המאמר התפרסם לראשונה באתר  European Institute for Progressive Cultural Policie
דימוי מתוך: "ימים חופשיים", לוי אורטה

תרגם מאנגלית: עמי אשר

17 בספטמבר 2011. מצעד מחאה שעובר ברחובות מנהטן התחתית בוחר לו כיעד אורבני מאולתר פארק קטן בסמוך לאתר הבנייה עצום הממדים של מרכז הסחר העולמי. פארק זוּקוֹטי הוא ככר ציבורית לשעבר, שהופרטה בינתיים וכיום היא בבעלות חברת הנדל"ן Brookfield Properties, ומכונה על שם יו"ר החברה ג'ון זוקוטי. אך במפות ישנות יותר של הרובע הפיננסי של ניו יורק, נשאה ככר זו שם שונה: ככר החירות. המפגינים לא בחרו "לכבוש" את הטריטוריה הזו בגלל שהיא מגלמת שאיפה כלל-אנושית לחירות, אלא דווקא מכיוון שהם ביקשו להתניע רכיב נוסף במכונה המופשטת שמתחה קווי מגוֹז [lignes de fuite] לאורך השנה כולה, במיוחד במזרח התיכון. ואת  הקו העז ביותר במכונה המופשטת הזו מתחה כנראה השלוחה המצרית של האביב הערבי על מרכזה בככר תחריר, הלא היא ככר החירות. בכך שכבשו במתכוון אתר חירות אחר בפאתי וול סטריט, ביקשו הכובשים בני המעמד הפגיע [precariat] לא רק לשבש את הדה-טריטוריאליזציה הכנועה הזורמת דרך מרכז הכספים העולמי, אלא גם לאמץ לעצמם את הפרקטיקות שבאמצעותן מבצעים אקטיביזמים דה- ורה-טריטוריאליזציה של זמנם, חברתם וחייהם בדרכים חדשות.

בקורס האחרון שלו שנשא את השם "אומץ האמת",[1] בחן פוקו את חייהם השערורייתיים של הציניקנים, אותם תיאר בעזרת המונח הססגוני "אקטיביזם פילוסופי".[2] הוא לא התכוון להקנות מעמד מיוחס לפעילות הפילוסופים, וודאי שלא לצמצם את האקטיביזם לכדי יכולת קוגניטיבית. תחת זאת, הפילוסוף הציניקן שימש כרקע לצורה כללית יותר של אקטיביזם, של שינוי העולם, של עולמות מומצאים חדשים. לדידו של פוקו בשנים מאוחרות יותר, האקטיביזם הפילוסופי היווה "אקטיביזם בתוך העולם וכנגד העולם".

הפילוסוף הציניקן הוא מעל לכל דמותו המופתית, העשירה באנקדוטות והמיתית כמעט של דיוגנס, אותו בן-בלי-בית שהתגורר במקרה הטוב בחבית וכילה את שנותיו לגמרי בפרהסיה, באופן שערורייתי להדהים עד כדי אוננות בפומבי, ודבק בנוהג ה-parrhesia, או במלים אחרות "אמר הכל", גם אם הדבר היה כרוך בסיכון משמעותי מבחינתו – נוהג שעל פי הפילוסופיה הציניקנית כורך את אמנות הקיום בשיח האמת. המאמץ של פוקו לכתוב "הסטוריה של החיים כחן אפשרי" ממצב את הציניקניות היוונית הקדומה הזו כציר מרכזי של שושלת שלמה של צורות חיים שערורייתיות ומשולחות רסן, המתעצבות בכוחות עצמן. פוקו מזהה מימושים הסטוריים של גישת האקטיביזם הציני בתנועות הכפירה המיעוטיות של ימי הביניים, במהפכות הפוליטיות של העת החדשה, ולמרבה ההפתעה – גם בתמה של חיי האמן במאה ה-19. וכאן ברצוני להוסיף לאותה שושלת פוקויאנית את האקטיביזמים החדשים של המאה ה-21: תנועת המאבק בגלובליזציה, פורומים חברתיים, מחנות "אין גבול" [no border camps] למאבק בגזענות, אקטיביזם קווירי-פמיניסטי, שביתות מהגרים על-לאומיות, ותנועות האחד במאי של הפגיעים. ואמנם, מאז השנה שעברה נרשמה התעצמות חסרת תקדים של האקטיביזמים החדשים האלה במזרח התיכון ומעבר לו: החל מגלי כיבוש האוניברסיטאות וכלה במהפכות האביב הערבי, כולל תנועות כיבוש ככרות העיר ביוון, ספרד וישראל. ישיבות שֶבֶת של יום שלם בככר הקסבה בטוניס, הכיבוש המהפכני של ככר תחריר בקהיר, ומאהלים בפּוּאֶרְטה דֶל סוֹל במדריד ובשדרות רוטשילד בתל אביב. ניתן לומר רבות על המכנים המשותפים של כל האקטיביזמים החדשים הללו. כולם קשורים לניכוס מקומות במרחב הציבורי, ולמאבק בהפגעה [precarization] ובתחרות הקיצונית והכפייתיות של הייצור בן זמננו, וכולם ויתרו במידה רבה על יומרת הייצוג ותחת זאת טוו אריג על-לאומי של תנועות חברתיות. יחד עם זאת, ניתן לזהות שלושה וקטורים ספציפיים, שבהם פולשים אקטיביזמים חדשים אלה לטריטוריה חדשה: חיפושם אחר צורות חיים חדשות, צורות ארגוניות של הכללה רדיקאלית, והתעקשות על ניכוס מחדש של הזמן.

