לפני שנה התפרסמה בישראל פרשה שהסעירה מעט את הרוחות באקדמיה. כמאל בולאטה, אמן וחוקר פלסטיני המתגורר בצרפת, האשים את פרופ' גנית אנקורי מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בהעתקת רעיונותיו ושילובם בספרה "Palestinian Art", שיצא לאור בהוצאת ריאקשן בוקס. מעבר לטענה האקדמית-משפטית הספציפית (יש לציין שתביעה זו נדחתה בבית משפט, שחייב את כתבי העת שפרסמו את ההאשמות כנגד אנקורי בפרסום התנצלות ותשלום פיצויים), עוררה הפרשה דיון המתנהל בפורומים שונים ונוגע בשאלת הזכות (או אי-הזכות) המוסרית של חוקרים בני קבוצה אחת לחקור ולפרסם את מחקריהם על פעילותם התרבותית של בני קבוצה יריבה. במילים אחרות: המשתתפים בדיון תהו אם לאנקורי, כחוקרת ישראלית וחברת האקדמיה הישראלית (ולכן מייצגת את הצד הכובש), יש זכות מוסרית לחקור את עבודתם של אמנים פלסטינים (הנכבשים). רבים טענו כי עצם עבודת המחקר מייצגת כיבוש תרבותי, והאשימו את החוקרים הישראלים כי לאחר שלקחו את אדמתם של הפלסטינים, הם שוללים מהם גם את קולם. האשמות דומות, אם כי בעוצמה נמוכה יותר, הופנו בעבר גם כלפי טל בן-צבי – אוצרת ישראלית ממוצא אשכנזי שאצרה את התערוכה "שפת אם", שעסקה ביצירתם של אמנים ממוצא מזרחי, וכלפי חוקרים רבים מדיסציפלינות רבות ברחבי העולם. מנגד ניצבים טיעונים בזכות חופש אקדמי, מחקר כמצע לשיתוף פעולה וליבון של סוגיות פוליטיות ומחתרתיות, עוצמתה של פעילות ממוסדת כבסיס לשינוי וכיו"ב (דוגמאות לגישה כזו ניתן לקרוא כאן, כאן וכאן)..

"למי שייך הקול"? – מוסף חדש של כתב העת המקוון מארב, מציב את הטענות הללו בקדמת הבמה ועוסק בשאלות כמו למי שייך קולו של האחר, האם יש בעלות על קול ומה טיבה של הזכות המוסרית להשתמש בו, ובהשלכות של שאלות אלו על שדה התרבות והאמנות. באמצעות הצגה ודיון בעבודות אמנות, אוצרות, קולנוע ואקטיביזם, בוחן המוסף את השאלות השונות שעולות מתוך היצירה והמחקר של האחר. למי יש זכות לדבר בשם האחר, ליצור בשם האחר ולערוך מחקר על תרבותם ואמנותם של אחרים; עד כמה רלוונטית זהותו של החוקר והיוצר למחקר וליצירה והאם היא עשויה לפסול או להכשיר אותו; האם הרקע העדתי, הכלכלי, הלאומי והמגדרי של אמנים, אוצרים וצופים עשוי לשלול את יכולתם להבין את מאבקיהן של קבוצות אחרות, לבקר אותן או לשאת את דגלן, והאם הגלובליזציה ותרבות הרשת מטשטשות את תוקפן של שאלות אלה, או לחילופין מחדדות אותן. מאחר ומחקר של קבוצות כרוך תמיד במפגש עם תרבות זרה, אנו בוחנים האם מבט זר מחויב להיות אלים ו/או מוקסם, או שמא הוא יכול להיות גם ביקורתי ומפוכח, האם בכוחו של מבט כזה לגלות או לכסות, והאם יצירה, מחקר, אוצרות, והתבוננות גרידא הן פעולות שתלטניות בהכרח, או שהן עשויות לבטא גם ניסיונות גישור ויצירת קרבה או אפילו מעשה מוסרי נעלה של שימוש בכוח הפריבילגיה לצורך חיזוק הקולות המוחלשים.

המאמרים

מוסף "למי שייך הקול"? נפתח במאמרה של נועה רועי "פוליטיקה ואסתטיקה בין בילעין ותל-אביב". במאמרה עוקבת רועי אחר השימוש באובייקטים שהוכנו עבור הפגנות נגד בניית גדר ההפרדה בכפר בילעין ומיצגים שהוצגו בהפגנות אלו, ואת מעברם מזירת ההפגנה לתצוגה בגלריה בתל-אביב. השימוש באמצעים אמנותיים, טוענת רועי, הופך את המפגינים לשותפים בקהילת האמנות האקטיביסטית הבינלאומית והעכשווית, ומאפשר להם להשמיע את קולם לא כמדוכאים אלא כשותפים פעילים בזירה זו.

