גינון קהילתי: אפשרות לבעלות מחודשת על המרחב הציבורי

תמר נויגרטן ונתליה גוטקובסקי

המרחבים העירוניים הציבוריים נתונים בעשורים האחרונים בסכנות של הפרטה, הזנחה, משטור ומסחור, ועומדים במוקד מאבקים חברתיים, תרבותיים ואידיאולוגיים. מחיר הפגיעה במרחב הציבורי – אם בשל מכירתו לגורמים פרטיים, אם בשל הטלת איסורים על אופני התנהגות במרחב, אם בשל הזנחתו וחוסר טיפוחו – הוא סביבתי וחברתי גם יחד.

שינויים בתפיסת העולם הכלכלית והחברתית המנחה את הממסד העירוני ומעצבת את סדר העדיפויות העירוני, השפיעו מאוד על הדרך שבה מנוהל המרחב הציבורי. מחקרים מראים, כי תחת משטר ניאו-ליברלי, המרחבים הציבוריים הזמינים לפעילות אזרחית – כזירה למימוש הזכות לעיר והאזרחות העירונית – הולכים ומצטמצמים, והופכים למשאב במחסור בעיר המודרנית.[1]

על רקע זה מעניין במיוחד לבחון את התפשטות תופעת הגינון הקהילתי, כדוגמה להתנהלות אחרת במרחב הציבורי. גינון קהילתי הוא פרקטיקה חברתית בעלת ביטוי מרחבי מובהק והשלכות סביבתיות. גינות קהילתיות הן מרחבים אזרחיים – גינות שהוקמו במרחב הציבורי ביוזמת תושבים בעיר. טיפוח ותכנון הגינות הקהילתיות מתבצע במשותף, ובהתנדבות, על ידי קבוצות תושבים, הנפגשות, על פי רוב, במפגש עבודה שבועי. זאת בניגוד לגינות הציבוריות בעיר, המתוכננות על ידי מוסדות התכנון ומטופחות על ידי צוות שכיר של עובדי עירייה או קבלני משנה. כמו הגינות הציבוריות, גם הגינות הקהילתיות מאפשרות מפגש בין תושבים, אולם בשונה מהן, הגינות הקהילתיות מאפשרות מפגש מתמשך, הכרוך בעשייה משותפת, בתכנון, טיפוח ותפעול הגינה, בעיצובה ובהתאמתה לצרכים המקומיים. העבודה בגינות מתבצעת בכפוף למערכת הסכמות וכללים המתגבשת ומתעצבת במשותף על ידי חברי כל גינה.

מעמדן הקנייני של הגינות הקהילתיות הוא ייחודי: הן מבטאות מצב ביניים – שטח ציבורי שמנוהל באופן שיתופי וקהילתי על ידי תושבי העיר כנחלת-כלל. עבור מוסדות השלטון המקומי הערוכים הן מבחינת המערכת החוקית, הן מבחינה תודעתית, להתמודד עם משטרי הקניין המקובלים בלבד – רכוש פרטי ורכוש ציבורי – מדובר במצב חדש ומאתגר.[2]

מאמר קצר זה יציג את תופעת הגינון הקהילתי, את מקורותיה ההיסטוריים ואת ביטויה בישראל, וינסה להציב את הגינון הקהילתי במרחב העירוני כתביעת בעלות מחודשת על נחלת הכלל העירונית  ((Reclaiming the commons.[3]

*           *           *

הגינון הקהילתי הוא אמנם תופעה חדשה יחסית במרחב העירוני הישראלי, אך בעולם המערבי הוא רווח כבר משנות השבעים של המאה העשרים. למעשה, שורשי הגינון הקהילתי נטועים עוד במאה התשע-עשרה.

