קטלוג Overlapping Voices
מאנגלית: נועה שובל
אוצרים ומארגנים המקיימים תערוכות של אמנות פוליטית פלסטינית וישראלית באירופה נתקלים לרוב בשתי עמדות מנוגדות כלפי רמת האחריות שלהם. הראשונה גורסת שבאירופה אין צורך לספק את ההקשר לעבודות, גם כשהן מוצגות בחברה שהייתה מעורבת בפשעי השואה (כמו במקרה של אוסטריה). עבודות האמנות תדברנה בעד עצמן, ויהא הקשר שבין ההיסטוריה האוסטרית, הישראלית והפלסטינאית אשר יהא, אין הוא שונה מהותית מהקשר בין מדינות אחרות, קשר שהוא תולדת ההיסטוריה. לפי תפישה זו, העובדה שאוסטרים רבים היו מעורבים בפשעים שביצעו הנאצים לפני חצי מאה, אינה צריכה להשפיע על יכולתם של האוסטרים בימינו לראות את המציאות הישראלית והפלסטינית בתנאים שלהם. העמדה השנייה מציגה את האוסטרים ואת אוסטריה כחברה כה מעורבת בפשעים הנאצים, עד שתערוכה של אמנות פוליטית העוסקת ביהודים בכל צורה שהיא מחייבת הסבר מפורט על תולדות האנטישמיות האוסטרית וגורל יהדות אוסטריה במלה"ע השנייה.
העמדה הראשונה בעייתית, כיוון שההיסטוריה היהודית והאוסטרית אינן סתם "שלובות" זו בזו. תפישת היהודים, הישראלים והפלסטינים באוסטריה עדיין מותנה בדימויים, בשיח וברגשות הנטועים בימי השלטון הנאצי במדינה. מושג האומה האוסטרית צבר הדים בתקופה שלאחר המלחמה, כשהאוסטרים ביקשו להתנער מהפשעים ה"גרמניים" (להבדיל מאוסטריים). תהייה זו היתממות לטעון כי אוסטריה – מדינת לאום שכל קיומה מבוסס על התנערות מפשעים נגד יהודים – מייצגת חלל ניטראלי להצגת אמנות העוסקת בהשלכות הקמת "מדינה יהודית". באוסטריה ובמדינות אחרות, שבעברן רגש נאצי או אנטישמי חזק, הדיון באשמה שמוטלת על ישראל ועל הישראלים הופך לעיתים קרובות לחלק מניסיון להסיט את השיח מהאשמת אזרחיהן במעורבות בפשעי הנאצים. אם היסטוריה נאצית לא מספיקה כדי להפוך תערוכה כזאת לתלוית-מקום (site-specific) בחלקים גדולים של אירופה, אז מה כן?
העמדה השנייה רגישה הרבה יותר לשאלת התלות במקום, אך גם לה בעיות משלה. המאמר הזה בודק את האפשרות להבנות קונטקסט המודע למוגבלות ולסכנות שבהצעת דרכי תפישה טעונות-אתית עבור הצופים. הוא יבדוק איזה סוג של התערבות אוצרותית עשויה ליצור מרחב המאפשר מעורבות ביצירות ובמסר הפוליטי של האמנים, גם בהקשר המחייב רגישות היסטורית מיוחדת. למרות ההתמקדות בשואה ובאמנות ישראלית ופלסטינית, הרעיונות המועלים כאן עשויים להתאים גם בהקשרים אחרים – למשל, לאופן שבו תולדות היחסים הקולוניאליים והאיסלמו-פוביה האירופאית בימינו משפיעות על קבלת אמנות פוליטית מהמושבות לשעבר בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. לבסוף, החיבור הזה לא בא להסביר את בחירותיהם של האוצרים (בחירות שנעשו על סמך שיקוליהם), אלא לנסות ולנהל דיאלוג איתם ועם שאר מארגני התערוכה.