1. המצאת צורות חיים חדשות

כשפוקו מכניס את האמנות למשחק, לאחר המהפכות בשושלת הציניקנים שלו, אין כוונתו לאסתטיקה קלאסית ולא לתיאוריה אקזיסטנציאליסטית של האמנות, אלא לאמנות אשר "מסוגלת לתת צורה לקיום שחורג מכל צורה אחרת",[3] צורה שיוצרת את עצמה, ממציאה עצמה מחדש, "אסתטיקה של הקיום". האסתטיקה כאתיקה, כהמצאת אופנים חדשים של סובייקטיביזציה וצורות חדשות של חיים (יחדיו), הקיום כאובייקט אסתטי, החיים כיצירת מופת. היבט אתי-אסתטי זה של יצירת החיים או עיצובם כלל אל לו שיתפרש כסגנוּן אינדיבידואליסטי של החיים: למרות שגנדרנות [dandyism] ואקזיסטנציאליזם שייכים בבירור לאילן היוחסין של האסתטיקה של הקיום, המונח אינו נועד לציין אסתטיזציה של קיום האמן. תחת זאת, דוגמאותיו של פוקו מכוונות יותר למערכת יחסים, לתן-וקח, ולא למימוש הטהור והאוטונומי של קשר עם העצמי. עיצוב החיים כחיים יחדיו מתרחש ברמות המיקרו-פיסית והמקרו-פיסית, בעיצוב הגוף היחידני, בעיצוב קשרים חברתיים. בהרצאתו, קבע פוקו מפורשות: "ברם, בבואנו לבסס את ניתוח הציניקניות על תמה זו של אינדיבידואליזם, אנו מסתכנים בכך שנחמיץ את מה שנראה מנקודת מבטי כאחד מממדיה הבסיסיים, כלומר, את הבעיה, שהיא בשר מבשרה של הציניקניות, של כינון זיקה בין צורות קיום וגילויים של האמת".[4] האקטיביזם הפילוסופי אינו נוגע לחיים פילוסופיים או אמנותיים מופתיים שמעבר למערכות יחסים, אי-שם בקצה העולם. הציניקנים חיים בלב לבו של העולם ונגדו, עם אופק של עולם אחר; כפי שניסח זאת פוקו, הם "מימשו את האחרוּת הזו של חיים אחרים, לא סתם כבחירה בחיים שונים, מאושרים וריבוניים, אלא כפרקטיקה של אקטיביזם שבאופקיו שוכן עולם אחר".[5]

הבנה זו של חיים אחרים המאפשרים עולם אחר חלה ביתר שׂאת על הציניקניות הקולקטיבית, או ליתר דיוק, הציניקניות המולקולארית של האקטיביזמים החדשים של ימינו. בציניקניות מולקולארית מסוג זה, מי שתופס את מרכז הבמה אינו הפילוסוף היחידני, וגם לא האמן הגנדרן או הפעיל האקזיסטנציאליסטי, אלא יחסי התן-וקח של ישויות אוטונומיות [singularities] הבוחנות צורות חיים מרדניות, בלתי משתעבדות ויצרניות.

