אודיסיאת אקסודוס 2048: בחלוף עשרים שנה / מירי שטרן בראיון עם לוטה מילר

אודיסיאת אקסודוס 2048:  בחלוף עשרים שנה / מירי שטרן בראיון עם לוטה מילר

ראיון עיתונאי בעקבות פליטי "אקסודוס 2048" המציג היסטוריה עתידית של המציאות המזרח תיכונית והיהודית.

תרגום: עמי אשר

הראיון התפרסם ב-Voice of the Buurt, רוטרדם, 20.3.2068

 בימים האחרונים של 2048, נטשו רוב אזרחי ישראל את ארצם באחת מתנועות האוכלוסין הגדולות של המאה ה-21. העתקת מקום מושבה של ממשלת ישראל לברוקלין, כמו גם הקמת ישראל החדשה באוגנדה, נותרו במידה רבה כפרשות עלומות. מירי שטרן, מדענית ומייסדת קיבוץ ארץ הובן,  שוחחה עם העיתונאית לוטה מילר על תלאות אקסודוס 2048 ועל מה שחוותה על הסיפון.

 לוטה מילר: עשרים שנה לאחר מאורעות דצמבר 2047, ברצוני לשחזר את שרשרת המאורעות. את היית אחת העדות הפעילות באותם ימים…

מירי שטרן: זה נכון. החודשים האלה מרגישים לי קרובים מאד ורחוקים מאד בעת ובעונה אחת. בדיעבד, קשה להאמין שנאלצתי לעזוב את ארצי לבלי שוב. יש לכולנו נטייה להתייחס למולדת שלנו כאל מובנת מאליה, ומכאן ההלם הנורא כשהיא חדלה להתקיים.

ל"מ: תוכלי לספר לי באילו נסיבות עזבת את ישראל?

מ"ש: המצב היה נפיץ מאד כבר בספטמבר, עם תחילת הג'יהאד הגדול. בנובמבר, נכבש חצי האי סיני והחל ירי הטילים על חיפה ותל אביב. אך רוב הישראלים המשיכו בשגרת חייהם, אדישים למתרחש סביבם. בחלוף מספר שבועות נפוצה השמועה כי הערבים עומדים לכבוש את כל ישראל. בשלב מסוים, הם השתלטו על כל השכונות בירושלים, חזרו לקו הירוק, והמשיכו משם מערבה. הם התקרבו יותר ויותר אל תל אביב, והיה עלינו לברוח ומהר. זה היה כמו רכבת שאי-אפשר לעצור. לא היה לנו הרבה זמן לחשוב מה בדיוק צריך לעשות.

ל"מ: מה שכנע אתכם בסופו של דבר לעזוב?

מ"ש: הפחד. השמועות נהיו עקשניות יותר ובאמת התחלנו לפחד. ככל שהיינו משכילים וליברלים, הוצפנו פחד שלא יכולנו לעמוד בו. כשאת שומעת שוב ושוב סיפורים על ערבים שמשתלטים על בתי יהודים ועל שכונות שלמות, את מתחילה להאמין להם, זה מתחיל לתפוס תאוצה.

ל"מ: יצר ההישרדות השתלט עליך.

מ"ש: במבט לאחור, ידעתי שכל הארץ ננטשה על סמך גל שמועות. שמענו חדשות, אבל אף פעם לא ראינו לחימה של ממש. זה היה מגוחך, אבל היה לזה כוח עצום. הפחד מתפשט כאש בשדה קוצים. כולנו פחדנו, ופחדי האחד הזינו את פחדי חברו. תושבי הארץ כולה חשו בסכנה ונמלטו כל עוד רוחם בם. כולם חשבו שרק מי שיזדרז יצליח לברוח… זה נכון גם לגבי, אני מודה. ככלות הכל, רציתי להציל את ילדיי. לא חשבתי הרבה על האחרים. כולנו חשבנו שנשוב במהרה לבתינו.

ל"מ: כשאת קוראת את הידיעות מאותה תקופה, קשה לגבש דעה, קשה להבין מה באמת קרה.