עיסוק (או מעורבות) והסברה
חווית הקבלה של הקהל מותנית לא רק באופן שבו חלל התצוגה מאורגן. לעיצובה תורמים אלמנטים רבים נוספים שחלקם ניתנים לשליטה (כמו שם התערוכה) וחלקם לא (כמו הזהות הציבורית של המפיקים והאוצרים). אחד הגורמים שאינם ניתנים לשינוי הוא העובדה שהאמנים מזוהים כישראלים או כפלסטינים. לא משנה מה שם התערוכה וכמה מאמץ השקיעו האוצרים כדי לערער על הקטגוריות המעוצבות מראש, את "הקולות החופפים" יקראו הצופים תמיד כקולות ישראליים ופלסטיניים.
בהזדהות עם "צד" מסוים בסכסוך יש שתי בעיות. הראשונה היא שהעבודות עלולות להיתפש כקולות אותנטיים או כביטויים המייצגים תחושות חד צדדיות. כיוון שנושא זה זוכה להתייחסות תכופה ורבה מצד אוצרים ואמנים כאחד, לא אמשיך לדון בו. בעיה נוספת, שזכתה להרבה פחות תשומת לב, היא העובדה שצופים בעלי ידע דל לגבי המצב הפוליטי במזרח התיכון יתמקדו בתפקיד הפדגוגי של העבודות. הם ידלו מהן מידע בסיסי לגבי המציאות הפוליטית, במקום לקרוא אותן כפרשנות פוליטית. הדבר נכון אפילו לגבי פרויקטים שלכאורה אינם מנסים להסביר דבר. הפרויקט של יואב וייס העוסק ב"חומת ההפרדה" בישראל הוא דוגמא לכך. בדבריו מציין וייס שחתיכות מחומת ברלין נמכרו, בסופו של דבר, במחיר טוב, ברגע שהמבנה איבד את תפקידו. על-פי וייס, החומה הישראלית תזכה לגורל דומה וחלקים ממנה יהפכו במהרה למזכרות יקרות ערך. לכן הוא מציע עסקה מיוחדת למקדימים המעוניינים להבטיח את חלקם בחומה.
בקונטקסט הישראלי, עבודתו של וייס עוסקת במצב הקיים. הפרשנויות לעבודתו מתבססות על העובדה שהצופה כבר מכיר את החומה הישראלית ואת המציאות שהיא מייצגת. פחות מעניין לעסוק בצופים הפרטיים באוסטריה, או באירופה בכלל, העלולים לפספס את ההומור בדבריו של וייס. חשובה יותר העובדה שאפילו הצופים האירופאים שמבינים את העבודה כפרשנות אירונית, יפנימו את האזכורים לחומה הישראלית – המוכרת פחות, דרך עדשת חומת ברלין המוכרת יותר. צופים אוסטרים זהירים שיבחנו את עבודתו במטרה להבין את החומה הישראלית, את השלכותיה ואת משמעותה הפוליטית, יעשו זאת, באופן בלתי נמנע, בהתבסס על מה שידוע להם על חומת ברלין. עבודתו של וייס תמלא במידה רבה תפקיד חינוכי עבור מי שאינו מעורה בתולדות החומה הישראלית.
בקיצור: ההבדל הוא שבישראל העבודה עוסקת במצב בעוד שבאוסטריה היא גם מסבירה אותו, מה שמעורר את השאלה האם הערך הפדגוגי המוסף המגיע מהצגת אמנות פוליטית בתערוכה קבוצתית בחו"ל לא מצריך את האוצרים לעסוק גם בו?
