בקשר לזמן – שיחה עם אהד פישוף / רועי חפץ

בקשר לזמן – שיחה עם אהד פישוף / רועי חפץ

"האיטיות יוצרת zoom in על כל הפרטים" אומר אהד פישוף. "כמו בצילומים המואצים בסרטי טבע של פרח נפתח – זה עוזר לך לחוות את הפרטים של השינוי – אתה מבין איך השינוי קורה כל הזמן"

הראיון פורסם לראשונה בשנת 2007 ב"מארב"
דימוי מתוך "A Slow Walk for Longplayer", אהד פישוף 

בעשרים ואחד ביוני, היום הארוך ביותר בשנה, עלה אהד פישוף על גשר לונדון וחצה אותו בהליכה איטית בקצב של כמטר לדקה. המיצג, ראשון מתוך סדרת מיצגים, ארך 9 שעות, 43 דקות ו-25 שניות, ותועד בסרט וידיאו המוצג בימים אלה במוזיאון הרצליה.

תחילתו של הסיפור בשלהי שנות התשעים. אנשי הארגון ארטאנג'ל, שמפיק עבודות אמנות מחוץ לחללי תצוגה שגרתיים, הזמינו אז את המוזיקאי ג'ם פיינר לחבר יצירה מוזיקלית באורך של מילניום שלם. היצירה, שנקראת לונגפלייר ( LongPlayer) מתנגנת ברציפות החל מה-1/1/2000, יומו הראשון של האלף. בשנת 2005 ביקשו אנשי ארטאנג'ל לציין 5 שנים ליצירה, והזמינו את פישוף לממש את הצעתו לבצע הליכה איטית על גשר לונדון.

"המטרה שלי היא ליצור סדרה של הליכות כל פעם במקום אחר, ובכל פעם לקשור את ההליכה לארגון, מטרה או עבודת אמנות אחרת שעוסקים בזמן ובחשיבה לטווח ארוך" מספר פישוף. "זו מעין פרפראזה על פעולות פופולריות לגיוס כספים או העלאת מודעות ציבורית, כמו ריצה למען או צעדה למען. במקום לרוץ מרתון, אני הולך הליכה איטית".

מה לקחת מ-LongPlayer?
"זו יצירה שגורמת לך לחשוב על זמן ולחוות אותו בצורה אחרת; לחשוב על עצמך ועל עצמנו בהקשר  רחב יותר. ישנו פרויקט בשם "The Clock of the Long Now", שמוביל ההוגה האמריקאי סטיוארט ברנד. מדובר בשעון שיפעל במשך עשרת אלפים שנה. הרעיונות האלה, על הווה ארוך, הזינו אותי כשחשבתי על ההליכה, למרות שהגעתי אליהם אחרי שהרעיון כבר נולד במוחי. הם העניקו לאינסטינקט האמנותי הראשוני עמוד שדרה רעיוני.

למה בחרת דווקא בגשר לונדון
?
ההליכה האיטית זקוקה למסלול רציף בלי כבישים שצריך לחצות – אי אפשר לעצור את התנועה. גשרים הם אידיאליים מהבחינה הזו. בנוסף אני מאוד אוהב את הנוף של גשר לונדון, שהוא מקום סואן עם אופק פתוח. יש שם תנועה בלתי נגמרת של אנשים שנכנסים ויוצאים מאיזור העסקים של העיר, מכוניות, אופניים, זרימת הנהר, מטוסים, ציפורים, סירות, עננים, רכבות. זה פריים עם מרקם עשיר של מקצבים ומהירויות.

במוזיאון שמעתי אמא מסבירה לילד את היצירה ואומרת ש"האיש הזה הולך לאט בכוונה". אתה רואה בהליכה הזו הגדרה שונה וחדשה של המושג "זמן"? או דווקא מעוניין להתנתק מן היחס לזמן
?
בדיבור על יציאה מן הזמן יש משהו טעון מבחינה מיסטית. אני מודע לאסוציאציות האלה, אבל זו לא הליכה נזירית, גם אם יש בה אלמנטים מדטטיביים. זו אמנות, לא אקט של מדיטציה. התוצאה אולי דומה קצת, אבל הכוונה שונה. לכן, בעיניי, העבודה קשורה יותר לזמן ארוך מאשר לנצח, שהוא משהו אחר לחלוטין.
מצד שני, מאוד קשה לדבר על זמן במונחים כל כך ברורים וחד משמעיים. אין דבר שיותר קשה מלתפוס זמן או לדעת עליו משהו. גם בלי להידרש למיסטיקה, במובן פשוט יותר
אנחנו כל הזמן יוצאים מן הזמן. כל הדיאלוג הפנימי שלנו מתרחש מחוץ לזמן. הקול שאיתו אתה מדבר כשאתה משוחח עם עצמך הוא תמיד אותו קול. אין לו גיל – הוא לא מזדקן או מתבגר יחד איתך. הגוף שלנו תמיד בתוך הזמן, אך אנחנו רוב הזמן מחוצה לו.

