מניפסט ביגבאיב

מניפסט ביגבאיב

הקדמה מאת: נעם אבידן סלע

"אף אחד לא קם בבוקר ומחליט: מהיום אני מתחיל לחרבן. אבל בכל זאת, ברגע שאמנים נוגעים בכסף יוצא לך חרא"

"מניפסט ביגבאיב" הוא חלק מתוך "מדריך לנגיעה בשם העצם" – קובץ לא גמור של שירים וקטעי דיאלוג מאת מרחב ישורון. דמותו של ביגבאיב מבוססת על המשורר רומן באימבאיב, והיא מופיעה כקול חיצוני המשקיף מהצד על ההתרחשויות השונות. ישורון, יליד 1978, הוציא עד כה את קובץ השירים "ישורון על קוטב העיזבון", הוצאת פלונית, 2007.

מרחב ישורון: מניפסט ביגבאיב
מתוך מדריך לנגיעה בשם עצם

עכשיו בוא תסביר לי משהו, למה אתה חושב שאם יצא לך פוק אני כבר חייב להצדיע?! בינך לבין עצמך הרי גם אתה יודע שאין פה שום דבר. לפחות תהייה ישר עם עצמך. לך תעבוד. תכתוב שיר חדש.
תבין דבר פשוט, אם יש משהו שאני לא מוכן לסבול זה שירמו אותי. אם מישהו דוחף לי חרא מתחת לאף ואומר לי שזאת אמנות, אז אני פשוט מוכן להרוג אותו. מה אתה חושב, אני בכלל אוהב בני אדם, אני אחד האנשים הכי רכים שאני מכיר. אז אני מבין שלפעמים חייבים לחרבן, אבל תעשה את זה בצד.
תראה, תבין דבר פשוט, אם כבר אתה חייב ליצור, אז לפחות אל תעשה חרא. כי חרא יש לנו בשפע – מספיק בשביל להאכיל את כל האנושות. אם אתה לא מסוגל לקחת אחריות על מה שיוצא לך מהפה, אז שתוק! אחרת אתה בעצמך חרא! זה נוח – מרוויחים מזה יוֹפי. אנשים בלי עיניים קונים חרא מאמנים שאין להם לא שכל, לא לב ולא שום דבר. רק לשון ללקק את התחת למומחים, שיכתבו עליהם. אחר-כך באים כל מני אינטליגנטים, רואים באמצע הגלריה ערמה של חרא טהור. ישר הם רצים לראות מה כתוב על הקיר. שם כבר מסבירים להם למה זאת יצירת מופת ומזה הם מתחרבנים על המקום.
תבין דבר פשוט. אתה לא חייב להיות חרא. אף אחד לא נולד חרא. אבל אם אתה מבין מה הולך ובכול זאת בא לך להצטרף, כי הבנת שגם אתה יכול ללכלך לא פחות טוב מאחרים, אז אתה כמו כולם, לא הרבה יותר גרוע מסתם חתיכת חרא. וזהו. אני לא אומר לך לרעוב ללחם, להיפך, אם אתה רעב ללחם, אז אתה פשוט אידיוט. אתה חייב להתפרנס – תתפרנס, אבל תבין דבר פשוט: פרנסה זה לא עבודה! הנה הרמב"ם למשל… זו דוגמא! אז מה אתה רוצה שאני אביא לך את נניט? בכל זאת הרמב"ם זה יותר…

מלון "קורדובה" בקורדובה. העיר בה כתב הרמב"מ

מלון "קורדובה" בקורדובה. העיר בה כתב הרמב"מ

ימים שלמים הרמב"ם יושב וקרא וכתב וחי על חשבון אחיו. כשאח שלו מת, הוא היה כבר מספיק ידוע בשביל שפרנסי הקהילה יציעו לו לחיות על חשבונם. אבל הוא לא היה פראייר, הוא ידע שהוא מתעסק עם חומר נפץ ושאם הוא יצטרך לתת דין וחשבון למישהו זה הסוף שלו. לא הייתה לו ברירה והוא התחיל להתפרנס. ביום הוא היה מרפא חולים ובערב מורה נבוכים. זאת חתיכת עבודה, לא תגיד חרא.

תבין דבר פשוט, בעולם אידיאלי היית מתפרנס ממה שאתה אוהב לעשות, אבל אנחנו עוד לא חיים בעולם אידיאלי. עכשיו תקשיב טוב: אין דבר כזה, כל דבר, ברגע שהוא נוגע בכסף, הופך אוטומטית לחרא. ככה זה, בלי יוצא מהכלל. למה? לא יודע, עובדה. אם מישהו יצליח לפרק את התהליך באופן מדעי זה פרס נובל.

תבין דבר פשוט, כסף זה לא חרא, זה אמצעי. חוץ מזה הוא נייר יפה, אבל אם הוא הופך למטרה הדברים מפסיקים להיות הם עצמם והופכים לערכים כלכליים. מה אתה חושב, אנשים לא כאלה גרועים, אף אחד לא קם בבוקר ומחליט: מהיום אני מתחיל לחרבן. אבל בכל זאת, ברגע שאמנים נוגעים בכסף יוצא לך חרא. הם מתחילים לייצר בסדרות ולמכור את החרא שלהם לפי משקל והם מתחילים לגלות בחרא איכויות פנטסטיות, אבל לי יש אף, אני מריח ולא קונה!

אם פתאום יתחילו לעשות פה אמנות שמימית שסוגדת ליופי הנשגב, אז אני אחזור לחרא ואטען שהוא נפלא, שהוא אנרגיה מעולה ודלק העתיד. ככה אני, זו תכונה טבעית שלי. תבין דבר פשוט, זו גם הבעיה שלי עם השמאל בארץ, בגדול אני מסכים כמעט עם כל מה שהם אומרים אבל תסתכל עליהם, איך אני יכול להיות עם אידיוטים כאלה. המקום שלי זה בית מלון בווינה.

