תערוכת בוגרי התואר השני ולימודי ההמשך של בצלאל, הקרויה "חרושת", המוצגת במתחם התחנה בפאתי נוה צדק, מרימה את הנושא השנוי במחלוקת – האם האמנות היא חרושת המונים או לא – להנחתה: האמנים מַבְנִים את עצמם מראש להיות חלק ממה שקראו אנשי אסכולת פרנקפורט – "חרושת התרבות", דהיינו, הם אכן מבינים את עצמם כאמנות וכסחורה בשוק הסחורות. אלא, שלעומת הפילוסופים המודרניסטים שהניחו כי ניתן גם אחרת, האמנות העכשווית המוצגת כאן, אינה נבהלת מהעניין כלל ועיקר. בעבודות עצמן הַמְּלוּווֹת בלשונה האירונית של שרית שפירא, אוצרת התערוכה, הופך המושג חרושת לדיון, להצעה בהפוך על הפוך: אנחנו, אמנים ואוצרים נעמיד את המלאכה באמת כחרשי התרבות, ניקח לידנו את ההכרעה כבעלי מלאכה ללא סייג, ובמקום להיכנס לדיון הבעייתי בין "אמנות גבוהה" לבין "אומנות נמוכה" ולהתנגד באורח פשטני להפיכתנו לחרושת, להיותנו חלק מהשוק, נעשה למושג דקונסטרוקציה; כחרשי תרבות אנחנו כבר מראש נפרק אותו וְנָבְנֶה אותו מחדש כתערוכה הקוראת לתוכה את הבעייתיות המודרניסטית, באמצעות אינספור התייחסויות דקות ומגושמות כאחד.

הלוגוס של התערוכה אם כך הוא הפיכת החרושת לבעיה, דיון באידיאה המודרניסטית של מאבק הפרט (האמן) בצורות הכפיה המולבשות עליו מהעולם שבחוץ (הכלל), שוק האמנות וכלכלת הרווח. אך, כפי שכותבת האוצרת בקטלוג, האמנים אינם מבקשים לחזור "חזרה אנכרוניסטית או שמרנית ל"מגדל השן" של האתוס המודרניסטי". במקום זאת הם מרחיבים ומחצינים את המודעות הגדולה שלהם לעניין יחסי האדון והעבד, למעמדם האפשרי כאדונים של החומר ושל הרוח כאחד. האמנים הצעירים מבקשים להעצים את חווית השיתופיות והיחסיות של מעמדם, והתוצאה מעוררת השתאות (כיוון שהתערוכה עובדת היטב כמכלול לא אנקוב בשמות האמנים על מנת שלא להפלות מפאת חוסר המקום). המדובר בקבוצת מציגים שהפכו את עצמם למנגון מכני משוכלל, מנוע בעירה משומן המציב חוויה פארודית בעיקר, כנשק לריקון המובן מאליו של היחס הגמוני – אמנות-סחורה-שוק. מכונה מבוזרת זו מציגה סיטואציות פיגורטיביות שעל גבולות הביטוי – דימויים נושמים מעצמם, חיות מכניות, מבנים אמורפיים הנדמים לסחורות, מרחבי ביתיים אמיתיים כמודעות פרסום בהם חיים של "ממש", המרות במצבי הפונקציונליות של הצופה, אור כדימוי חשוך, סביבות דינמיות ההופכות לסרטי אנימציה, ציורים ופסלי שיירים ההופכים לסביבה אקולוגית אימפוטנטית, ציורים אמיתיים המחקים ציורים מלאכותיים, שיבושי ראיה וכבידה, וכן הלאה – כשהעיסוק בשאלת הייצוג הופך להוויה גופנית, למנגנון נשימה חזותי של אוויר עכור, סופני.

האמנים המכירים היטב את כלי המשחק, מודעים למה מחפשים הצופים, הגופים שממול המאיימים להפוך אותם לסחורה ומתווים את התבונה שלהם למען הפיכתם לחלק בדגם ידוע מראש. בהחצנת פעולות החרושת, בהצגת המלאכות והמלאכוּתיוּת של האמנות, הם מחיייבים אותנו לקרוא הכל מחדש, לחצות את מישורי המובן מאליו של הפיגורה, של דימויי הייצוג באמצעות מכלול בלתי מאורגן בתכלית. הצופה הנדרש כאן להרבה מאד עבודת מעקב, לברור, לסימון ולבידול פעיל של העיקר מהתפל, אינו מצליח לצאת עם ערך על חדש או מיוחד, והוא מוצא את עצמו חורש שוב ושוב, מזיע עם האמנים ונהפך לגוף נוסף, לחומר תעשייתי בין החומרים והגופים המוצגים והמתפקדים כאברים במכונה. האמנים שאינם בוחלים בדימויים ראויים או מיותרים, אינם נרתעים אף משימוש בקלישאות ובציטוטים לעיתים על גבול הפשטנות המכוונת, כשהם מאפשרים לזרם הרעיונות לייצר מרחב אסקפיסטי, כזה הנמנע מהפוליטי כמו גם מהחברתי. העדרותו של דיון ישיר במציאות העכשווית, גירושה הגמור של כל ביקורת או ביקורתיות ממרחב התצוגה, משמש את האמנות הזו לבנייתה של אמירה סוריאליסטית כמעט, לעגנית וסרקסטית.

