לאורך תשעים הדקות בהן צפיתי ב Episode III: Enjoy Poverty בסטדלייק בירו, מצאתי את עצמי חוזרת ואוספת למקומה את הלסת התחתונה שלי, ששוב ושוב נשמטה בתדהמה. לא שאני חושבת שזהו קריטריון-על על-פיו יש לשפוט עבודות אמנות. ובכלל, תדהמה היא תגובה רחבה למדי שיכולה להתעורר משלל סיבות, כך שהופעתה כשלעצמה לא מעידה בהכרח על איכות כזו או אחרת. אבל אותה תדהמה מסויימת הייתה תדהמה מותקת (displaced), שלא במקומה, ולכן טורדת במיוחד. לכאורה Episode III: Enjoy Poverty הוא סרט על קונגו, ארץ המוגדרת כאזור אסון הומניטרי, נושא שאנחנו מצפים מראש שיכיל מידה מסוימת של מראות קשים לעיכול. אנחנו מחכים, כמעט מצפים, כמו לתענוג אסור, לאי אלו תמונות מזעזעות, שיסמלו עבורנו את הקטסטרופה ההיא, הרחוקה כל כך מאיתנו.

בפועל אנחנו מצטרפים למסע של אחד, רנזו מרטנס. והזעזוע? כן, בהחלט, אבל מכיוון לגמרי אחר.
כמעט שלוש שנים עשה רנזו מרטנס במרכז קונגו ומזרחהּ חמוש במצלמת וידיאו קטנה ובכובע בהיר ורחב שוליים המפיץ הלה קלושה של מסיונריות, בדרך כלל מסופח, בזכות תעודת העתונאי שברשותו, ללהקות המדיה שנעות ממוקד זוועה אחד למשנהו בחסות ארגונים לא ממשלתיים, כמו יוניס"ף או רופאים ללא גבולות. ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו כמו בכל מרכז אפריקה, חופש התנועה הוא עניין שביר מאד, ובדרך כלל עתונאים וצלמי העתונות לא לוקחים סיכונים; סיקור החדשות הוא בעצם טיול מאורגן שנקבע ברובו על פי האינטרסים של הגופים המערביים הפועלים במקום ובהתאם להוראות הבטיחות המחמירות שלהם. אבל רנזו, גיבור הסרט, אינו בדיוק עיתונאי רודף אמת, הוא גם לא לגמרי אקטיביסט שוחר צדק, גם לא פרובקטור חסר בושה או רומנטיקן שוגה בחלומות, אבל יש בו קצת מכל אלה והתמהיל הזה שהוא אותנטי וחצוף כאחד, ולא המראות הגרפיים של קונגו מוכת הזוועות, הוא ההדק שמשחרר את אפקט השוק של episode III.

Renzo Martens, Trailer Episode 3

בתחילת הסרט אנחנו פוגשים פועל חקלאי במטע בבעלות מערבית במרכז קונגו. בחום היוקד הוא קוצר שדה עצום במצ'טה ומרוויח חצי דולר על שלושה ימי עבודה. בהמשך הסרט יודה לו רנזו אישית באמצעות ארוחת בשר חמה, שבנדירותה מעלה דמעות בעיני האיש, על שהוא מוכן לעבוד כל כך בזול כי הוא, רנזו, באמת לא היה רוצה לשלם יותר עבור הקפה שהוא קונה באמסטרדם. אני צריך להודות לך שאתה מוכן להמשיך להיות עני, אומר לו רנזו בקור רוח מסמר שיער, וגם מסביר שאם עד עכשיו, אחרי עשר שנים של עבודת פרך, הוא לא הצליח עדיין לרכוש נעליים או להציע לילדיו ארוחה משוכללת יותר ממרק העלים היומי, זה כנראה גם לא ישתנה בעתיד וכדאי שיחליף את התקווה חסרת התוחלת בגישה קונקרטית יותר ויתחיל ליהנות ממה שיש לו – העוני.