בזמן ההליכה אתה מגיב לאנשים. מצד אחד אתה לא נראה כמו "פסל חי" עם דיאלוג תבניתי, ומצד שני גם לא תמיד נענה. יש תחושה של ריכוז במטרה, אך גם סוג של מבוכה שנובעת מן האינטראקציה עם האנשים
.
אני מסכים. מה שהיה לי חשוב בעבודה הוא אך ורק ההליכה האיטית. זה שאתה הולך לאט לא אומר שאתה צריך לאמץ ארשת פנים מסוימת או ניתוק מן העולם החיצון. בסך הכל הייתי די ספונטני לתגובות של האנשים ולמבטים שלהם. ידעתי שאני לא הולך לשוחח שיחות ארוכות עם אנשים, מכיוון שזה מעייף ומסיח את הדעת, אבל קרה שעניתי על שאלות. אם הייתי מרגיש שההליכה דורשת ממני להיות מסוגר וקפוא מבפנים הייתי עושה זאת, אך זו לא הייתה התחושה בזמן ההכנות לעבודה ובזמן הביצוע עצמו. היה לי מאוד ברור שאני צריך לפעול תוך מודעות המופנית באותה מידה כלפי פנים וכלפי חוץ. אם המודעות שלך מופנית רק פנימה או רק החוצה, היא לא מודעות מלאה. היכולת להיות גם בפנים וגם בחוץ היא משמעותית בעיני בכל דבר שאני עושה, אם זה בריקוד או באופן כללי בחיים.

ומה הייתה התחושה הפיזית שלך במהלך התנועה
?
האיטיות יוצרת zoom in על כל הפרטים. כמו בצילומים המואצים בסרטי טבע של פרח נפתח – זה עוזר לך לחוות את הפרטים של השינוי – אתה מבין איך השינוי קורה כל הזמן בכל דבר. כמובן שתוך כדי ההליכה השרשור של המחשבות נמשך: מחשבות על כמה קשה או חם, הנה בחורה יפה עוברת – זה בא והולך כל הזמן. במשך עשר שעות יש אינספור תחושות ומחשבות. מה שכן, האיטיות הפיזית מאטה את תהליך המחשבה, דבר שיוצר מרחב גדול לתחושות והתבוננויות ומחייב אותך לחזור בכל פעם אל ההווה. במובן המעשי, אם תחשוב כל הזמן על היעד שלך – קצה הגשר בעוד שש שעות, נניח – אתה בצרות. עדיף לך להתרכז בחוויה של ההווה. יש הרבה תחושות פיזיות בזרימה של הדברים בגוף, במורכבות הקטנה והמפורטת של כל פעולה וכל צעד. בסך הכל הפעולה הייתה פחות קשה ממה שציפיתי. הרגשתי את זה יום אחרי בגוף, וזהו.

איך היית מתאר את החוויה שמובילה אותך ליצור? החוויה היא חוסר יכולת לצמצם לפעולה אחת או מתוך אין סופיות של פעולות
?
כדאי להפריד בין הפעולה האמנותית לבין החוויה שנוצרת בתגובה לאמנות. החוויה היא אוסף תחושות ואסוציאציות, הפעולה יכולה להיות מצומצמת ורדוקטיבית. אני לא חושב שחייבת להיות התאמה בין השניים. תראה את אנדי וורהול, אשף המחווה הבודדת, שהיווה כל-כך הרבה דברים שונים עבור אנשים שונים.

וורהול האמין בג'סטה הבודדת, אבל בגד בעצמו כל הזמן. יש לך בכלל מניע כזה
?
העבודה שלי קשורה לזמן ומשתנה לאורך זמן, האלמנטים משתנים כל הזמן וכך גם התודעה. השאיפה ל"אחד" היא במידה מסוימת שאיפה לקביעות, בעוד שבמציאות הדברים משתנים כל הזמן.

ובכל זאת, אמנים רבים יעידו שהם מעוניינים להגיע לשיא מסוים בעבודתם, ולרוב נכשלים בכך ומנסים שוב. האם היה אצלך רגע אולטימטיבי בעבודה
?
מכיוון שתשוקה לשיא היא תשוקה שאפשר לספק רק לרגעים, אני משתדל להתייחס לצורך הזה בהומור. יש משהו מאוד משחרר בידיעה שלאחר ניסיון להגשמה של פוטנציאל אחד, יהיה עוד אחד ועוד אחד. זה מעניק חופש לפעולה שאינה נובעת מפחד. זה גם מעניין יותר להמשיך הלאה, ולא רק בגלל שאין לך ברירה.