דיור ציבורי

דיור ציבורי

"המעברה תהיה פלטפורמה לחיבור של פעולה רדיקלית, אשר תנוע מן המקומי והירושלמי, תוך חיבור בין המאבקים השונים בשכונות מערב ירושלים ובמזרח העיר, אל הארצי, מן הדיור הציבורי אל כלל הסוגיות הקשורות בצדק חלוקתי ובשיוויון חברתי, ומתוך הזיקה בין הפריפריה החברתית-כלכלית בישראל לבין המזרח-התיכון והמאבק המתרחב בעולם כולו". מתוך הקול הקורא של קבוצת "המעברה".

מאת חברי קבוצת המעברה – המאבק הירושלמי לדיור ציבורי

מהו דיור ציבורי? דיור ציבורי הוא מדיניות דיור שמטרתה לספק דיור למי שאינו יכול לעשות זאת דרך השוק הפרטי. במציאות של השוק הפרטי של ישראל שנת 2012 מעטים יכולים לספק לעצמם דיור.

פעם רוב הדירות בישראל היו דיור ציבורי.  בשנות החמישים הייתה הגירה המונית לישראל, ושיכוני דיור ציבורי רבים שנבנו יועדו למפוני המעברות. ההערכה היא שמחצית הבנייה למגורים באותם זמנים הייתה בניית דיור ציבורי. אותה בנייה ציבורית נעשתה בעיקר בפריפריה, במרכז רוב הבנייה הייתה פרטית. פרט היסטורי שמסביר איך הגענו עד הלום.

צריך גם לציין שזה לא היה רק ל"טובת הנזקקים", אחד השיקולים בתכנון מדיניות ההתיישבות הייתה לאכלס אזורים בלתי מפותחים. לציבור הערבי לא נבנו דירות, אלו יועדו רק למהגרים. כך בירושלים רבים מעדות המזרח הוצבו על קו התפר כמגן אנושי ממש, ובשנת 67', כשכבר לא היו על קו התפר בעקבות כיבוש השטחים, וערכן הנדל"ני עלה, הוחלט לנסות ולפנותם, לשטחים הכבושים החדשים.

אבל נחזור אחורה…בשנות השישים התפיסה של דיור ציבורי החלה להשתנות והמילים בעלות פרטית החלו לחלחל. ההוצאה הממשלתית על הדיור הציבורי הייתה גבוהה והמדינה רצתה להקל על עצמה. לכן עודדה אנשים לקנות את דירותיהם על ידי הטבות. כך חצי מדירות הדיור הציבורי הועברו לידיים פרטיות, השאר הושכרו בחמישים אחוז ממחיר שוק, וישראל הפכה לאחת המדינות בה הבעלות הפרטית על דירה היא מהגבוהות בעולם. החלום על בית משלנו הפך להיות של כולם. אבל הרבה אוכלוסיות שלא חילקו להן קרקעות או אפשרויות לבתים, שלימים הפכו לירושות, נותרו רק עם החלום.

בשנות השבעים תפיסת הרכוש הפרטי כבר השתרשה עדי כדי כך שדיור ציבורי או שיכונים הפכו לשמות נרדפים למקומות שקשורים לעוני. הדיור הציבורי ספג פגיעה אנושה. המדיניות העיקרית הייתה לנסות ולבנות לשם מכירה, גם אם במחירים מוזלים, אבל העיקרון היה מדיניות שתאפשר לאנשים לרכוש את דירותיהם ולא לאפשר דיור ציבורי. ההגירה מרוסיה תבעה מדיניות משמעותית בתחום הדיור כלומר בנייה ציבורית יזומה, אבל עדיין המטרה הייתה מכירת הדירות למי שזקוק, גם אם במתן הטבות, ולא הגדלת מלאי הדיור הציבורי בישראל. מלאי הדירות הלך ואזל, בשנות ה-80 המדיניות הכלכלית שתלתה את עיקרה ברכוש הפרטי השתלטה על השיח. הבניה הציבורית הופסקה באופן מוחלט בעוד הבנייה בהתנחלויות גברה ורבים הועברו אליה מהר ובזול. המהגרים האתיופים, יש לציין, נותרו ברובם בלי דירות.