מ"ש: כמו בכל מלחמה, התקשורת הופכת לכלי תעמולה ותו לא. היא מנצלת את המצב למטרות אחרות. היא לא באמת מדווחת. זה תמיד היה נכון, אבל בעשורים האחרונים, בעזרת הטכנולוגיה, הכל נהיה הרבה יותר מתוחכם. בה בעת, המלחמה נהייתה ברוטאלית ומתוחכמת יותר ויותר.

ל"מ: אז לא היית עדה לקרבות של ממש בתל אביב?

מ"ש: לא. אני יודעת שהיום זה נשמע מטורף, שברחנו בלי להילחם, פשוט בגלל חרושת שמועות. אבל זה מה שקרה. יכולתי לשמוע חילופי אש מרחוק, אבל הם היו קלים יחסית, ואף פעם לא קרובים למרכז העיר – גרנו באלנבי פינת לילינבלום.

ל"מ: ומה עם טילים?

מ"ש: אחרי מה שקרה בחיפה בספטמבר, התייחסנו אל האיומים האיראניים מאד ברצינות. היו להם מאות טילים שכוונו נגדנו, ואף אחד כבר לא הגן עלינו. תזכרי שארה"ב חדלה לספק לנו סיוע מסוג כלשהו אחרי הסכם דובאי. אבל העובדה היא, שאיראן מעולם לא שיגרה את הטילים ובמשך כמה שנים בכלל לא הייתי בטוחה אם זה לא היה בעצם בלוף אחד גדול.

ל"מ: את זוכרת את הנסיבות המדויקות של הבריחה?

מ"ס: אני חושבת שזה היה ב-15 בדצמבר. את זה אני זוכרת בגלל שקבעתי תור לרופא שיניים הרבה זמן מראש; זו אחת מהזוטות שנתקעות לך בזכרון בלי סיבה. ביום שישי שלפני זה, חשבתי שאני צריכה לבטל את התור. בסוף החלטתי ללכת, אבל המרפאה היתה סגורה והבניין נראה ריק. הסביבה (ליד פינת אלנבי-ביאליק), שלרוב היא שוקקת חיים, נראתה רגועה אפילו יותר מביום שבת. זה היה קצת סוריאליסטי. זה מה שהפחיד אותי. התקשרתי לילדים שלי – דוד היה אז בן 13, ולאה בת 15 – וביקשתי מהם לחזור הביתה. בבית הספר, המורים התקשרו להורים שיבואו לאסוף את הילדים – הם לא רצו לתת להם ללכת בעצמם, כרגיל. בשלב הזה כבר לא נשארה תחושת נורמליות. בכל מקום יכולת לראות אנשים מעמיסים מכוניות. לא הבנתי לגמרי מה קורה – האירועים החליקו על סף התודעה שלי. כל אחד מאיתנו ארז תיק והלכנו – ההורים שלי תמיד סיפרו לי שהחיים יקרים יותר מכל חפץ. סגרנו את הדלת כאילו התכוונו לחזור ביום המחרת. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את הבית שלי.

ל"מ: מה חשבת לעצמך אז?

מ"ש: כל מה שאני זוכרת זה שחשבתי על התור שלי לרופא שיניים, ושחבל שפספסתי אותו.

ל"מ: את לא שקלת להילחם במקום לברוח?

מ"ש: אף אחד לא נלחם… כמובן, היה פתרון צבאי ולישראל היה רקורד טוב בפתרון בעיות פוליטיות בכוח הזרוע. אבל מה שהכשיל אותנו היה הצד המוסרי. בעצם דיכאנו את הערבים במשך מאה שנה, ואין שום דרך להתכחש לזה. ישראל כולה היתה אולי אדישה לעובדות, אבל עמוק בפנים ידענו שמה שעוללנו, או מה שנעשה בשמנו, לא עלה בקנה אחד עם אמות המידה המוסריות שהיינו רוצים לראות בארצנו. מדרום אפריקה ועד לישראל, משטר שאין לו לגיטימיות מוסרית אינו יכול לשרוד לנצח. נלחמנו בערבים במשך מאה שנה, אבל ידענו שיום אחד נידרש לשלם את המחיר על כל העוולות שגרמנו להם. אז כן, פשוט עזבנו, נטשנו כאיש אחד…

ל"מ: את יכולה לתאר לי מה קרה אחרי שעזבת את הבית, איך הצלחת לצאת מהארץ?