אם נתייחס אל המהפכות של ימינו לא רק כאל מהפכות מוֹלאריות או כפרויקטים פוליטיים במובן הצר של המלה, אלא דווקא כאל מהפכות מולקולאריות, אזי האסתטיקה של הקיום תופסת את מקומה לצד הפרויקט הפוליטי כ"עבודה מתמשכת ומתחדשת תדיר של מתן צורה"[6] לחיים – לחיים המשותפים. מושג בן-זמננו של מהפכה מולקולארית מחייב את הרמה האתית-אסתטית של טרנספורמציה של צורות חיים לכדי חיים יפים וטובים, כמו גם התלכדות של צורות חיים מעבר ליבשות: מיקרו-מכונות, אשר יוצרות במצביות הסינגולרית שלהן אופנים מרדניים של קיום וסובייקטיביזציה, מפתחות אמנויות של קיום וטכניקות של חיים, כמו גם מכונות מופשטות גלובאליות פזורות באופן טרנס-לוקאלי. המהפכה המולקולארית מגלמת גם את "המהפכה האתית" לה קראו מחברי מניפסט הכובשים הספרדים מתנועת M-15 בסוף מנשרם. ההמונים שכבשו את ככרות העיר הרבות בספרד החל מה-15 במאי ולמשך מספר שבועות אינם מתעניינים במיוחד בכיבוש מרחב סמלי ובתהודה תקשורתית. הכובשים משתלטים על הככרות שכבשו, מנכסים אותן לעצמם והופכים אותן לשלהם, אף שידוע להם שיימצאו שם רק לפרק זמן מוגבל. ובכל זאת, מדובר בפרק זמן מכריע, בתקופה בעלת חשיבות יוצאת מגדר הרגיל בחייהם, תקופת האספות ותקופת הזמן החברתי של החיים המשותפים, של מגורים ולינה בככרות הכבושות. הפרדיגמה האתית-אסתטית החדשה שלהם חותרת לחולל מהפכה בעיצוב חייהם האישיים והחיים המשותפים. הקריאה למהפכה אתית, אם כן, כלל אינה מעין דרישה ראשונה לפוליטיקאים שונים וטובים יותר, וגם לא הדרישה המובנת מאליה להתפטרות הפוליטיקה המושחתת בכללותה. תחת זאת, מדובר בתביעה שלהם מעצמם, קריאה לשינויים מרחיקי לכת, לייצור אופני חיים מכונתיים [machinic] בלתי- משועבדים, לתעשיות מרדניות, לצורות נון-קונפורמיות של חיים משותפים.

 2. המצאת צורות ארגון חדשות

כשהאקטיביזמים של ימינו פונים נגד פרוצדורה מולארית באופן חד-צדדי, אין פירוש הדבר שהם מזניחים היבטים מסוימים של ארגון ורה-טריטוריאליזציה. ובכל זאת, חרישת תלם דק וייחודי [streaking] בזמן ובמרחב מוצאת פרוצדורות מולקולאריות משל עצמה. אופני ארגון מולקולאריים אינם אורגניים, אלא ליתר דיוק אורגנו-שקדנים, לא ממוקדים סביב ייצוג, אלא לא-ייצוגיים, לא מבחינים היררכית, אלא כוללים או משתפים רדיקלית. המולקולאריות אינה מתמקדת בהשתלטות על המדינה, אלא מוצאת את ביטויה בסדקים של חיי היומיום, במולקולות של צורות חיים. הארגון המולארי מתהווה כרה-טריטוריאליזציה מקמטת [striating], הוא ממקד את המאבקים בסוגיה מרכזית, בסתירה מרכזית, באדון. בעולם מולקולארי של ביזור וריבוי, נדרשת צורה שונה של רה-טריטוריאליזציה, כוללת וחוצת קווים, מעבר לפריבילגיות אינדיבידואליות או קולקטיביות. חציית הקווים פירושה שתנועות הרה-טריטוריאליזציה והדה-טריטוריאליזציה אינן חותרות ליעדים מוגדרים, הן אינן שואפות לבסס או להבטיח זכויות יתר. תחת זאת, הן מחליקות טריטוריות וחורשות בהן תלמים ייחודיים על ידי כך שהן חוצות דרכן. הזכויות המיוחדות של כל סינגולריות יחידה מונגדות תכלית הניגוד לכל פריבילגיה של פרט או קבוצה. אך הזכויות המיוחדות הללו קיימות אך ורק היכן שכל סינגולריות יכולה לחיות את מיוחדותה עד תום, להתנסות בצורה ייחודית של התחברות לסדר, לחרוש תלם משלה בממד הזמן. אין כל עמדה מיוחסת לאיש הרוח, לאמנות או לאקטיביזם. מאבקים מולקולאריים הם מאבקים שמתעוררים בדרך המקרה ומתפשטים הלאה דרך מה שהוא מקרי לדרך המקרה. אף אדון אינו ניצב בראש הארגון המולקולארי.