במשך השנים, לאור מצוקת הדיור, קמו תנועות חברתיות שהחלו להיאבק. תנועת הפנתרים השחורים שקמה במוסררה בתחילת שנות ה-70 בירושלים הכניסה את נושא הדיור לפנקס חמש הדרישות שלה. באותן שנים בשכונת קטמונים הירושלמית אנשים נדחסו לתוך דירות קטנות, הילדים התחתנו, וכולם נותרו באותה דירה. עובדת סוציאלית שהגיעה למקום פרסמה בניגוד לנהלים דו"ח לפיו אין לה שום יכולת לפעול במקום לאור המצוקה והצפיפות הנוראיים. כך לאט לאט קמה תנועת האוהלים, ששתיים מהדמויות הדומיננטיות בה, בשלביה השונים, היו שלמה וזאנה וימין סוויסה. התנועה הובילה הקמת מאהלים בכל השכונות בירושלים, פלישות למבנה דירות חדש שעמד וחיכה לאוכלוסיות לא מקומיות שיבואו ויגורו בו, בניית "התנחלות" בתוך ירושלים כמחאה על המגמה להעביר אנשים למגורים חדשים וזולים בשטחים, ודרישה להישאר בשכונה. בתחילת שנות ה-80 קמה תנועת "די" במוסררה, כאשר השלטונות ניסו להעזיב תושבים לאור ערך הנדל"ן שעלה בשכונת מוסררה, ולא נתנו להם להישאר לגור ליד משפחותיהם. במשך חודש הם התבצרו במקלט ציבורי במקום עד שהוצעו פתרונות.

באמצע שנות ה-90 קיבל מאבק הדיור הציבורי את הדחיפה החזקה. שלמה וזאנה, קולנוען, איש תקשורת, מורה וכאמור אחד ממוביליה של תנועת האוהלים שנאבקה לדיור בשנות
ה-70, חזר לבית אמו, שכבר לא הייתה בחיים. דירת דיור ציבורי בשכונת קטמונים  הירושלמית. וזאנה הופתע לגלות שלא רק שהחברה המשכנת לא רוצה לתת לו להישאר בדירת הוריו, היא גם גובה ממנו חוב על כך ששהה בדירה למרות שאימו נפטרה. הוא לא יכול היה להכיל את חוסר הצדק. מנגד עמדו חברי קיבוצים, שקיבלו אדמות מן המדינה, שילדיהם קיבלו עליהן זכויות בניה, ולו אף לא ניתנה אפילו זכות להישאר בבית הוריו. וזאנה החליט שהוא לא מוותר, הוא פתח במאבק על הדיור הציבורי, שלבסוף חברו לו אבות רבים: רן כהן ממר”צ, חברים בירושלים, תנועת קול בשכונות, כולם היו שם.

התוצאה הייתה הצעת חוק שכללה סעיפים רבים, ביניהם להקנות לדיירים את הזכות לקנות את בתיהם, ובכסף זה לבנות דיור ציבורי חדש. חלק מהדירות אכן נמכרו, המלאי קטן מכ-110 אלף דירות לכ-75,000. אך בכסף לא השתמשו לבניית או רכישת דירות חדשות, בפועל החוק הוקפא במסגרת חוק ההסדרים במהלך העשור האחרון, והכספים נעלמו לתוך כיסי משרדי הממשלה, הסוכנות היהודית, והסכמים שונים ומשונים שמביאים למצב הברור: אין בניה חדשה של דיור ציבורי, מצב הבניינים הקיימים בכי רע, רשימת הזכאים לדיור ציבורי הולכת וגדלה, וגרוע מכל, הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי הינם חמורים כל כך שקשה לעמוד בהם. לשם הדוגמא, אם חד הורית זכאית לדיור ציבורי רק אם יש לה שלושה ילדים, וגם כך היא יכולה להמתין שנים רבות. בשביל לסבר את האוזן יש לציין שכ-400 אלף משפחות מצויות מתחת לקו העוני ויש פחות  מ-75,000 דירות של הדיור הציבורי. אין צורך בנתונים נוספים כדי להבין את המצב לאשורו.

במהלך שנות ה-2000 מאבקי הדיור, כמו לאורך כל השנים במדינת ישראל, המשיכו. חיים בר יעקב הקים את התנועה לחיים בכבוד לאחר שנה של מגורים עם מחוסרי דיור נוספים במאהל מול קריית הממשלה בבאר שבע. תנועתו החלה להתנגד לפינויים של אנשים מבתים. תושבי כפר שלם בשותפות עם תנועת "תראבוט" נאבקו נגד פינויים מהבתים בהם גרו עשרות שנים; בדווים שחיים בכפרים בלתי מוכרים ולעולם לא מקבלים אישור לבנות המשיכו להקים בתים לצאצאיהם; בשיח ג'ראח נאבקים תושבים נגד פינויים מבתים בהם הם מתגוררים כבר זמן רב. והרשימה עוד ארוכה.

בשנת 2011 החריפה המחאה. בירושלים יצאה קבוצה של אימהות חד הוריות משכונת קטמונים להקים מאהל מחאה בגן העצמאות מול הקונסוליה האמריקאית. המטרה הייתה למחות נגד מצב הדיור ולדרוש לעצמן קורת גג. להסביר בצורה הכי ברורה שהכנסה של 3000 שקל בחודש, לא מספיקה כדי להחזיק דירה ולגדל ילד, ולהחזיר את המאבק לדיור ציבורי לשיח. זאת למרות שעל הנייר רובן אינן זכאיות לדיור ציבורי. בינתיים, במקביל, צמח המאבק גם במקומות אחרים. בבאר שבע הוקמה "באר שבע משוחררת", יש לציין את "פורום פריפריה", "תראבוט", "הלא נחמדים", "רבנים שומרי משפט", יוני יוחנן מליפתא- המוביל את המאבק של דיירים ללא חוזה, ועוד רבים וטובים. כולם נאבקים על דיור, מתנגדים לפינויים, ומשתמשים בכל הכלים כדי לקדם את הנושא.

