הערות למאמרו של דוד שפרבר ניכוס הקול היהודי בשיח האמנות המקומית

1: בלטו בתחום זה בעבר אמנים כגון מיכאל סגן-כהן, משה גרשוני, חיים מאור, יוכבד ויינפלד, מיכאל גרובמן ואברהם אופק.
התזות המרכזיות בתחום זה נכתבו על ידי שרית שפירא, שרה חינסקי, שרה בריטברג סמל, גדעון עפרת ושבא סלהוב. גם  עמדתו המיוחדת בשדה של אדם ברוך ראויה להזכר בהקשר זה.
2: יוסף חבר (חיים ברנר), "בעתונות ובספרות", הפועל הצעיר, שנה רביעית, 3 (כ"ב חשוון, תרע"א), עמ' 6–8.
3: דנה אריאלי-הורוביץ, יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה, ירושלים, תשס"ו, עמ' 243.
4: ,Art News Ruth Debel, "What Does It Mean to Be an Israeli Artist?",
(May 1978), p. 55.
5: יגאל תומרקין, "זהות", תומרקין: 1981–1982 (קטלוג התערוכה), תל-אביב, 1982.
6: דנה גילרמן, "זהות שאי-אפשר לברוח ממנה", הארץ, "גלריה", 12 בספטמבר 2008.
7: דנה אריאלי-הורוביץ, שם, עמ' 214.
8: ר' דנה גילרמן, שם.
9: ר' דוד שפרבר, כלים שבורים: מבטים דקונסטרוקטיבים באמנות יהודית עכשווית, מרכז ליבר, אויניברסיטת בר-אילן, ירושלים תשס"ח, עמ' 42-32.
בתחום הספרות, דוגמא טובה לכך היא כתיבתה של אורלי קסטל-בלום, ובמיוחד סיפרה דולי סיטי, תל-אביב 1992.
10: M. Alizar, Traces du sacré (cat. exh), Centre Pompidou à Paris, 2008
11: ר' דרור אידר, "שומרי הסף: על ה'הדרה' והפוליטיזציה של האסתטי בשיח האמנות בישראל", פרוטוקולים 10 (2008): bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1220527665.
12: על ההדרה של השיח היהודי מהאמנות המקומית ר' למשל אדם ברוך, חיינו, ירושלים 2002, עמ' 77¬–81. ראויה לציון העובדה שהיהדות לא נכחה כתמה מובחנת באף אחת מן התצוגות המסכמות בפרויקט "60 שנות אמנות בישראל". בתערוכת שנות השמונים במוזיאון חיפה הופיע הנושא תחת הכותרת "השואה כמכוננת זהות" וכלל עבודות של משה גרשוני, חיים מאור, יוכבד ויינפלד ומיכאל סגן-כהן. יוצאת מן הכלל היא הצגתם של קישוטי סוכה מהקיבוצים בתערוכת העשור הראשון במשכן לאמנות בעין-חרוד. בדומה קציעה עלון עמדה על ההדרה של אמנים מזרחים צעירים מהתערוכה "זמן אמת", שהוצגה במוזיאון ישראל במסגרת פרויקט זה. ר' קציעה עלון, "בעקבות התערוכה 'זמן אמת' במוזיאון ישראל, או: על הקושי לראות את האמת של הזמן", טרמינל 34 (יולי-אוגוסט, 2008), עמ' 6–7.
עוד על הדרת השיח המזרחי ר' טל בן צבי, "השהיית השפה כעניין בעבודות של אמנים מזרחים", חזות מזרחית, הווה הנע בסבך עברו הערבי (עורך: יגאל נזרי), תל-אביב , 2004.  עמ' 114:
http://www.hagar-gallery.com/Catalogues/docs/MotherT_HE.pdf
13: ברונו לאטור, "מעולם לא היינו מודרנים: מסה באנתרופולוגיה סימטרית – מבחר פרקים" (תירגם מצרפתית והעיר: אבנר להב; עריכה מדעית: יהודה שנהב), תיאוריה וביקורת 26 (אביב 2005), עמ' 43–73.
14:יהודה שנהב, "מעולם לא היתה הלאומיות מודרנית (וחילונית): על הכלאה וטיהור אצל ברונו לאטור", תיאוריה וביקורת 26 (אביב, 2005), עמ' 88-75.