מקורות הגינון הקהילתי בן-ימינו הם במיזמי גינון אזרחי שפעלו בארצות הברית ובאירופה בסוף המאה ה-19. פרקטיקות של טיפוח המרחב הציבורי בכלל, וגינון בפרט, הפכו מבוקשות ומקובלות במצבי משבר חברתי ולנוכח בעיות חברתיות שדרשו תיקון,[4] מתוך תפיסה של דטרמיניזם סביבתי – האמונה בכוח הטבע להשפיע על האדם והאמונה כי ביצוע שינויים בסביבה החיצונית יקדם גם שינויים פנימיים בקרב יחידים וקהילות. באמצעות עיבוד הקרקע וטיפוחה, ביקשו רפורמטורים חברתיים להנחיל לעניים, למהגרים, למובטלים ולילדים ובני נוער ערכי עבודה, צניעות, יעילות, אזרחות טובה ויצרנות.[5]

מיזמי הגינון האזרחי, ובעיקר אלה שפעלו בזמן שתי מלחמות העולם ובבתי הספר, התאפיינו בארגון מגבוה. ככלל, מדובר היה בהתארגנויות היררכיות, בעלות אופי פילנתרופי, חינוכי וזמני. הקרקע החכורה ששימשה את הפרויקטים בעתות משבר כלכלי חזרה אל השוק בתום המשברים ונמכרה לבנייה. הנהגת הפרויקטים הייתה חיצונית והורכבה בעיקר ממתנדבים בני המעמד הבינוני-גבוה שביקשו לסייע לנזקקים בעת המשבר. עיקר הידע בתחומי הגינון היה מצוי בידי מומחים חיצוניים, ולא בוצעו הכשרות שמטרתן להעביר את הידע והיכולות למשתתפי הפרויקטים באופן שיאפשר להם להמשיך לגדל מזון באופן עצמאי. מתוך ראייה של הפרויקטים כתגובה נקודתית למשבר חולף, לא נעשתה העצמה של הפעילים ולא היה טיפוח של מנהיגות מקומית. בגינות לא נוצרו מנגנונים לשימור הקיים – לא מנגנונים חברתיים ולא מנגנונים תכנוניים וחוקיים.

לאחר מלחמת העולם השנייה שכך הצורך המיידי בגינון ובתוצריו. הגינון לא נתפס עוד כנחוץ בעידן של שפע וצריכה. התמיכה הממשלתית בגינון הקהילתי פסקה, ומיזמי גינון אזרחי נעלמו מן הנוף. תושבים רבים המשיכו לעסוק בגינון כתחביב, אך בחצרותיהם הפרטיות ולא במרחב העירוני. טיפוח הגינות הפרטיות הפך סמל סטטוס, והן עוצבו בהקפדה, בשונה מן האסתטיקה של הגינון האזרחי במרחב הציבורי.

הגינות חזרו לנוף העירוני רק בראשית שנות השבעים. גם הפעם היה זה בעקבות משבר חברתי וכלכלי, אך הפעם דמות הגינות – ודמות הגננים – הייתה שונה לגמרי.

"מסיבה - פלורנטין" צילום: פעילי הגינה הקהילתית בפלורנטין

בראשית שנות השבעים היו ערים רבות בארצות הברית נתונות במשבר כלכלי. אלפי מגרשים עירוניים ננטשו, והפכו זירות להזנחה, לפשע ולזיהום. בניו יורק לבדה נספרו בסוף שנות השבעים כמעט 25,000 מגרשים נטושים. המשבר הכלכלי וההזנחה שימשו זרזים להתארגנות אזרחית ספונטנית לניכוס מחדש של המרחב העירוני, והמגרשים המוזנחים יצרו מרחבים לפעולה. אלא שהגינון הפעם לא היה מיזם שמקורו "מלמעלה" אלא מענה מקומי "מלמטה" למצוקות חברתיות וכלכליות. אל מול ההזנחה הממסדית של המרחב הציבורי העירוני, ביקשו תושבים להציע מרחבים חלופיים – בטוחים ומטופחים יותר.