מ"ס: היה בלגן גדול, ונראה לי ששכחתי את רוב הפרטים. שמעתי מקודם שלוד [לידא] כבר נפלה, אז חשבתי שזאת תהיה התאבדות לנסות להגיע לשדה התעופה. ידעתי שהאו"ם מנהל מו"מ על פתיחת מסדרון הומניטרי, אך בישראל הורגלנו שלא להתייחס ברצינות ליוזמות של האו"ם. במקום זאת ניסיתי להגיע עם הילדים שלי לנמל יפו,  שהיה במרחק הליכה מהבית. היו לנו חששות בגלל התושבים הערבים שם, אבל לא היה מצב בטוח ואידיאלי בשום מקום. האוטובוסים הפסיקו לעבוד והמוניות היו מפוצצות באנשים ומזוודות, אז מוטב היה ללכת ברגל. בדרך ליפו, גילינו שלהרבה אנשים אחרים היה אותו רעיון – הנמל היה מלא לגמרי ושררה שם אנדרלמוסיה מוחלטת.

ל"מ: מה היה המצב ביפו עצמה, מחוץ לנמל?

מ"ס: מבולבל מאד. הידיעות היו סותרות. מבחינתם של בעלי זהות כפולה – כפולה עד כדי פיצול אישיות מוחלט כמו במקרה של רוב הפלסטינים אזרחי ישראל – זה ודאי היה רגע נורא, לבחור בצד אחד על חשבון השני. כמה מהם יצאו לרחובות כדי לחגוג את הנצחון, אבל בדרכנו לנמל ראינו גם משפחות רבות שהתכוננו לעזוב, חדורות פחד כמו כולנו.

ל"מ: מה קרה מרגע שהגעתם לנמל?

מ"ש: היו שם רבבות בני אדם, את פשוט לא מאמינה! הסוכנות היהודית והקרן הקיימת שלחו לשם מתנדבים, שניסו להשליט סדר בבלגן. הם חילקו לאנשים מספרים והקצו להם מקומות על אניות שאמורות היו להגיע. אבל לא היו מספיק רציפים והנמל בכלל לא התאים לעגינת ספינות גדולות, מה שהאט מאד את כל תהליך הפינוי וחולל תהו-ובהו. בגלל ששום דבר לא זז, ניסינו למצוא אלטרנטיבה. לאה דיברה עם אנשים שהיה להם דיבור עם דייג אחד. בסוף שילמנו 4,000 גלובל דולר לראש ועלינו על ספינת דיג שהפליגה לקפריסין. ההפלגה היתה נוראה. באמת חשבתי שנמות בלב ים. מזג האוויר היה מחריד והסירה היתה עמוסה הרבה מעבר לקיבולת. אבל הגענו ביום המחרת, עייפים אך בחיים.

ל"מ: למה קפריסין דווקא?

מ"ס: אני מניחה שזה היעד היחיד שאפשר היה להגיע אליו בספינה קטנה. מצרים, לבנון וסוריה היו מחוץ לתחום, ומדינות ידידותיות היו פשוט רחוקות מדי. לישראלים תמיד היתה פינה חמה בלב בשביל קפריסין, בתור החלק הקרוב ביותר מ"העולם החופשי", כמו שנהגו לקרוא לזה, אז היא הפכה ליעד מועדף להמוני פליטים ישראלים.

ל"מ: ומשם עליתם מיד על אקסודוס 2048?

מ"ש: לא ממש מיד, אבל זה לא לקח יותר מדי זמן. נציבות האו"ם לפליטים ושלל עמותות מעמותות שונות פעלו שם, ניסו להשליט קצת סדר, והצליחו בזה קצת יותר טוב מהסוכנות ומקק"ל ביפו. בלרנקה, הכאוס הדרמטי של יפו הפך לסרט נע של פליטים. היה שם מחנה ענק שהיה מאורגן כמו צבא קטן ושמור כמו בית כלא. המוני פליטים הגיעו כל הזמן, יום ולילה. קראתי ש-80% מתושבי ישראל עברו דרך לרנקה תוך מספר שבועות. כנראה שסגרו איזו עסקה עם קפריסין, שאף פליט לא יוכל לצאת מאזור הנמל. רוב הפליטים מיהרו לעלות על אניות מטען, מעבורות ויאכטות מופקעות שהפליגו ללוב, משם הוביל מסדרון הומניטרי עד לאוגנדה.