15: ר' יהודה שנהב, "האם יש בכלל תרבות יהודית חילונית", הארץ, "ספרים":
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/903215.html
16: לאטור  (2005)
17: שנהב (2005), עמ' 76.
18: מתי שמואלוף ביקש להחיל את אבחנותיו של שנהב (בעקבות לאטור) על שיח המזרחיות בישראל במסגרת הדיון שלו באתניות וקולנוע ישראלי. ר' מתי שמואלוף, "ביקור בסטריאוטיפ: אתניות והקולנוע הישראלי", הוצג בכנס "Israel 2008: Sixty Years after 1948: Are the Narratives Converging?", האגודה ללימודים ישראליים (Israel Studies Association), אוניברסיטת NYU, ניו-יורק, 19-21.5.2008. בעבר, וללא קשר למודל של לאטור, הבחינה אריאלה אזולאי בשתי תפיסות של הקשר בין עבר להווה שמובלעות בשיח המוזיאלי הציוני: האחת כורכת את העבר בהווה ורואה אותו כחוליה בשרשרת לצורך הבניית מושגים כגון "זכות היסטורית", והאחרת תופסת את העבר כנפרד לחלוטין מן ההווה. ר'  אריאלה אזולאי, אימון לאמנות, ביקורת הכלכלה המוזיאלית, תל-אביב, תשנ"ט, עמ' 121.
19: ר' אזולאי, שם, עמ' 45.
20: שיטת הביקורת כאן נסמכת על תיאוריית השדה של פייר בורדייה (Bourdieu), המערערת על תפיסות אידיאליסטיות של יצירת האמנות ומבקשת להבינה במסגרת שדות ייצור תרבותיים, הנשענים בין השאר על צנזורה ועל קבלת כללי המשחק על-ידי כל אחד מהמשתתפים בו, שהסכמתם שבשתיקה "להמשיך לשחק את המשחק" עומדת ביסוד הדברים. ר' Pierre Bourdieu, Questions de Sociologie, Minuit 1984.
21: ר' שרה חינסקי "שתיקת הדגים; מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי", תיאוריה וביקורת 4 (סתיו 1993),  עמ' 106.
22: ר' חינסקי, , "עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית", תיאוריה וביקורת 20 (אביב 2002), עמ' 106.
23: שרה ברייטברג-סמל כינתה את התפיסה שהיתה לבסיס ההיסטוריוגרפי והפרשני של האמנות ההגמונית בישראל בשם "דלות חומר". אמנות זו זוהתה כתל-אביבית וחילונית, והמורה והאמן רפי לביא נחשב נציגה הבולט. ר' שרה ברייטברג-סמל, "כי קרוב אליך הדבר מאוד": דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית (קטלוג התערוכה), תל-אביב 1986; פורסם גם בהמדרשה 2 (1999(:
readingmachine.co.il/home/books/book_m_2/chapter04_6703949
24: בתזת דלות החומר מוצג אימוץ החומרים הדלים על-ידי אמנים ישראלים כאקט אותנטי. אימוץ של מושגים מבחוץ מוצג שם כנטייה שלילית. באופן כללי יש בתזה הזאת וביחסם של האמנים המוצגים בה התכחשות גורפת לאדפטציה של תכנים מבחוץ, המאפיינת את הז'אנר. ר' אזולאי, שם, עמ' 255.
25: לביא עצמו התעקש שכך – ורק כך – ראוי לקרוא את יצירתו. ר' אזולאי, שם, עמ' 136–140. בעקבותיה הלכו כותבים נוספים; אברהם לוויט כותב: "הימנעותו הכמעט מוחלטת [של רפי לביא] משימוש בסמלים, ובעיקר הבוז שהוא רוחש לפוליטיקה, נמנים עם עקרונות היסוד של אסכולת תל-אביב, ומהווים חלק בלתי נפרד מהמגמה לרוקן את השפה הסמלית של התרבות הישראלית ושל יסודותיה הציוניים מכל תוכן. העובדה שלביא עצמו מנסה לעשות כן מדאיגה פחות מכך שהזרם המרכזי באמנות הישראלית הוא ממשיך דרכם הישיר של רפי לביא ותלמידיו".