קבוצות תושבים ביקשו לגאול מגרשים נטושים מן "הטרגדיה של נחלת-הכלל"[6] ולטפח אותם במשותף כזירות של עשייה קהילתית חיובית בשכונות. הגינות הקהילתיות שהחלו להיות מוקמות בארצות הברית בראשית שנות השבעים היו, אם כך, מענה מקומי למצוקות חברתיות. גם העניין הגובר בסוגיות חברתיות וסביבתיות שהתעורר בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים תרם לעניין המחודש בגינון הקהילתי. התגברות שיח הזכויות הגזעי והמגדרי, המודעות הגוברת למשברי הסביבה, התחזקות הקפיטליזם הניאו-ליברלי המקדש את כוחות השוק, משבר האנרגיה, העלייה במחירי המזון וביקורת תיעושו לצד ההכרה הגוברת בנחיצות המרחב הציבורי ובחשיבותו כזירה לפיתוח תודעה אזרחית – כל אלה החזירו את הגינון העירוני לתודעה, בדגש חדש: עבודה קהילתית מעצימה, גידול מזון טרי ליד הבית, כפעולה ביחס למשבר הסביבתי העולמי ואתגרים חברתיים מקומיים. על פי סקר גאלופ, ב-1982 נספרו בארצות הברית יותר מ-10,000 גינות קהילתיות, בהן פעלו יותר משלושה מיליון תושבים.[7]

הגינון הקהילתי, ששורשיו מצויים בגינון אזרחי שנסמך על פעילות פילנתרופית ועל פעילות ממסדית המשפיעה על החברה "מלמעלה" ופועלת לקדם מטרות חברתיות ולאומיות, לבש בשנות השבעים פנים חדשות כפעילות אזרחית "מלמטה", המבקשת למנף את הכוחות האזרחיים בשכונות לצורך קידום שינוי והבעת מחאה, כחלק מתת-תרבות רחבה יותר של "עשה זאת בעצמך".

בשונה מהגינון האזרחי של ראשית המאה העשרים, הגינות הקהילתיות כיום אינן מספקות עוד מענים קצרי טווח למשברים נקודתיים, אלא מנסות להעמיד אלטרנטיבה מתמשכת לאורח החיים העירוני הרווח, אם בצורה מפורשת, ואם מתוך עצם הפעילות המשותפת במרחב העירוני. בשל התוצרים המידיים והמוחשיים של הגינון הקהילתי, גם היום פרקטיקה זו מוצעת כפתרון "כמעט אינסטינקטיבי" למגוון בעיות חברתיות וסביבתיות על ידי תושבים, ובעיקר על ידי גופי מגזר שלישי וגופים ממסדיים. עם זאת, כיום נראה שימוש בפרקטיקת הגינון הקהילתי וברטוריקה המלווה אותו גם ב"פרויקטים של גינון מאורגן מגבוה"[8] שמדגישים את ההעצמה האישית ואת התועלת האישית הגלומה לכל משתתף מן הגינון, ושמים דגש מופחת על האספקטים הקהילתיים של הגינון, ובעיקר על חשיבותו כעבודה משותפת בנחלת-הכלל העירונית. פרויקטים אלה, המופעלים למשל בבתי ספר, בבתי כלא, ובעבודה עם מהגרים, בני נוער במצוקה ועוד, מתכּנים אמנם "גינון קהילתי" אך מציעים מענה חברתי ליחידים, תוך פירור תפיסת הקהילה, ופועלים בתוך גבולות השיח הניאו-ליברלי, במעין קואופטציה של פרקטיקה אקטיביסטית.

*           *           *

 להבדיל מאלפי הגינות הפועלות בצפון אמריקה (ומאלפי גינות נוספות במדינות אירופה), בישראל מדובר בממדים צנועים הרבה יותר. קשה להעריך כמה גינות קהילתיות פועלות בישראל כיום: ההערכה המקובלת היא כי קיימות ברחבי הארץ כ-200 גינות קהילתיות פעילות, אולם אופיין של מרבית הגינות כמיזמים שהוקמו "מלמטה" והיעדרה של כתובת ממסדית או ארגונית ברורה ברמה הארצית, המרכזת מידע עליהן או מעורבת בפעילותן, גורמים לכך שאין כיום בנמצא תיעוד רשמי של כלל הגינות הקהילתיות בישראל. אין עדיין בנמצא גם מידע בנוגע למספר הפעילים בגינות הקהילתיות או לסך השטח שבו פועלות גינות.