דרך אחת להתמודד עם הנושא היא יצירת חלל נפרד שיענה על רצון הצופים לרכוש ידע וללמוד על הקונטקסט בו עוסקת האמנות המוצגת. לא מדובר בהסבר של כל אחת מעבודת האמנות בנפרד – כמו למשל, באמצעות שלט המסביר איך עלינו לקרוא את עבודתו של וייס – אלא לחלל נוסף ונפרד שיוקדש למידע שישחרר את עבודת האמנות מהפונקציה ההסברתית שהיא ממלאת בעל-כורחה. בתערוכה במוזיאון אסל (Essl Museum), המידע על תולדות מחסום ההפרדה שבונה מדינת ישראל ומילון מונחים לנושא נמצאים בחדר נפרד. גישה זו מעניקה לעבודות האמנות מרחב גדול יותר לפיתוח שפה אוטונומית משלהן. עם זאת, החיסרון בסידור כזה הוא שאגף האמנות ואגף המידע עלולים להתחרות זה בזה. אחרי הכל, המידע והרקע אינם ניטראליים. גם העבודות המוצגות וגם אגף המידע מייצגים עמדה פוליטית. לבעיה הזאת אין פיתרון פשוט. במקרה הטוב, על אגף המידע לנסות להסביר את ההקשר של העבודות השונות באופן רפלקסיבי במיקום היסטורי של הדיונים הפוליטיים בהם הן עוסקות. במקום לספק הצהרות פוליטיות גלויות לגבי "החומה" ההולכת ונבנית, עליו להציג את תולדות השיח בפרויקט, לרבות את תולדות הטרמינולוגיה הקשורה בו (ההבחנות בין "חומת אפרטהייד", "מחסום בטחון" ו"גדר הפרדה"), ואת והטיעונים השונים לגבי הלגיטימיות וההשלכות שלו על חיי הפלסטינים והישראלים. המטרה אינה לשאוף לאובייקטיביות א-פוליטית וגם לא למנוע התערבות אוצרותית למען שמירה על האותנטיות של העבודות, אלא להימנע מצמצום עבודת האמנות לכדי אילוסטרציה של הצהרה שנוסחה בידי אחרים. מה הטעם להציג עבודה מורכבת כמו זו של יואב וייס, אם לידה תלויה הצהרה ארוכה (עד כדי "אני מאמין" פוליטי), של האוצרים לגבי התנגדותם לחומה?
משמעויות זרות, בעלות ברית זרות
מערכת נוספת של בעיות מתעוררת כשבמקום לראות בעבודה נקודת מוצא להסבר, מוצאים בה הצופים התעסקות בנושא שלא היה עולה על דעתם של הצופה הישראלי או הפלסטיני שאליהם מכוונת העבודה. שורש הבעיה נעוץ בכך שמסריהן הפוליטיים של עבודות רבות לא נועדו באופן ישיר לקהל אוסטרי. עבודות כמו זו של טל אדלר, המתעד כפרים בדווים בלתי מוכרים, עשויות להתפרש בקונטקסטים רבים. אדלר בהחלט נשען על שפה המוכרת לצופים בתל-אביב, כמו גם לצופים בלונדון או בווינה, אבל הוא לא מנסה להתמודד עם הדימוי האוסטרי העכשווי של ישראלים, יהודים, פלסטינים ובדווים, דימוי המבוסס על היסטוריה אוסטרית רווית אלימות קולקטיבית אנטי-יהודית, על שיח רווי אשמה סביב השתתפותם ברצח-עם ועל אנטישמיות.
לאמיתו של דבר, אפילו לעצם בחירת האוצרים להציג את התערוכה באוסטריה יש משמעויות שונות מאשר לו הייתה מוצגת בחברות הישראלית והפלסטינית. בעצם הבחירה ביהודי ישראלי ובפלסטיני כאוצרים, כמו גם בהצגת עבודות של אמנים פלסטינים ויהודים זו לצד זו, יש התרסה בפני המתנגדים לברית שכזו. עבור ישראלים ופלסטינים כאחד, זוהי עדות לקיומו של מאבק משותף נגד הכיבוש, אך זה לא בהכרח האופן שבו תיקרא התערוכה באוסטריה. באוסטריה, גיוס מספר שווה של אוצרים ואמנים "משני הצדדים" עלול להפיח תחושה שגויה שהאוסטרים כשירים להיות צד ג' בלתי מעורב. גם אם שני האוצרים חולקים עמדה של התנגדות לכיבוש, עצם העובדה ששתי ה"זהויות" נוכחות זו לצד זו הופכת את האוסטרים למתווכים בלתי תלויים; תפקיד, שכפי שכבר צוין, הם לא ממש ראויים לו במקרה הזה.