ר' אברהם לוויט, "האמנות הישראלית בדרך למקום אחר", תכלת 3 (חורף, 1999):
http://www.jewishagency.org/JewishAgency/Hebrew/Education/Special+Resources/Culture/Tkhelet/levit.htm
26: בשנת 1980 הופיע על גב קטלוג תערוכה של רפי לביא במוזיאון ישראל דימוי של מגן דוד מפורק. הדימוי זכה להתייחסות כאלמנט צורני גרידא. גם תצלומי המנהיגים בעבודותיו של לביא נתפסו אך ורק כקומפוזיציות מופשטות.
27: מאז שנות התשעים מתמקדות קריאות חדשות של העבודות יותר ויותר בדימויים ובתכני הטקסטים המופיעים בעבודות. ר' אזולאי, שם, עמ' 191. בהקשר זה ראוי להזכיר את מפעלה של האוצרת שרית שפירא. ר' שרית שפירא, זה לא צבר, זה גרניום – רפי לביא: עבודות מ-1950 עד 2003 (קטלוג התערוכה), מוזיאון ישראל, ירושלים 2003, עמ' 92. עם זאת, חשוב לציין שהשיח השליט עדיין לא השתנה כליל. שפירא עצמה, שנתנה גושפנקא ממסדית לקריאה נרטיבית של עבודותיו של לביא, נמנעה מלעסוק במשמעות הדתית, החברתית או התרבותית של הכיפות בתערוכתו של ערן שקין. שקין הציג עבודות שנוצרו מכיפות סרוגות, אך במאמר שהופיע בקטלוג התערוכה הפליגה שפירא לדיון אסתטי-תיאורטי ולהקשרים תולדות-אמנותיים של הצורות. ר' שרית שפירא , "כדור בראש", משחק השבת (קטלוג התערוכה), תל-אביב 2008, עמ' 28–30.
28: שפירא (2003), עמ' 92.
29: ההימנעות מקריאה של הנרטיבים ביצירות לא פסחה גם על עבודותיו של גרבוז. עבודותיו נקראו כמצע, מעין לוח מודעות שאינו מקנה חשיבות לאף אחד מן האלמנטים המאכלסים אותו. ר' אזולאי, שם, עמ' 213.
30: ר' גדעון עפרת "כן תעשה לך…", תחיית היהדות באמנות הישראלית  (קטלוג התערוכה), תל-אביב 2003, עמ' 15.
31: ר' אלן גינתון, מיכל נאמן, ה' צבעים (קטלוג התערוכה), מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1999.
32: אליק  מישורי, "שורו הביטו וראו": איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, תל-אביב 2003, עמ' 298-281; אליק מישורי, ישראליות חזותית (קטלוג התערוכה), רעננה 2007, עמ' 22.
33: ר' חינסקי (1993), עמ' 118.
34: ר' דליה מנור, "גאווה ודעה קדומה, או: דגמים שכיחים בהיסטוריוגרפיה של האמנות בישראל", פרוטוקולים 1 (2005):
bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1126095346/1126096536-manor/#_edn6
חוקרים שונים מערערים בתקופה האחרונה על הטענה הנפוצה שלאורך ההיסטוריה נעדרה האסתטיקה מהיהדות. ר' לדוגמה:
Eric Meyers, "Were the Hasmoneans Really Aniconic?", Images a Journal of Jewish Art and Visual Culture, 1 (2007) pp. 24–25.
35: דוגמאות נוספות להכלאות כאלה ניתן למצוא אצל ברייטברג-סמל, הכותבת כי "למרות שלאמנים אשר מניתי אין כל קשר לדת, יש ביצירותיהם זיקה למשמעות הטמונה בהיות יהודי וככזה מנותק מתרבות פגאנית או נוצרית-אלגורית המתקיימת על מיתוסים וסמלים" (ברייטברג-סמל, שם, עמ' 16). בדומה, "חשיבותו המרובה של הטקסט ביצירתם של 'התל-אביבים' מקשרת אותם לעולם היהודי שממנו נותקו. העדפת המלה הכתובה על פני עולם התופעות החושי היא אידיאה יהודית מובהקת" (שם, עמ' 17). בהמשך היא יוצרת הפרדה ומתייחסת ל'תל-אביבים' כחילונים, ולאמנים אחרים כיהודיים יותר. מצד שני, היא מאשררת יהדות גם אצל מי שהגדירה חילונים גמורים. ר' שם, עמ' 21–22.