הפילוסוף הציניקן הוא האנטי-מלך. אקטיביזם פילוסופי אינו מיושם בצורת כתות או קהילות, בצורת מספרים קטנים. תחת זאת, בציניקניות אין קהילה כלל; לדברי פוקו, הצורה הציניקנית של אקטיביזם פילוסופי היא "גלויה, כביכול, כלומר אקטיביזם המיועד לכולם, לאנושות כולה".[7] סוג זה של פתיחות מתפתח בפרקטיקה של האקטיביזמים המולקולאריים החדשים. בלשון האקטיביסטים, היא מעמידה את ההכללה [inclusion] הרדיקלית במרכז האספות, הדיונים והפעילויות. "אקטיביזם המיועד לכולם", ויחד עם זאת אינו פועל באופן אוניברסליסטי, אלא טרנסוורסאלי, או חוצה קווים, כמו המאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, למשל, שבעקבותיו התקיימה בתחילת ספטמבר 2011 ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל למען צדק חברתי. הכללה רדיקלית פירושה כאן, מעל לכל, כינון סביבה אנושית פתוחה, שבה הזכות למקום מחיה אינה נתבעת רק בעבור הכלל, אלא גם ממומשת מיד במקום המחאה. האוהלים, האספות, והדיונים מהווים כבר דוגמאות חיות להכללה הרדיקלית של התנועה ולחציית הקווים שלה.

במקרה של "אוקופיי וול סטריט", הנטייה להכללה רדיקלית ניכרת בעיקר בהמצאת האספות הכלליות ופיתוחן. אין מדובר ב"אספות כלליות" במובן הרגיל של המלה, אלא יותר בהתכנסויות חוצות קווים או טרנסוורסאליות של ישויות אוטונומיות, אשר מחדשות את חוויות השטח הדמוקרטיות של תנועת האנטי-גלובליזציה והפורומים החברתיים, ומשכללות אותן לכדי צורה של רב-קוליות – כמו בהמצאה המקרית כמעט, שעלתה מתוך הכרח, של פרוצדורה חדשה של "הגברה": כיוון שהמשטרה אסרה עליהם להשתמש במיקרופונים, מגפונים ואמצעים טכניים אחרים, הם החלו לחזור במקהלה על כל משפט ומשפט שאמרו הדוברים. חזרה זו מיועדת, בראש ובראשונה, לפרש את הדברים שנאמרו למאות המתכנסים תחת כיפת השמיים. אך המקהלה כצורה של הגברה כאן איננה מדיום ניטרלי טהור של העברת מסרים וגם לא אישוש אופורי של הדוברים. בהחלט ייתכן שהמקהלה, שקולותיה אומרים את אותם הדברים, תהא רב-קולית בתכלית ומבודלת: קול אחד תומך בדובר בתנועות ידיים, בעוד שאחר מבטא את אי-הסכמתו בתנועות ידיים אחרות, ושלישי מתרחק מהדובר כדי לוודא שההגברה אמנם משרתת את מטרתה והמסר מגיע לאזני האחרים.