השאלה היא איך התערוכה צריכה להתמודד עם העובדה שהתקשורת האוסטרית עוסקת בישראלים וממילא בפלסטינים דרך עדשת העבר האוסטרי. יתכן שמטפורה של קריאה דרך עדשה מסוימת היא חלשה מדי: הסוגיה החשובה כאן איננה קריאה מוטעית אלא השלכה. אמנות פוליטית המגיעה מישראל\פלסטין מייצרת הזדמנות לדיון בסוגיות היסטוריות שלרוב אינן זוכות להתייחסות ישירה. דיון שהתרחש לאחרונה בפסטיבל לקולנוע ישראלי שהתקיים בווינה יכול לשמש כדוגמא לכך. לאחר הקרנת סרט העוסק בסיפור אהבה בין שתי נשים בצבא הישראלי, הוזמנו הצופים לשוחח עם הבמאי על הסרט. צופה אוסטרית העלתה את סיפור התאבדות סבה שלחם בוורמאכט. בתגובה, אדם אחר מהקהל האשים אותה בהיותה "פשיסטית". תוך דקות עבר הדיון משיחה על זהויות מיניות בישראל לחילופי דברים לגבי מעורבותה של אוסטריה בפשעי המלחמה הנאצים. הסרט לא הובן שלא כהלכה. הוא פשוט שימש כנקודת מוצא לויכוח אחר.
בקונטקסט שתואר לעיל, כל טיפול במדיניות ישראל – ובמיוחד במקרים של הפרת זכויות אדם כמו אלה שתיעד טל אדלר בעבודתו על הכפרים הבדויים ה"בלתי מוכרים" – עלול להיות מנוצל לעיסוק בהיסטוריה הקולקטיבית האוסטרית, כמו גם בהיסטוריה המשפחתית של יחידים. חלק מהמחשבה מאחורי ארגון התערוכה הנוכחית על אמנות פוליטית פלסטינית וישראלית נולדה מרצון לראות לאיזה כיוון יתפתח הדיון הזה באוסטריה. לרוע המזל, נסיבות אלה עלולות למנוע פרספקטיבה מגוונת על המדיניות והמאבק הישראליים-פלסטיניים. ההתמודדות עם נושא האשמה והאחריות ההיסטורית האוסטרית עלולה לחבל בניסיון להגיע אל מעבר לנרטיבים פשטניים המצמצמים את המציאות המורכבת לסיטואציות פשוטות של פושעים וקורבנות במזרח התיכון.
מה משמעותה של חשיבה על תערוכה שכזו באופן פוליטי, בהקשר האוסטרי ובנסיבות הללו? האם צריך להיות אגף נוסף והוראות שיעזרו למדריכים להתמודד עם תכנים מהעבר הנאצי המשתקפים בעבודות שמעולם לא נועדו לדון בהם? היכן מעמידה הסיטואציה את האמנות הפלסטינית, שנקלעה למצב הזה באופן עקיף? במקום להציע תשובות חותכות, אציע כמה הערות והצעות מסכמות:
1) למרות ההנחה שהתפישה של ישראל באוסטריה מושפעת רבות מתולדות יהדות אירופה ומהג'נוסייד של יהודי אירופה, תערוכה על ישראל היא כנראה המקום הכי פחות פרודוקטיבי לעיסוק בתולדות האנטישמיות. את זה אפשר לעשות על הצד הטוב ביותר במוזיאונים המיועדים להציע למבקרים דרכי חשיבה חדשות על הבדלים ושוני בסביבתם. המטרה כאן היא להציע מרחב חשיבה על התפישות האוסטריות, שיאפשר למבקרים להבין את עיסוקם של האמנים מבלי להשתמש בעבודות האמנות העוסקות בפוליטיקה ובחיים הפלסטיניים-ישראליים כדי לשוב ולדון בהיסטוריה האוסטרית.