מכונת התערוכה פועלת כהצעה לקיום מידרש הבא להפשיט את המודרניזם משאריות כוחו: אין כאן התנגדות, אין כאן ביטויים למאבק של אגו באגו, של אדון בעבד, של האמן מול העולם, אלא רק התפרקות והשתברות, הנחה גמורה לכל שפה חיצונית שהיא לחדור למרחב הפרטי ולהצביע באמצעות כך על המקום המרוקן של האמת, של הערכי, של התקשורתי. ההיות חשוף, ההיות פרוץ, ההיות במקום שאינו יכול לחמוק מהשפעות, מציג את החשק האמיתי של האמנים ואת שאיפתם לדיבור פשוט, כזה המתגבר על המורכבות הגדולה מדי של השיח העכשווי; כשלון הרצון מנכיח תשוקה לעמוד במרחב פרטי שנוכס על ידי הציבורי ולהית מינורי, להתגלגל בשולי כבמרחב מגומגם ולא בהיר של הדימוי שעבר מדיאטיזציה, ללא שהגלגול הזה מעורר מחווה או חוויה של יאוש או דכדוך.

גמגום הופעתו של העיסוק ב"יפה" עובר דרך הקושי של האמן העכשווי להציג את האמנות שלו בפשטות, זה התר אחר חוויה של נשגב נמוך, רגעי, עומד בתערוכה למבחן כפול: מחד, מקפידים האמנים על הצגת עבודתם בשלמות, בקפדנות, בהצבעה על הפונקציה ועל הפונקציונליות של פעולתם התרבותית. מאידך, הם מראים לצופה את הכשלון יחד עם הכוח, את הכושר המיומן שלהם להניח הנחות ולחשוב מחשבות, להיות יצירתיים בשפה ובחומר כאחד, המנכיח עוד יותר את כשלון המחווה. הטיפול המוקפד הוא גם במקרים רבים אף מוקפד מדי, והמִידָי הזה מעלה עוד יותר את האירוניה הבסיסית, את המודעות לאי היכולת לקיים את ההבטחה ליופי. נדמה כי כוחה של התערוכה הוא דווקא באי האפשרות לקיים ארוע של הנשגב, את הצגת מה שאינו מצליח להיחלץ מהיומיומיות ומהחומריות בהן משוקעות העבודות.

אני מצביע כאן על הצלחה כפולה, הנשענת בעיקר על כך שהאמנים, נמנעים מהפיכת עבודתם למקום של נחמה, לארוע של ייצוג אופק אוטופי (בניגוד לעמדת האוצרת) מול המציאות המנוונת של החרושת אליה הם מבקשים להתקבל, כסוכנים מעולים המסומנים מראש ככאלה, בהיותם בוגרי בצלאל. כאומנים מיומנים הם מעבדים ומכליאים את החומרים ואת הזמנים והסגנונות האמנותיים המקובלים, מתוך שייכותם המקורית לתהליכי ההתנהלות במרחב אחר הפועל מתוך התנאים הבלתי אפשריים שהשוק והמדיה מכתיבים. הם אינם מבקשים לעורר מחדש את הדיון על היחס בין אמנות גבוהה לאמנות נמוכה, או בהפרדה המודרניסטית של יצירתם ממכלול פעולות וכלי העיצוב הקיימים בשוק. הם גם אינם מבקשים להציב כל אלטרנטיבה או חוויה מתקנת. זו בעצם עצמתה של ההצעה הנוכחת כאן – להיות בהוויה של המכונה הגורסת והדורסת, ולחוש באמצעות כך את מה שולטר בנימין קרא "משק כנפי ההיסטוריה".

עוד בנושא: השעמום כהיפוכה של השמרנות – רונן אידלמן חושב שתערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל היא תערוכה נכונה, נכונה מדי.