רנזו מפנה את המצלמה לכל צידי המתרס, הוא פוגש בעלי מטעים מערביים, צלמי עיתונות, ארגוני סיוע וגם פועלי חקלאות, מחפשי זהב שכירים, דייגים שמקור לחמם יבש, ילדים מורעבים ולוחמי גרילה. בזמן סיור במאהל פליטים שנמלטו ממזרח המדינה, שואל רנזו מתאמת של יוניס"ף מדוע מעוטרים כל אוהלי הניילון שמקבלים הפליטים בלוגו ענק של הארגון, ומה הפתרון למי שלא רוצה שירד עליו גשם אבל גם לא רוצה לוגו של יוניס"ף מעל הראש. המתאמת עונה בקצרה שהלוגו זה בשביל הנראות, מילת קסם שאין עליה עוררין, כמו הייתה סיבה תכליתית שאינה צריכה הוכחה.
תמימה הרבה יותר מרנזו העשוי ללא חת, הועסקתי בקיץ שעבר (יחד עם אמיר) על ידי יוניס"ף בהדרכת סדנת וידיאו לבני נוער בבוג'ומבורה, בורונדי, ואין לי אלא להזדהות עם טענותיו של רנזו מרטנס. הסדנה בבוג'ומבורה הייתה חוויה פוקחת עיניים ולא פשוטה מהרבה בחינות, אבל קשה ביותר הייתה התחושה שליוותה את העבודה מול סניף יוניס"ף המקומי, שמטרת הסדנה המוצהרת – נתינת כלי ביטוי אישי לבני נוער מקומיים – היא רק כיסוי למטרה הנכספת באמת – האדרת שם יוניס"ף, עיטור הפרסומים בתמונות אטרקטיביות וגיוס כספים. זו הייתה כמובן תחושה שהתבססה על עובדות, כמו למשל הדיספרופורציה בין המשאבים שהושקעו בסדנה עצמה לאלה שהושקעו בתיעודה, או העובדה שהמשתתפים בסדנה לא הורשו להזמין אורחים להקרנה החגיגית של הסרטים כי עלות חמישים אנשי המדיה שהוזמנו כילתה את כל התקציב לאירוע.

נודניק כמו הילד שסירב לראות מה יפים בגדי המלך החדשים, אבל חד ונחוש ממנו, שאול רנזו הרבה שאלות הגורמות להרבה אנשים לבלוע את הרוק. כך, בסצנת המפתח של הסרט, שמציגה את הנחת היסוד שלו, הוא משתתף במסיבת עיתונאים שעורך הבנק העולמי בקינשסה. אחרי שמוצגים סכומי העתק שמעביר המערב כסיוע לקונגו, ניתנת לעיתונאים הרשות לשאול שאלות. רנזו מחזיק ביד מתוחה את המצלמה הקטנה ומצלם את עצמו כשהוא שואל את פנל הדוברים המכובדים איזה אחוז מתקציב המדינה מהווה הסיוע שהוזכר ולאור זאת, האם נכון יהיה לומר שהעוני הוא המשאב הלאומי העיקרי של קונגו.

אותו סוג של הגיון המסרב לכל ניואנס ולכל הסתייגות מוביל את רנזו ליזום פרויקט מקומי בכפר קטן במזרח המדינה. בעודו צועד בג'ונגל אומר רנזו, ספק לצופה ספק לעצמו: "אתה לא יכול לתת להם שום דבר חוץ ממה שכבר יש להם. אסור לך לתת להם שום דבר חוץ ממה שיש להם. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה ללמד אותם, להעצים אותם, העולם השתנה, יש שווקים חדשים, מוצרים חדשים…"
אחרי שראיין עיתונאים וצלמים ולמד מהם פרטים טכניים (כמו למשל מה התוכן שיכול למכור תמונה וכמה היא שווה בשוק), כמו גם על העקרונות האתיים של המקצוע, אוסף רנזו את צלמי הכפר המצלמים בעיקר מסיבות חתונה ועושה להם שיעור קטן בכלכלה מעשית. קל להראות לצלמים הצעירים את ההבדל בין הפוטנציאל הרווחי של צילום חתונות (דולר בחודש, אחרי הוצאות) לזה של צילום גופות, נשים אנוסות וילדים הסובלים מתת תזונה (1000 דולר בחודש ל-20 תמונות נמכרות). אבל מעבר לחשבון הפשוט הוא מציג בפניהם קושיה פוליטית-פילוסופית. השאלה, הוא אומר להם, היא למי שייך העוני?