2) יתר על כן, אנחנו מאמינים שתולדות האנטישמיות האוסטרית רלוונטית לתפישתם של מבקרים מתוך הנחה שהצופים המיועדים הם אוסטרים ילידים עם היסטוריה משפחתית שעלולה לערב אותם בפשעי הנאצים. עם זאת, קהל של תערוכות אמנות יכול להגיע מרקע מגוון, כך שכל החלטה של האוצרים לגבי צופה אופייני או אידיאלי היא בעייתית. "מרחב החשיבה" שהוצע לעיל יהיה יעיל ביותר אם בהקמתו יקיימו אנשי החינוך של המוזיאון דיאלוג עם מבקרים אמיתיים.
3) בקרב מארגני אירועים באוסטריה העוסקים בישראל או בפלסטין דיון נחשב מוצלח אם אף לא אחד מהמשתתפים העיר הערה שלא במקומה בקשר לנאציזם. ברור שהסכנה להשוואה בין המדיניות הנאצית למדיניות ישראלית קיימת. השוואות מסוג זה, מעבר להיותן בלתי הולמות בקונטקסט האוסטרי, הן בעייתיות גם עבור האקטיביזם הפוליטי הפלסטיני והישראלי. הן מרדדות את הקולות הישראלים והפלסטינים לכדי הדהוד של שיח האשמה המקומי במקום לעסוק בטיעונים שהם מעלים.
עם זאת, הייתי מציע לאמץ גישה פחות חרדה לגבי העובדה שהסכסוך הישראלי-ערבי והכיבוש הופכים למרחבי השלכה. ייצוגים של אלימות ועבירות אתיות קולקטיביות (גם אם הם רק מרומזים בעבודת האמנות), משמשים תדיר ככר לפרשנויות שונות ולניכוס בידי הצופה. יהיה זה חסר ערך ולא יעיל להנחות מראש את הצופים בהצהרה רשמית לגבי דרכי הצפייה הנאותות. לו ניסו מדריכים המלווים כיתות בית-ספר לסכל מראש כל השוואה בין הורמאכט הגרמני לחיילים הישראלים בהגדרתם אמירות כאלה כטאבו, הם היו משתיקים בכך כל דיון פורה. כפיית כללים טעונים-אתית על הצופה לגבי הדרך הראויה לתפוש את העבודות אינה משרתת את הניסיון לשחרר את התערוכה מהשלכות.
באוסטריה, הפוליטיקה הפלסטינית והישראלית נתפשת תמיד דרך העבר האוסטרי בפרט והעבר האירופאי בכלל. הדרך הפורה ביותר להתמודד עם נטייה זו היא לקחת סיכונים ולראות באמירות פרובוקטיביות, לא מתאימות ומביכות הזדמנות להצעת גישות חדשות להתבוננות בישראלים ובפלסטינים. תפקיד האוצרים במוזיאון לאפשר דיונים מסוג זה, ותפקיד המחנכים והמדריכים לעודד אותם ולהופכם לפרודוקטיביים – בדיאלוג עם מבקרים ממשיים ולא עם אוסטרים סטריאוטיפיים דמיוניים, שהדעות הקדומות שלהם מונחות מראש.
דרך אחת שבה יכולים המחנכים במוזיאון לטפח דיונים פורים היא בהצעת מודלים שונים של קבלה: הם יכולים למשל לתאר כיצד התקבלה עבודה מסוימת או איך היא עשויה להתקבל בהקשר הישראלי פלסטיני. חשוב ביותר להתייחס לכך שהעבודות המוצגות שואפות לערער על הנחות פשטניות לגבי זהות, קול או ייצוג. אין זה אומר שלא צריכה להיות אתיקה של קבלה. על המדריכים להביע מורת רוח מהערות סרות טעם. ובכל זאת, המטרה המרכזית לא צריכה להיות מזעור המבוכה אלא שימוש בה.