ראשונות הגינות הקהילתיות בישראל הוקמו בירושלים, רובן ללא אישורי העירייה. הן הוקמו בתחילה על ידי תושבים, מרביתם אנגלוסקסים, שהכירו את הגינון הקהילתי ממדינות מוצאם. הקמת הגינות הללו הביאה לידי ביטוי את רצון התושבים להגיב להזנחה של שטחי נחלת-הכלל העירוניים ולנסות למנוע תכניות פיתוח ובינוי בשטחים מסוימים. ארגוני סביבה וחברה זיהו את היתרונות – טקטיים ואסטרטגיים כאחד – הטמונים בגינון הקהילתי, והצטרפו לתמיכה בגינות הקהילתיות בירושלים כבר בשלב מוקדם. במסמך שפרסמו במשותף קהילת ירושלים של החברה להגנת הטבע ואגף חברה בעיריית ירושלים, ראשון האגפים העירוניים שעובדים בו התגייסו לתמוך בגינות הקהילתיות, הודגשה המוטיבציה שלהם להקמת הגינות הקהילתיות בעיר ולתמיכה בהן – שימור שטחים פתוחים ירוקים ומציאת פתרון להזנחה סביבתית באמצעים דלים ובקצב מהיר.[9]

בראשית שנות האלפיים נכנסה החברה להגנת הטבע לפעילות סדירה בתחום הגינון הקהילתי. כניסתה לתחום, תחילה במסגרת פעילות קהילת החברה בירושלים ובהמשך במסגרת הפעילות הארצית, סייעה בהגברת מודעות ובגיוס משאבים לגינות הקהילתיות, וכן בחיזוק הקשרים עם הממסד העירוני.

גוף עירוני נוסף שיזם וקידם גינות קהילתיות הוא רשת המִנהלים הקהילתיים של ירושלים. מִנהלים אלה הוקמו על מנת לשמש זרוע מקשרת בין העירייה לבין התושבים ולקדם דמוקרטיה קהילתית, שיתוף תושבים בתהליכי קבלת החלטות ושיפור שירותים ברמת השכונה, באמצעות איתור צרכים בשכונה וייזום פעולות לשיפור חזותה. המִנהלים הוקמו כעמותה, אך הם מתוקצבים על ידי עיריית ירושלים. כמה עובדים קהילתיים במִנהלים סייעו באופן פעיל באיתור שטחים להקמת גינות בגיוס קהילה ותורמים ביצירת קשרים עם העירייה, בהדרכות ובפעילות. יש לציין כי הפעילות לקידום גינון קהילתי לא הייתה פונקציה מוגדרת במסגרת התפקיד, אלא משימה שכל עובד קהילתי בחר לעצמו. בפועל היו במִנהלים הקהילתיים עובדים קהילתיים שפעלו בניגוד למטרות המוצהרות של העירייה – הם לקחו חלק פעיל בקביעת עובדות בשטח ובהגנה על שטחים מפני פיתוח ובנייה בצורה הסותרת תכניות קיימות.[10]

בעשור הראשון לשנות האלפיים קמו עשרות גינות קהילתיות בירושלים שנתמכו תקציבית על ידי המשרד להגנת הסביבה והמנהלים הקהילתיים. בשנת 2005 קמה בתל אביב-יפו הגינה הקהילתית הראשונה – בשכונת פלורנטין, ומעט אחריה הוקמה גינה קהילתית בשכונת מעוז אביב. כיום פעילות ברחבי העיר כמעט עשרים גינות, בתמיכת העירייה. בשנים האחרונות ניתן לשמוע על הקמתן של גינות קהילתיות רבות בכל רחבי הארץ.