ור' עוד שרה ברייטברג-סמל, "אגריפס נגד נמרוד", ידיעות אחרונות, 1.9.1988; שרה ברייטברג-סמל, "אגריפס נגד נמרוד" קו 19 (1999), עמ' 98–100. במאמר זה תקפה ברייטברג-סמל את התפיסה הקאנונית לגבי פסלו של דנציגר. גישה זו ראתה בפסל מייצג של הלאומיות העברית. במקומו הציעה האוצרת את ציורו של אריה ארוך "רחוב אגריפס" (1964) כאלטרנטיבה ראויה ובעלת ערכים "יהודיים" יותר. העדפתה של ברייטברג-סמל את עבודתו של ארוך על פני זו של דנציגר מחזקת את אבחנתנו בדבר תהליכי "הכלאה" ו"טיהור" כעומדים בבסיס כתיבתה. בעוד "נמרוד" של דנציגר התקשר לניסיון להתנתק כליל ממסורת יהודית ולהבנות דור ילידי קדם יהודי, עבודתו של  ארוך נתפסה ככזו המכליאה יהדות ומודרניזם. עוד על הפסל "נמרוד" של דנציגר והקשרו התרבותי ר' אוחנה, שם, עמ' 99–153..
36: עפרת כותב כי הוא עצמו בוחן באהדה גילויים דתיים-יהודיים בלב המחנה האמנותי החילוני בישראל. ר' גדעון עפרת (2008), עמ' 165. ר' עוד דבריו על התערוכה "כן תעשה לך" ככזו המציגה אמנות חילונית מובהקת העוסקת ביהדות, שם, עמ' 175.
37: ר' עוד גדעון עפרת, "האמנות הישראלית והמסורת היהודית", lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8672
38: גם תערוכתו "אין עם חדש" (2004), שנתנה נראות לציורים של הז'אנר האיקוני הישן, ביקשה בעיקר לאשר יצירות של אמנים עכשוויים חילונים, המתייחסים לתמה זו (רועי רוזן, איתן שוקר ואיתי זיו).
39: עפרת (2003), עמ' 36. עפרת אומר כי "לא באמנים שחזרו בתשובה עסקינן, אלא באמנים חילונים, המבקשים לממש באמצעות הפן היהודי-דתי שבאמנותם סוג של רליגיוזיות, לעתים פרדוקסלית, לא אחת דיאלקטית". ר' שם, עמ' 39.
40: ר' שם, עמ' 58: "עסקינן בפגישה בלתי אמונית חילונית עד תום".
41: ר' אריאלה אזולאי, שם, עמ' 31, 152–153.
42: עפרת עצמו מדגיש את ההדרה של אמנים יהודים (ר'  עפרת 2004, עמ' ד') ומבחין בין מגמות שונות בתצוגותיו ("אין עם חדש" לעומת "כן תעשה לך…"). ר' שם, עמ' ד'.
43: כפי שהוא מצהיר על עצמו. ר' גדעון עפרת, זמן לאמנות – מרכז לאמנות ישראלית 1 (יוני, 2003), ללא ציון מספרי עמודים.
44: גדעון עפרת, "האם תיתכן אצלנו אמנות של הימין?", כיוונים חדשים 9 (אוקטובר 2003), עמ' 139¬–150; גדעון עפרת, וושינגטון חוצה את הירדן: מבחר מאמרים 2008-1984, ירושלים תשס"ח,  עמ' 201-191.
45: גדעון עפרת, "האם מתחוללת 'מהפכת תרבות' אמנותית בקרב חובשי 'הכיפות הסרוגות'?" כיוונים חדשים 17 (2008), עמ' 164.  המאמר גם הופיע לאחרונה תחת הכותרת "אמן טוב ירושלים" בתוך גדעון עפרת, וושינגטון חוצה את הירדן, שם, עמ' 211-202.