שאלת הבעלות שעולה שוב ושוב במהלך הסרט היא שאלה קריטית. מהמורה אתית שהספרות התיאורטית על העשייה הדוקומנטרית עסוקה בה תדיר. מפורסם המקרה של הסרט הצרפתי  “être et avoir”, שזכה להצלחה קופתית יוצאת דופן לסרט דוקומנטרי, ושבעקבותיה תבעו משתתפי הסרט את זכותם לרווח כספי בטענה לשותפות ביצירה. בית המשפט דחה את טענתם בהתאם לאתיקה המקובלת,  אך האירוע הדגים את השחיקה המשמעותית שחלה באקסיומה המודרנית הרואה את היוצר כבעליה היחידים של יצירתו. השאלה הזאת הופכת, באופן פרדוקסלי, להיות מורכבת עוד יותר דווקא כשהמניעים הם לא "אמנותיים טהורים" אלא מגויסים לטובת עניין מסוים.

השלב הבא בסרט הוא הכשרה מעשית וגם זמן להטיף למתלמדים קצת מהמשנה המקצועית, תוך שהוא מצטט את הצלמים המערביים שראיין. "הצילום שייך למצלם, לא למצולם" מסביר רנזו בזמן ביקור במרפאה מקומית משופעת במראות מחרידים של ילדים גוססים מסיבוכי תת תזונה. עקרון זה מוכל גם על סרטו שלו: "נכון שהמצולם הוא שיוצר את הסיטואציה, אבל הצלם הוא זה שבוחר מה ואיך לצלם, והבחירה היא שעושה את התמונה לשלו". הצלמים המקומיים לומדים מהר ושואלים את רנזו איך יוכלו גם הם לקבל את תגית הפלסטיק הנחשקת שמקנה זכות כניסה לאתרים עתירי נושאי-צילום מבוקשים, וחשוב מזה, קובעת גבול ברור בין מקצוענות לחובבנות. הם פונים ל"רופאים ללא גבולות", ושם עתידה יוזמת השחרור של רנזו להתנפץ בפניהם. מנהל ביה"ח קובע שהצילומים שלהם לא מקצועיים. לא רק שהוא לא מוכן שהם יצלמו את החוסים, הוא גם מזועזע מהצלמים הצעירים ורנזו בראשם, הרוצים לנצל את סבלם של המאושפזים לרווחתם הכלכלית האישית. "גם הצלמים המערביים מרוויחים את לחמם מצילום הסובלים", שואל-טוען רנזו. מנהל ביה"ח כמעט מאבד את סבלנותו "אתה באמת לא רואה את ההבדל בין ניצול הסובלים למען בצע כסף לבין חדשות?" מסתבר כי התעודה המקצועית מגיעה עם בונוס אוטומטי – גושפנקה מוסרית.

כשלוש מאות סרטים דוקומנטריים על אפריקה הוגשו השנה לפסטיבל IDFA הנחשב. אף לא אחד מתוכם נעשה על ידי במאי אפריקאי. בתגובה מחוכמת ונועזת, כמעט בבחינת נעיצת סכין בגב האומה, בחרה מנהלת הפסטיבל אלי דירק (Ally Dirk), מנהלת הפסטיבל ב “episode III: enjoy poverty” כסרט הפתיחה.