בשנים האחרונות, המהלך להקמת גינות קהילתיות בישראל נע בשני קווים מקבילים: גינות שהוקמו ביוזמת התושבים, וגינות שהוקמו ביוזמת הרשויות. במקרה הראשון, הקמת הגינות נבעה מן השטח – אנשים פרטיים יזמו הקמת גינות קהילתיות, בהשראת הגינון הקהילתי בחו"ל או הגינות הקהילתיות בירושלים, תוך יצירת קשר עם הרשויות המקומיות והשגת האישורים והתמיכה המתאימה. במקרה השני, היוזמה להקמת הגינות הגיעה מן הממסד המקומי או הארצי. רשויות מקומיות, עמותות וארגונים, או גופי ממסד אחרים, פעלו להקים גינות קהילתיות ממניעים שונים: מתן מענה לצורכי האוכלוסייה, פתרון חברתי לאוכלוסייה מוחלשת או לשטח מוזנח, רצון להציע משהו חדשני, או מחשבה, שאותה הוביל בראשית הדרך המשרד להגנת הסביבה, שהעברת שטחים לטיפוח קהילתי על ידי תושבים תתרום לחיסכון בכספי עירייה.

מרכיב מרכזי בעידוד הקמת גינות קהילתיות ביוזמת הרשויות היה כניסתו של המשרד להגנת הסביבה לפעילות בתחום. במדור "סביבה עירונית" במשרד להגנת הסביבה זיהו בגינות כלי להשגת מספר יעדים שהיו בליבת עשייתם: קידום וטיפוח שטחים פתוחים בקרבת מקום המגורים, מניעת הזנחה, קידום מודעות סביבתית בקרב אוכלוסיות מוחלשות דרך הגינון, הנגשת תכנים סביבתיים לציבור, מתן כלים לקהילות להשפיע על סביבת החיים שלהן, ושימת דגש על תפקידה של הרשות המקומית ביצירת נגישות לסביבה ואיכות סביבה בערים (שם).

*           *           *

 על אף האידיאל שביצירת מרחבים ציבוריים המטופחים על ידי השכנים והתושבים הסמוכים להם, ניהול הגינות הקהילתיות בפועל הוא מורכב ומעלה לא אחת דילמות אודות הניהול המשותף ועל דפוסי הניהול הרצויים. הקמת הגינות הקהילתיות בשטח ציבורי עירוני וההזדקקות למשאבים כגון מים ותשתית השקיה מאתגרת את הרשות המקומית בשאלת הסיוע לחברים בגינה, במוכנות לוותר על ניהול המרחב ובדילמות שבין פרקטיקות הנוי הנהוגות בעיר לבין תפישת האסתטיקה של הגינה על פי חבריה.

מפגש פעילי גינות קהילתיות. צילום: תמר נויגרטן

על אף הפופולאריות ההולכת וגוברת של הגינון הקהילתי בישראל, והתמיכה הניתנת לגינות על ידי משרדי ממשלה, עיריות וארגונים, הגינון הקהילתי עדיין לא נתפס כ"מיינסטרים" במרחב העירוני. ניתוח הפעילות בגינות הקהילתיות מראה כי הן מציעות התנהלות מרחבית שונה מזו המאפיינת את המרחב העירוני ההגמוני. הגינות הן מרחבים הטרוטופיים: "מיקומי-נגד"[11] שההתנהלות בהן מנוגדת לזו שרווחת בסביבה העירונית המקיפה. הגינות הן ה"מקום האחר"[12] בעיר – נחלות-כלל בסביבה שבה הקניין הפרטי הוא העיקר; סביבות מטופחות במקומות שבהם רווחה הזנחה; זירות לעבודה משותפת בסביבה המתאפיינת בניכור; חלקות טבעיות ומעט-פרועות בסביבה מטופחת ומגוננת; ואתרים למפגש לא צרכני ולא שיפוטי בסביבה הנשלטת על ידי כוחות השוק.

השימושים שמציעות הגינות עונים על צרכים חברתיים, תרבותיים וסביבתיים של הפעילים בהן. מתוך הפעילות והמפגש בגינות נוצרים משאבים משותפים חדשים, כגון הון חברתי, רשתות תמיכה, תחושת קהילה ושייכות הנוצרת סביב העבודה המשותפת בגינה, פיתוח דמוקרטיה השתתפותית, שימור מורשת תרבותית, מגע בין-תרבותי, ידע המיוצר ומופץ מאדם לאדם בגינה, תחושת ביטחון במרחב הציבורי, צדק סביבתי וקיימות מקומית.