3. ניכוס שקדני מחדש של הזמן

ממש כשם שהפילוסוף הציניקן מחפש לעצמו שערוריות בשקיפות חייו המעוררת שאט נפש, האקטיביזמים החדשים מדברים בבירור בכך שהם תופסים את "המרחב הציבורי" הריק במלה ומממשים את ההבטחה הגלומה בו. מדובר בתרגול, בפרהסיה ככל שניתן, של צורות חריגות של סובייקטיביזציה, לא או לא רק מבחינת העירום, העדר מקום המגורים והמתירנות של הציניקנים, אלא מעל לכל מבחינת ההשתעשעות בפרדוקס הציבוריות: המרחב הציבורי אינו קיים, ומעל לכל לא במרחבים החלקים, החפים מתלם, של המרכזים העירוניים, בין אם מדובר במלכודות התיירים של הפוארטה דל סול או של שדרות רוטשילד, במרחב המופרט של פארק זוקוטי, או בפקקי התנועה סביב ככר תחריר. ובכל זאת, או דווקא בזכות זאת, כובשים האקטיביזמים החדשים את ככרות העיר והופכים אותן לציבוריות באמת ובתמים, על דרך פרובוקציה פרדוקסלית של נורמטיביות ונורמליזציה. ומעבר לרה-טריטוריאליזציה המרחבית הזו, ניכוס הזמן מחדש הוא המאפיין מעל לכל את אופני הפעולה של המפגינים. בעיצומם של שלל המקצבים העצבניים של חייהם המופגעים, בעיצומה של תערובת זו של כפייתיות ומלנכוליה, הם משקיעים עודף, בעיצומו של השעבוד הם מעוררים תשוקה שלא להיות מגויסים בצורה זו. בעיצומה של האל-זמניות הדוחקת, מתעקשים השובתים הפגיעים על יחסי זמן שונים, הם חורשים תלם עִתִי משל עצמם בסבלנות האספות, במתיחת החיים, בהשתכנות ובלינה בככרות, ומגששים בכך את דרכם לאפשרויות הארעיות הראשונות של צורת התנגדות חדשה, הלא היא השביתה המולקולארית.

הכובשים מתייחסים במלוא הרצינות לזמן ולמרחב שהם מכוננים, מקמטים אותם ותולמים, ומפנים זמן לדיונים ממושכים וסבלניים וכן להישארות באותו המקום, ובכך מפתחים חיי יומיום אחרים, ולו רק לפרק זמן מוגבל. בחיי יומיום שמלבד זאת אין להם גבולות, מותחת השביתה המולקולארית את פרקי הזמן החדשים והקטנים הללו של חיי היומיום. אולם כינונה של שביתה זו מחייב קודם כל התנתקות "אירועית" [evental, במובן ה-événement של באדיו] מהדה-טריטוריאליזציה המשועבדת בקפיטליזם המכונתי. השביתה המולקולארית היא בעת ובעונה אחת משך וקיטוע. אין מדובר בעזיבת העולם או עריקה ממנו, אין מדובר בפסק זמן. השביתה המולקולארית היא הסדק במשטר הזמן של הדה-טריטוריאליזציה המשועבדת אותו אנו סודקים כדי  לנסות דרכי חיים חדשות, צורות ארגון חדשות, יחסי זמן חדשים. אין זה עוד מאבק שנועד אך ורק לקיצור זמן העבודה, אלא לתילום חדש לגמרי של הזמן באשר הוא. בקפיטליזם המכונתי, העניין הוא השלם, הזמן בכללותו, ניכוסו המלא. השביתה המולקולארית נאבקת לניכוסו מחדש, לתילומו, תלם אחר תלם. ה-Wobblies החדשים לא יהיו עוד "פועלי התעשייה של העולם",* אלא פועלי עשייה של העולם – עשייה ענקית שתסחף איתה הכל ולא תיכנע לדה-טריטוריאליזציה משועבדת – והם יהוו בה בעת רה-טריטוריאליזציה, פזמון שקדני של עשייה, ומעמד מסוכן שלא ייתן עוד שייגזל ממנו זמנו.

הטקסט הוצג ב-23 לספטמבר 2011 כהרצאה הראשית ב"פסגת הזמן היצירתי" ב-Skirball Center for the Performing Arts בניו יורק, והוקדש לכובשי וול סטריט. הטקסט הוא גם הפרק האחרון בספר Factories of Knowledge, Industries of Creativity, שיצא לאור ב-Intervention Series of Semiotext(e).

---