בטוק שואו שערך ה-IDFA  למחרת, תיארה דירק את מה שעובר הצופה באפיזודה שלוש כסטירת לחי. זה מה שהיא הרגישה, והיא ידעה מייד שזו סטירת-לחי שלגמרי במקומה, כי הסרט הזה הוא מראה. העובדה שלמעלה משלוש מאות סרטים דוקומנטריים על אפריקה הופקו השנה משקפת עניין כלכלי. כשלקרנות יש כסף לפרויקט כזה או אחר, הפוקוס התקשורתי על איזור מסוים הוא רק הביטוי האחרון בשרשרת שיקולים ואינטרסים שאנחנו מעדיפים שלא לדעת עליהם. אנחנו מעדיפים לחשוב שהעלאת המודעות חשובה כשלעצמה, להאמין בערך הנעוץ בהצגת הדברים כצעד ראשון לשינוי, ולהתעלם מן העובדה שגם מהתקציבים השמנמנים המוקצים להפקת סרטים על אפריקה, לא המקומיים ייהנו אלא שוב, אנחנו. כמו שרנזו אומר, אנחנו עדיין באותו סיפור, בהתחלה זה היה השנהב והגומי, אחר כך הקפה, היהלומים והזהב ועכשיו הצטרפו גם דימויי העוני והסבל שאנחנו צורכים בלי לשלם (מספיק או בכלל) כדי למרק בהם את מצפוננו. רנזו מסכים (2) עם סוזן סונטג שטוענת שהאמפתיה שאנו חשים כשאנחנו רואים תמונת סבל של אחרים גורמת לנו להרגיש בו בזמן חסרי אונים וחפים מפשע (3). בעוד שרנזו דורש מאיתנו לקבל אחריות, פשוט על ידי כך שהוא עושה זאת בעצמו. במקום אחר בסרט, כמו להוכיח על דרך האבסורד את טענותיה של סונטג , הוא מבקש מהמקומיים שיקבלו על עצמם להיות שמחים בחלקם העלוב. כשהם מצהירים שכך הוא רנזו אומר להם: "הקבלה שלכם עושה אותי אדם טוב יותר. אני מודה לכם". כמה פעמים אנחנו שומעים ומשמיעים דברים מהסוג הזה על עניים שמחים בחלקם, שרים ורוקדים, על שהם מקבלים את זה, ומי יודע, אולי אפילו נהנים מזה…?
זה גם מה שרנזו מרטנס מזכיר לקהל ב-IDFA: הם עושים לנו שירות רגשי, צריך שהם ידעו את זה, והמצב שלהם לא ישתנה כי הוא משרת אותנו. זה קשה להיות שליח של חדשות רעות, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות את זה, לא בשבילם אלא בשבילכם.

אלס רולנדט (Els Roelandt)  משווה (4) בין פנל הדמויות בסרטו של מרטנס לאלו המאכלסות את "הסטודיו של האמן" של קורבה: מצד אחד אנשי הרוח, האספנים, ידידי האמן ותומכיו, ובצד השני – כל האחרים, המרכיבים את העולם בו האמן מתבונן. ובתווך- קורבה, המרכז ונקודת החיבור בין שני הצדדים. יש טעם מסוים בהשוואה, בעיקר לאור מעמדו של קורבה כאבי הריאליזם שפתח את הדלת לייצוג דוקומנטרי של המציאות "הנמוכה", וכן מבחינת הנושא הרפלקסיבי – חשיפת פלטת המרכיבים בעולמו של האמן, המבהירה את החלוקה הקטגורית בין "עולם האמנות" ל"כל השאר". אבל ההשוואה קורסת כשמנסים לברר את מקומו ועמדתו של רנזו מרטנס ביחס לזו של קורבה. כמו קורבה גם רנזו שם עצמו במרכז, כמוהו הוא התברך באגו לא קטן, אבל בניגוד למה שנדמה הוא אינו ישות מרדנית שרואה עצמה חופשייה מכללי המשחק. הוא יודע בדיוק מאיפה הוא בא ולאיזה צד הוא שייך. לא רק שרנזו מרטנס אינו מסתפק בייצוג המציאות – הוא פועל ממש בתוכה בניסיון, נלוז ככל שיהיה, לשנות אותה. הוא גם מקפיד לשחק את חוקי המשחק של הצד המערבי של הקנווס, רק בהבדל קטן אחד – הוא מכריז עליהם בקול רם ומול מצלמה, וזה בדיוק מה שקשה לנו כל כך לסבול. הוא לא נותן לנו לרחם על המסכנים או לזעום על הרשעים בעלי הכוח, אצלו לא נתפנק בהתקרבנות זועפת נוסח מייקל מור. בזכות העובדה שרנזו אינו מוציא את עצמו מהמשחק, גם אנחנו לא יכולים להוציא את עצמנו וזו בדיוק סטירת הלחי הכואבת-מרעננת כל כך.