זווית התבוננות נוספת על הסכסוך המקומי מציג גם ארי יוסקוביץ', שמאמרו "אחריות אוצרותית והצגת אמנות פוליטית ישראל ופלסטינית באירופה" פורסם לראשונה בקטלוג תערוכת אמנות ישראלית ופלסטינית שהוצגה בשנה שעברה בווינה. במאמרו משתמש יוסקוביץ' בסיטואציה המורכבת של התערוכה, על הקשריה ההיסטוריים והלאומיים הטעונים, על מנת לדון באפשרויותיהם ובמגבלותיהם של אוצרים המבקשים להקנות לתערוכות הקשרים היסטוריים, אתיים וחברתיים, וביחסים בין אמנות, חינוך, אקטיביזם והיסטוריה.

במאמרה "משקיף מעורב" עוסקת רותם רוף ביצירתו של האמן הדרום-אפריקאי היהודי וויליאם קנטרידג', שעבודתו מתייחסת למשטר האפרטהייד שהתקיים בארצו עד 1990, ועושה זאת באמצעות מערכת של תחבולות אמנותיות שתפקידן קודם כל להאיר – לאו דווקא לפתור – את המעמד הכפול (והעמדה המוסרית הכפולה), של האמן כמשקיף שגם מעורב בטרגדיה של שלטון האפרטהייד.

רלף הומן, אמן ואקטיביסט הפועל בגרמניה, מציג במאמרו "ניידות הסדק" את פעילותו של איגוד schleuser.net – מיזם אמנותי ופלטפורמת עבודה משותפת לאקטיביסטים, אמנים ומומחים מקצועיים. המיזם הוקם כדי לספק את הצורך בהצגת נתונים שיטתית לציבור הרחב לגבי ניעות והגירה ולהציג את האינטרסים למעבר חופשי בשדה הכלכלי ובשדה זכויות האדם, ועוסק בסוגיות הגבולות, ההגירה ומעמדם ה"לא חוקי" של בני אדם. במסגרת הצגת הפרויקט מעלה הומן שאלות חשובות הנוגעות לאמנים המשתייכים לכוח השולט ומדברים לכאורה בשם המהגרים המנוצלים, ומעלה רעיונות איך לעקוף את הבעייתיות שנוצרת במצב כזה.

במאמרו Kol Klone יוצא חגי כנען לרחובות ת"א בעקבות ציורי הקיר של אמן הגרפיטי  klone,  ומציע פרספקטיבה פילוסופית חדשה להבנת  "הקול של הדימוי" והופעתו במרחב העירוני.

עבודתה של מִיווה יָנַאגִי, אמנית יפנית צעירה המציגה בימים אלה בביתן היפני בביאנלה בוונציה, מוצגת במאמרה של חוקרת האמנות היפנית אושרת דותן "מאבקן השותק של נשים צעירות". דותן מציגה את עיסוקה של ינאגי במעמד האישה בחברה היפנית ובזהות נשית ביפן, ומתארת את האופן בו מעלות עבודותיה של ינאגי ביקורת נוקבת ומלאת אמפטיה על תפקידים חברתיים של נשים בחברה היפנית, ועל סטריאוטיפים של נשים צעירות וזקנות.

לכאורה, סרטו של הבמאי רנזו מרטינס "Enjoy Poverty" הוא סרט על קונגו, ארץ המוגדרת כאזור אסון הומניטרי. זהו נושא שצפוי מראש שיכיל מידה מסוימת של מראות קשים לעיכול, אולם כפי שמראה אפי וייס במאמרה "זוועה בהפוכה", המראות הקשים מגיעים דווקא מכיוון שונה לגמרי, ונובעים מחשיפת הציניות, הניצול והסיאוב של ארגוני הסיוע המערביים הפועלים במקום.

באמצעות דיון ביצירתו של ז'אן רוש, קולנוען ואנתרופולוג צרפתי, עבור דרך עבודתם של קולנוענים ישראלים כאבי מוגרבי ויולי גרשטל כהן, וכלה בכתיבתו של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, תוהה אדם אבולעפיה במאמרו "של מי הקולנוע הזה?", האם באפשרותו של הקולנוע לייצג אחרות המתגברת על זהותם המובחנת לכאורה של יוצר הקולנוע, של מושאיו ושל הצופים בסרט, ואם כן, מה טיבה של אחרות זו.