46: ר' למשל דורית לויטה וגדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל: מימי בצלאל ב-1906 ועד ימינו, גבעתיים (ללא ציון שנה),  עמ' 12. שלום צבר עמד על כך שגם העמוד היחיד שמכיל מידע מתומצת על אמנים אלה נדפס באותיות קטנות יותר מאותיות שאר הספר. ר' שלום צבר, "עקידת יצחק בעבודותיו של משה שאה מזרחי, מחלוצי האמנות העממית בארץ ישראל", מנחה למנחם, קובץ מאמרים לכבוד הרב מנחם הכהן (עורכים: חנה עמית, אביעד הכהן, חיים באר), ירושלים, 2007, עמ' 20.
47: עפרת מכנה שלב זה בתואר "הפרה-היסטוריה של האמנות בארץ ישראל", וטוען כי אמנות זו היא "אמנות דתית פונקציונלית, נעדרת כל מבע אישי […] מופקעת מכל זמן ונטולת כל זיקה מודעת לתולדות האמנות". ר' גדעון עפרת (2003), עמ' 12. מנגד, שלום צבר עמד על השפעותיה של האמנות האשכנזית על יצירתו של שלום מזרחי (מחלוצי האמנות בארץ ישראל, עוד לפני פתיחת בית הספר בצלאל) ועל הקשר הפוליטי בין עבודותיו לאירועים בארץ ישראל באותה תקופה. ר' שלום צבר, שם.
48: אברהם ב' יהושע, ספרות דור המדינה: תעודת זהות, אור-יהודה  1998, עמ' 82–85.
49: פרק זה ידון רק בדוגמאות מתוך האמנות הישראלית הנוצרת כיום. ההבדלים בין האמנות המקומית לאמנות היהודית הנוצרת בחו"ל בהקשר זה הם נושא חשוב הראוי למחקר מקיף.
50: בעת העתיקה ובאירופה של ימי-הביניים לא התקיימה הבחנה בין אמנות לאומנות. ר' על כך
V. Zolberg, "Constructing a Sociology of Arts", New York, 1991.
מבחינה סוציולוגית, רק באמצע המאה ה-17 החלה להיווצר ההגדרה העכשווית של האמנות כתרבות גבוהה הנכללת במקצועות ההומניסטיים.  תחילתו של התהליך אמנם עוד ברנסאנס האיטלקי, אך הוא הואץ רק בשלהי העת החדשה. המודרנה במאה ה-19 היא שיצרה הבחנה ברורה בין אמנות לאומנות, על בסיס התפיסה של "אמנות לשם אמנות".
51: ר' שבא סלהוב:
http://readingmachine.co.il/home/books/book_s_118/chapter01_9471240
52: גדעון עפרת (2008), עמ' 139–150. מאמר זה הוא המשך למאמר קודם של עפרת, שבו קבע כי לא תיתכן אמנות טובה בחוגי הימין הישראלי. את מאמרו סיים בקביעה: "יכולים בעלי ממון ימניים ליזום ולממן בימות 'תכלת' ומרכזי 'שלם', שבהם תקודם מחשבת הימין, ברם, שום כסף ושום יוזמה לא יצמיחו אמן ימני איכותי". ר' גם גדעון עפרת, (כיוונים חדשים 2003), עמ' 176-164.
53: לביקורת על קביעות אלה ר' דרור אידר, "שומרי הסף: על ה'הדרה' והפוליטיזציה של האסתטי בשיח האמנות בישראל", פרוטוקולים 10 (2008): bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1220527665.
54: ר' עדות לשיחה זו אצל דב ברקוביץ, "יצירה אמנותית ועבודת ה'", צהר ל"ד (תשרי, תשס"ט), עמ' 67.
55: אבחנותיו הבינאריות של עפרת ביחס לחברה הדתית, שאותה התעתד לחקור במאמרו "האם מתחוללת 'מהפכת תרבות' אמנותית בקרב חובשי 'הכיפות הסרוגות'?" (2008), מפשטות את המורכב ונגועות בהכללות, יחס של זרות וחוסר היכרות עם מושא מחקרו. עפרת עוקץ: "אמת מוכרים לנו בירושלים, בבני-ברק ובשאר חבלי הארץ (השלמה, כמובן) מספר אמנים חרדיים" (שם, עמ' 165), אלא שהחברה החרדית אינה מתאפיינת דווקא במגורים מעבר לקו הירוק. "ארץ ישראל השלמה" הוא ביטוי הבא מרפרטואר המונחים של הציונות הדתית המשיחית, ולא מהעולם החרדי.