"בשביל להראות את זה, זה צריך להיות באנגלית" אומר רנזו למקומיים שאתם הוא מדבר צרפתית, ומקים את שלט הניאון הזורח בכחול "enjoy poverty", שלאורו פורצים המקומיים בריקוד אפריקאי כמו שאנחנו אוהבים לראות אותם. הוא מסביר להם בנחרצות שהסרט יוקרן באירופה, לא אצלם.  "merci" הם עונים, "merci".

"Episode III" הוא סרטו השני של מרטנס במה שעתיד להיות טרילוגיה. האפיזודה הראשונה צולמה בצ'צ'ניה והוצגה בין השאר גם בישראל, במוזיאון על התפר בירושלים (בתערוכה "חיים חשופים", אוקטובר 2007). זהו פרי עבודה של ארבע שנים בהן ניסו רבים לרפות את ידיו. אמרו לו שאי אפשר להיעלם מהזירה לכל-כך הרבה זמן ושהוא הורס כל סיכוי לקריירה אפשרית. תגובתו הייתה שאם ממילא הקריירה אבודה אז אדרבא, הוא ייקח לעצמו עוד שנה וייעשה את זה בדיוק כמו שהוא חושב שצריך. בנובמבר 2008 הסרט יצא, התגובות קיצוניות כצפוי והטור-דו-מונד בעיצומו. כשפגשתי את רנזו הוא אמר שהוא שמח לגלות שההתעקשות השתלמה, ולא רק שהוא שלם עם הסרט, גם הקריירה יצאה לפי שעה מכלל סכנה… למעשה הסרט שלו עצמו טוען בדיוק כנגד אותו חפזון, אותה פעולה נקודתית, אותה בולמיה של נראות שצריכה הזנה ללא-הפסקה, שמחליפה פעולת-עומק אמיתית ואיתה אולי גם אפשרות לעתיד מוצק יותר.

הערות:

(1) כששוחחתי עם רנזו מרטנס הוא דיבר על כך שהוא רואה את episode 3 כטאוטולוגיה. לדבריו, הסרט הזה הוא "סרט על אפריקה" ממש כמו ש”five words in orange neon” של ג'וסף קוסות' הן חמש מילים כתובות בניאון כתום. האקספרסיביות של הסרט מרחיקה אותו מכל מה שאנחנו מכירים כאמנות טאוטולוגית (או בהרחבה, קונספטואלית) ובכל זאת, רמז לגיבורי-האמנות של רנזו מרטנס נמצא בפסל שהוא נושא עימו במסעו:כתובת ניאון האומרת : Enjoy (please) Poverty‏.
(2) מתוך המאמר "Episode 3 : Analysis of a film process in three conversations" מאת Els Roelandt במגזין האמנות הבלגי A-Prior
(3) Susan Sontag, Regarding The Pain Of Others, 2003‏
(4) במאמרה "Episode 3 : Analiysis of a film process in three conversations" במגזין האמנות הבלגי A-Prior