קבוצת הנשים החד הוריות הלכה וגדלה, הפכה לקבוצה של מחוסרי דיור, שחברה לקבוצה של פעילים חברתיים שגם הדיור אינו מובטח להם, ויחד הוקמה קבוצת" המעברה", אשר שואפת לגעת בבעיות הדיור והחובה להעניק קורת גג לכולם, למחות נגד העוולות, ולייצר חלופות וחיבור בין קהילות על בסיס זה. לאחר חודשיים של שהייה במאהל שהוקם בקיץ 2011 הוחלט על פלישה למבנה ברחוב שטרן בירושלים שכלל בנייני מעונות שעמדו ריקים במשך למעלה מחמש שנים. הקבוצה הציעה לאוניברסיטה לממש במקום פרויקט ייחודי שיכלול דיור ציבורי, דיור בר השגה, ופרויקטים עבור הקהילה. ההצעה נענתה בפינוי על ידי המשטרה, אך חודשיים מאוחר יותר שופץ המקום, והשנה נכנסו לשם מאתיים סטודנטים וכמה מהם עם משפחותיהם. פלישות נוספות הוכיחו כי רק פלישה למבנים מחייבת את מחזיקי המבנים הריקים להשמיש אותם. כי שינוי המדיניות נעשה רק מלמטה, ועל ידי קביעת עובדות בשטח. הפלישה לבניינים ריקים הפכה לאסטרטגיה הכי מוצלחת להכריח את הממסד לשנות מדיניות, להראות את העוול הנורא של בנינים ריקים ואנשים בלי קורת גג בצורה הכי ברורה. בימים אלו חתמה קבוצת "המעברה" על הסכם עם נעמ"ת, לאחר שבחודש מאי פלשנו למבנה שברשותם, שעמד ריק במשך שלוש שנים, במקום לשרת את הציבור. כעת יחזור המבנה לשרת את הציבור, ואנו יכולים לומר בוודאות שדרך הפעולה של פלישה עובדת. כבר אי אפשר להתייחס אלינו כאל קיצוניים שעוברים על החוק, אלא כקבוצה שמבקשת להבטיח שהדברים יפעלו בצורה יותר צודקת. גם אם זו טיפה בים, זהו צעד קדימה בהעברת המסר על מהו חוק, ומהו צדק. ושמאבקים מצליחים.  החלטה כי המאבק הוא המאבק לדיור ציבורי מסמנת עבורנו, חברי קבוצת המעברה, תפיסת עולם רחבה יותר. תפיסת עולם לפיה דיור ציבורי, או לחילופין דיור בר השגה (אשר רשמית מוגדר כדיור אשר אינך משלם עבורו יותר מ-30% מהכנסתך, ומיועד לאוכלוסיות ממעמד בינוני ובינוני נמוך) היא האמירה הברורה כי תפקיד ואחריות המדינה לספק דיור, להבטיח שלכל מי שאינו יכול לספק לעצמו דיור במסגרת השוק הפרטי, תהיה קורת גג קבועה, לטווח ארוך, מבלי שייאלץ להעביר את ילדיו כל יום ממקום למקום. הייתה זו זעקה שהקריטריונים לזכאות אינם סבירים ומתייחסים רק למלאי הדירות, אבל לא לעובדה שרבים מאלו שאינם נחשבים זכאים צריכים דיור ציבורי כהכרח לחיים תקינים ברמה הבסיסית ביותר.

צילום באדיבות קבוצת המעברה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
איך לעשות זאת? לא חסרות דרכים ולא חסרים פתרונות. חסר רצון, חסרים ערכים, ושיטה כלכלית אחרת לחלוטין מהקיימת, בה זכות הקניין לא קודמת לזכות לקורת גג. חסר רצון של המדינה לקחת אחריות על הזכות לקורת גג. מדינת ישראל מעדיפה להשאיר אנשים ברחוב, בזמן שיש בישראל למעלה מ-40,000 דירות ריקות. מדברים איתנו על מחסור מתמיד של 50,000 דירות בשנה, כשמספר קרוב עומד ריק. אך חוסר הרצון לא ייוותר ללא מענה. הוא צריך להיענות בפעולה מתמדת, של קבוצות רבות ככל האפשר. קבוצת המעברה תמשיך להיאבק, לפלוש למבנים ריקים, להיאבק על הזכות לקורת גג, למנוע פינויים של אנשים מבתיהם, לקבוע עובדות בשטח, לקחת אחריות מעשית על המציאות ולא לחכות שמישהו יחליט לתת לנו.