במאמרו "פסקולי סרטים כמפצלי אישיות", טוען עמרי גרינברג כי בסרטיו של הבמאי האמריקאי ווס אנדרסון (משפחת טננבאום, סטיב זיסו ועוד), משמשים הפסקולים על מנת לערער את נקודת מבטו האחידה של הבמאי וליצור סרט רב-קולי ורפלקסיבי. השירים, הלחנים והביצועים המופיעים בסרט, טוען גרינברג, יוצרים צרימה במבנה העלילתי ופועלים כקול נפרד ואף מנותק מן המארג הקולנועי הכולל.

רותם רוזנטל מנתחת במאמרה "עין בקופסת אור" את עבודתה של האמנית הפולניה אנטה גז'שיקובסקה, שהוצגה בתחילת השנה בתערוכה "שדים" במוזיאון בת-ים. התערוכה הוצגה במסגרת שנת התרבות פולין-ישראל, שהביאה לחללי התצוגה המקומיים לא מעט אמנים זרים באדיבותה של אומה המקיימת יחסים מורכבים עם ישראל. רוזנטל מתייחסת להיבט זה, ובעזרת התיאוריה האסתטית של הפילוסוף ז'אן לוק ננסי מנתחת גם את  משחקי המבט ויחסי הכוחות בין האמן, היצירה והצופה, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודתה של גז'שיקובסקה.

חוקר האמנות היהודית דוד שפרבר, מבקש במאמרו "ניכוס הקול היהודי בשיח האמנות המקומית", להצביע על הנתק והחיבור מחדש שבין היצירה והאוצרות העכשווית למסורת היהודית. לטענת שפרבר, בחינת השדה מגלה תהליכים סותרים של הכלאה וטיהור, כאשר מצד אחד אלמנטים ויסודות יהודיים מחלחלים לאמנות החילונית, ומנגד, שדה האמנות מתנער מיסודות אלו תוך יצירת חלוקות מודרניסטיות המפרידות בין אמנות נטו ובין מה שמכונה כ"אמנות עם הכיפה".

מוסף "למי שייך הקול"? נחתם בטקסט ותצלומים נבחרים מספרה של אריאלה אזולאי "מעשה מדינה", המלווה תערוכה בשם זה שהוצגה בשנת 2007 בגלריה של בית הספר לאמנות מנשר. בתערוכה ביקשה אזולאי לקרוא את ההיסטוריה המקומית דרך דימוייה המצולמים, ובמאמרה היא עוסקת בשאלה למי שייך התצלום ובוחנת את מה שניתן לדלות ממנו.

מארב משיק בימים אלה את חלקו האנגלי, ובמסגרת זו תורגמו מקצת המאמרים המופיעים פה והם מפורסמים במקביל בשתי השפות. בנוסף מופיעים במארב-אנגלית שני מאמרים שנכתבו למוסף זה ומפורסמים באנגלית בלבד: ביקורת של נט מולר על התערוכה "In the Middle of The Middle" שאצרה קטרין דויד בחורף האחרון בביירות. מולר בוחנת את המעשה האוצרותי של דויד, אוצרת מערב-אירופאית שמציגה אמנים ערבים בלב ביירות, ומנתחת את המעשה לאור האופנתיות של אמנות מזרח תיכונית בעולם האמנות של ימינו.
מאמרה של שירה ריכטר "Any Women in the Director's Room?" עוסק בזהותם של אלו שעדיין מדברים בשם הנשים, ותוהה כיצד ניתן להשמיע קול נשי מבלי לוותר על הייחודיות.

אפילוג

במוסף "למי שייך הקול"? העוסק בקולו של האחר ובדיבור עליו, ראוי לכלול גם את קולם של פלסטינים ואזרחי מדינות שכנות כמצרים, ירדן, לבנון ועוד. עקב המצב הפוליטי באיזור ומדיניות הכיבוש הישראלית, בוחרים יוצרים וחוקרים מרחבי העולם בכלל ומארצות המזרח התיכון בפרט שלא לשתף פעולה עם גופים ישראלים. מכיוון שחשבנו שאין זה ראוי שנשתמש רק בקולנו על מנת לדבר בשם תרבויותיהם של שכנינו, ולאור המצב שהתהווה באזור לאחר מתקפת צה”ל בעזה שחיזקה את הסירוב לשיתוף פעולה, יוצא מוסף "למי שייך הקול?" ללא קולות אלו, החסרים לנו מאוד.

יונתן אמיר ורונן אידלמן, יולי 2009

בשער המוסף: מיכל היימן – האב לא הדוד (פרויד / קתרינה), 2008, וידיאו צבע עם פסקול, 26 דקות (פרט).