הניסיון מן הארץ ומן העולם מראה כי הפעולה שבה אזרחים מנכסים את המרחב הציבורי, מתכננים אותו בהתאם לצורכיהם ומשתמשים בו לרווחתם עשויה לתרום לעיר ולשכונה שבה מבקשים השכנים לשבור את חומות הניכור והגידור, להכיר ולפעול זה לצד זה במרחב משותף. הגינות הקהילתיות מאפשרות לתושבי העיר לייצר לעצמם מרחבים, כפרטים ובמשותף, ובכך לכונן עצמם כאזרחים עירוניים וכקהילות בעיר, ולממש את זכותם לעיר.

נתליה גוטקובסקי- תוכנית העמיתים של המכללה החברתית כלכלית, סמינר הקיבוצים, אוניברסיטת תל אביב
תמר נויגרטן- הקליניקה למדיניות ציבורית וסביבה, אוניברסיטת תל אביב.


[1] ראו למשל:

Low, Setha & Neil Smith (Eds.). 2006.The Politics of Public Space. New York and London: Routledge.

Mitchell, Don. 2003. The Right to the City: Social Justice and the Fight for Public Space. New York and London: Guilford Press.

Sennett, Richard. 2005. “Capitalism and the City”, in Read, Stephen, Jorgen Rosemann and Job van Eldijk (Eds.), Future City, New York: Spon Press, pp. 114-124.

Zukin, Sharon. 1995. The Cultures of Cities. Cambridge, MA: Blackwell.

[2] נויגרטן, תמר. 2009. מכשירים את הקרקע: גינון קהילתי בתל אביב-יפו כמקרה מבחן לניהול משאבים משותף בנחלת הכלל העירונית. עבודת תזה לקראת תואר "מוסמך אוניברסיטה" – בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב.

[3] Klein, Naomi, Reclaiming the Commons, New Left Review No. 9, June 2001. Rowe, Jonathan, Book Review: Silent Theft: The Private Plunder of Our Common Wealth by David Bollier. YES Magazine, December, 2002.

[4] מחקרים מראים בבירור כי בין השנים 1890 ל-1945 קיימת חפיפה בין מיזמי גינון אזרחי ארציים בארצות הברית לבין תקופות משבר חברתי ומצוקה כלכלית (Bassett, 1979 בתוך Pudup, 2008). דוגמאות לכך הן התארגנויות לטיפוח חצרות מוזנחות ומגרשים נטושים במרכזי הערים שננטשו לטובת הפרברים, קידום גינות בחצרות בתי ספר בשכונות מצוקה ומתן חלקות משפחתיות לעניים ולמובטלים בתקופת השפל הכלכלי בסוף שנות העשרים, והקמת "גינות מלחמה" בזמן שתי מלחמות העולם, במטרה להגדיל את ייצור המזון במדינה על מנת ולאפשר משלוח מזון לחזית (Lawson, 2005).

[5] Lawson, Laura J. 2005. City Bountiful: A Century of Community Gardening in America. Berkeley: University of California Press.

[6] Hardin, Garrett. 1968. "The Tragedy of the Commons", Science, Vol. 162, pp. 1243-1248.

[7] Francis, Mark et al. 1984. Community Open Spaces: Greening Neighborhoods Through Community Action and Land Conservation. Washington D.C: Island Press.

[8] Pudup, Mary Beth. 2008. "It Takes a Garden: Cultivating Citizen-Subjects in Organized Garden Projects", Geoforum, Vol. 39, pp. 1228-1240.

[9] נויגרטן, 2009 (ראו הערת שוליים 2) ושרעבי בני, לואיס גולדברג ודינה מלטינסקי. 2005. גינות קהילתיות: פעילות קהילתית במרחבים ציבוריים עירוניים. ירושלים: קהילת ירושלים של החברה להגנת הטבע ואגף חברה בעיריית ירושלים.

[10] נויגרטן, 2009 (שם).

[11] פוקו, מישל. 2003. הטרוט ופיה (תרגום: אריאלה אזולאי). תל אביב: רסלינג.

[12] Lefebvre, Henri. 2003 [1970]. The Urban Revolution (translated by Robert Bononno). Minneapolis and London: University of Minnesota Press.