איך פתח ביגבאיב בקריירה של דמות ספרותית

בגיל שלושים וחמש הבין ביגבאיב שהעולם הזה גמור. הוא מכר את חלקו בעסק ונסגר בבית. שם ליד השוק, ישב וחשב, התהלך בחצר והמתין. בהתחלה הוא לא יצא אפילו בשביל סיגריות, כל כך הוא נעלב ממה שראה שם – "לא יותר טובים מבהמות בגן חיות". המפעל הסמוך ליצור נקניקים עבד שעות נוספות וריח כבד של נקניק עמד בחצר. ביגבאיב שהיה אדם בלתי שביר, התעורר כל יום בצהריים ובפיו השאלה: אבל למה הן מסכימות הבהמות, איך זה שהן לא קופצות מהגן חיות. הוא באמת לא היה מסוגל להבין את זה.

ערב אחד, משב תוקפני במיוחד בריח נקניק בא בנחיריו של ביגבאיב והוא הבין; הנקניק כולו קמח ואבקת עצמות, ציפורנים גרוסות, שיירי שומן, מקסימום כמה טיפות דם, אבל בשר ממש – את זה אין בו וככה עושים נקניקם מבני אדם. בו במקום הוא חדל לחיות את חיו הארציים ופתח בקריירה של דמות ספרותית. ביגבאיב לא יצר דמות בדיונית, אלא הפך את עצמו לדמות. מרגע זה כל דבר שעשה, אמר או חשב היה חלק מהביוגרפיה המתהווה של אחרון המשוררים.

בעולם שכולו פקידים-זונות ואמנים-פוליטיקאים, הוא סלסל עשן מנחיריו והרהר. ככה הפך את עצמו לנושא היחיד שאפשר לכתוב עליו בלי בוז גמור, ומה שנישאר זה לתעד את קורות המפעל שלו. שירה כזו מתרחקת ממטאפורות כמו ממחלת נפש. הדו-משמעות שמקסימה משוררים, יפה בעיניה כמו מוגלה. כשהעולם מתברדק לאינסוף ואף אחד לא מתחייב על שום דבר, שירה צריכה קול ברור, כשהשפה מתבלבלת מרוב תחבולות, הפשוט הוא היפה. בעצם העולם נחלק לשניים – שירה היא כל פעולה יוצרת, כל דבר אחר הוא התנקנקות – תחבולות וקומבינות לעשיית כסף, בקיצור: עסקי אוויר!

ביגבאיב לא צמצם את העולם, הוא רק ארגן אותו אחרת. מתמטיקה למשל גם היא שירה, המדע, אם הוא פועל כדי ליצור פלאים הוא שירה טהורה. דון קיחוטה הוא שירה. גשר בנוי כהלכה, רגליים יפות של נערה – שירה.

[שירה היא צורה לוגית שמארגנת את החומר כדי להפיק ממנו את המקסימום. ההפרדה בין הרוח לחומר חוללה בתרבות המערב סכיזופרניה. בסוגיה הזו הכריע ביגבאיב ללא היסוס: בעולם יש רק חומר. מכאן שגם מילים הן חומר. למעשה המילים הן חומר במצב הצבירה הכי רדיקלי שלו, זה המצב ממנו נבראים עולמות, אימפריות קורסות ונולדות מהפכות. (באין רוח, מושג החומר משתנה וזוכה בכמה מהמאפיינים שיוחסו לרוח. דרגת הממשות של המילים, הרגשות והרעיונות עולה.) מכאן כוחה של השירה לשנות את העולם. העדיפות של השירה על כל תחום אחר היא בזה שממהותה היא לא יכולה להפוך לחלק ממעגל הסחורות וכך שומרת על הערך הסגולי שלה. בעולם של תחליפים שנמכרים באשראי וניירות שנסחרים כאילו יש בהם ערך, היא הישות הממשית היחידה.]

האנושות המתנקנקת עדיין יכולה לחיות אחרת, אבל היחיד שעוד זוכר את זה הוא המשורר. הוא ניסה להסביר להם את זה, אבל הם היו עסוקים בשלהם.

במבוך המסוכן שבחוץ המשיכו כל סוגי הבהמות להתרוצץ בתפזורת, מסדרים זה את זה, דופקים ונדפקים. היו פה ושם גם אחרים. מידי פעם היה נכנס איזה פרצוף מבולבל לטעום משהו, להחליף כמה מילים, להתוודות. ביגבאיב לא אטם בקרשים את לוח ליבו, הקשיב יפה, נתן עצה, לא גרש אף אחד גם אם נתקע שעות.

למבקרים בחצרו, הוא לא נראה כאדם מבריק שיצא מדעתו, אלא כאי של שפיות בים הטמטום.
בכוח האמונה נחלץ ביגבאיב מנהר הסחורות וכך הצליח להשקיף עליו מבחוץ, הוא ראה שכולם שקועים בכסף ורק לפעמים איזו יד של טובע מציצה מהזוהמה, אבל גם היא עוד מחזיקה באיזה שטר מרופט. נו, לאלה כבר אי אפשר לעזור. אבל עוד יבואו אחרים, חדשים, הם יבואו, בטח שיבואו, אין לנו אלא להמתין. בינתיים ישב להעתיק לשפה עכשווית את החוכמה שמצא בספרים הישנים.

רק שאלה אחת נשארה פתוחה: אני כותב מכתב לבן אדם בעתיד, אני שואל האם רשמתי נכון את הכתובת על המעטפה.

————

מרחב ישורון מקריא את השיר: "להגר מן השפה אל הקיבוץ"