עפרת מדבר גם על פסילת הצפייה בטלוויזיה כמאפיינת את חברת חובשי הכיפות הסרוגות (שם, עמ' 166), בעוד למעשה אין זה ממאפייניה המובחנים של האורתודוקסיה המודרנית בארץ. אל מכללות אמונה ותלפיות, שהן מכללות לבנות בלבד, מתייחס עפרת כ"מכשירות נערים ונערות ליצירה אמנותית חזותית" (שם, עמ' 170).
קביעתו הנחרצת של עפרת בדבר חוסר האפשרות ליצירה ראויה בחברה הדתית מזכירה מאוד את הביקורת שהשמיעה שרה חינסקי באחרית הדבר של מאמרה המכונן "על תסמונת הלבקנות הנרכשת". חינסקי  דיברה על ה"מוזיאון הביתי" האישי, שמבטא, לדבריה, את הבלתי ניתן לריסון על-ידי הגמוניה שחצנית, וכמו כן קבלה על סילוק הוויזואליה של דור ההורים. ר' שרה חינסקי (2002), עמ' 83–84. כמו כן ראוי להזכיר את דבריה הנוגעים לעניין הנדון: "יש להפקיע את הייצוג ההיסטוריוגרפי הערטילאי מנקודת מבטו העל-זמנית-מרחבית של ההגמון ולבסס את האופציה לקיומן של היסטוריות שונות בו זמניות של אמנות". ר' חינסקי, (2002) עמ' 81.
57: על כך ר' אידר, (אקדמות, 2008), עמ' 60.
58: היצירה הדתית מתגברת לאחרונה. נזכיר רק את כתבי-העת "דימוי" ו"משיב הרוח", פעילותו של שולי רנד בתחומי התיאטרון והמוזיקה, קבוצת התיאטרון תאיר, המגמות לאמנות במכללות הדתיות למורים, הישיבה למוזיקאים והמגמות לאמנות, ספרות, מחול ומוזיקה במסגרות הלימודים התיכוניות.
ר' עוד: יאיר שלג, הדתיים החדשים, מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל, ירושלים 2000, עמ' 59–67 (הפרק נקרא "אמנות בכיפה").
59: "מקום 08", מוזיאון אסירי המחתרות, ירושלים, אוצרים: בלו סימיון פיינרו ודניאל ויימן.
60: דוד ביאל, ארוס והיהודים, תל-אביב, 1992, עמ' 46.
61: תלמוד בבלי, ברכות ל"א, ע"ב.
M. Halbertal and A. Margalit, Idolatry, Cambridge, 1992;62:
Daniel J. Lasker, “Blasphemy: Jewish Concept”, in Encyclopedia of Religion, Vol. 2, Detroit 2005, pp. 268–271.
63: ר' יהודה שנהב, הארץ, שם.
64: ר' יאיר שלג, שם, עמ' 201–202.
65: על-פי חזונו של הרב שג"ר, "האדם המאמין ייאלץ לסגל לעצמו מבט רציונלי ספקני, מבלי לפגום באמונתו, והצד השני ייאלץ להסתגל  אל האדם המאמין לא כאל טיפוס פרימיטיבי אלא כבעל אופציה אמיתית לקיומנו בעולם". ר' שג"ר, כלים שבורים, תורה וציונות דתית בסביבה פוסטמודרנית, אפרת, תשס"ד, עמ' 13–28. ור' עוד שם עמ' 45–55.
66: ר' משה מאיר, "מארבע רוחות (יחזקאל ל"ז) – תגובה למאמרו של ברוך כהנא 'לאן נושבת הרוח' (אקדמות כ')", אקדמות כ"א (אלול, תשס"ח), 184–187. ור' עוד גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסטמודרני), סדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, ירושלים 2005.
67: פנינה גפן, "העין של בת עין", גושפנקה 172 (יולי 2008), עמ' 6–7.