ל"מ: האם היה ידוע לך באותה עת שישראל החדשה כבר נוסדה בעבר באוגנדה, בעקבות תכניתו של הרצל משנת 1903?

מ"ש: זה היה נושא השיחה העיקרי בין הפליטים והם ניהלו ויכוחים מאד סוערים!

ל"מ: מה את חשבת?

מ"ש: אי-אפשר סתם ככה לעבור מקום, להקים מדינה זה קצת יותר מסובך מלכתוב את מיתוס הבריאה שלה. תזכרי שהממשלה העתיקה את מקום מושבה הרשמי לברוקלין ממש לא הרבה לפני כן, כך שהיה הרבה בלבול סביב שאלות של סמכות ולגיטימיות. אישית אני מאמינה שהפילוג בין אוגנדה וברוקלין הוא שציין את סופה האמיתי של ישראל, ולא ההשתלטות הפלסטינית. אי-אפשר להציל ארץ רק ברמה הפיסית אחרי שחדלה להתקיים מבחינת מהותה הרוחנית. וכולם היו אחראים לזה – האשכנזים עם הגזענות המעמדית שלהם, והמזרחים בעצמם, ששמחו להיפטר מהאשכנזים. זה תמיד אותו סיפור, את יודעת…

ל"מ: למרות הכל, התפתית לנסוע לאוגנדה?

מ"ש: כן, זה פיתה אותי, אבל חשבתי שאירופה תוכל להציע לילדים שלי עתיד טוב יותר. באוגנדה לא היה כלום. הסוכנות קנתה את האדמה בעזרת מימון ממשלתי, אבל היה צריך להתחיל את הכל מאפס. הרגשתי זקנה מדי בשביל אוטופיה חדשה. הייתי זקוקה לבטחון יותר מאשר לחלום על חברה חדשה שלא באמת האמנתי בו. בגלל שלילדים שלי ולי גם היו דרכונים של האיחוד, לא היתה בעיה של ויזה – או לפחות כך חשבנו.

ל"מ: בגלל זה התירו לכם לעלות על אקסודוס 2048, שהיתה שמורה לבעלי אזרחות כפולה עם ויזות לאירופה?

מ"ש: נראה לי שכן. אבל לא ידענו אז ששלטונות האיחוד יתייחסו אלינו כאל אזרחי ישראל בלבד וישללו מאיתנו את הזכויות שניתנות לאזרחי אירופה!

ל"מ: על איזה בסיס? הרי זה היה בניגוד לחוק, לא?

מ"ש: נכון שזה היה בניגוד לחוק, אבל האיחוד האירופי והמדינות השונות מיהרו לחוקק חוקים שהתירו את האפליה הזו.

ל"מ: האם נועדה אקסודוס 2048 להפליג במקור לעיר אירופית?

מ"ש: כן, לבארי. אבל אפילו לא התקרבנו לאיטליה. סירות מנוע של המשטרה הקיפו אותנו ומנעו מהספינה לעגון בנמל, ונאלצנו לעגון במרחק רב מהחוף. המורל שלנו החל לצנוח. ביום המחרת, ראינו בטלוויזיה מפגינים צועקים "איטלקים באיטליה, יהודים באוגנדה". הבנו שאנחנו מוקצים מחמת מיאוס, אף אחד לא רצה לראות אותנו, לארח אותנו. באותו הערב היה לי ויכוח ארוך עם לאה. היא כעסה מאד על כל הבלגן שהורשנו לדור שלה, והאשימה את בני דורי בכל הבלגן. לא הצלחנו לזכור את האידאלים שלנו וביחד עם הדורות הקודמים, הקמנו ארץ נהדרת שירדה מהפסים. כך לפחות היא טענה, ובגדול קשה לומר שהיא לגמרי טועה…

ל"מ: אולי הטענות האלו פשוט מעידות על הלחץ הנפשי שהייתם נתונים בו?… כמה זמן הייתם תקועים בבארי?

מ"ש: זה נראה לנו כמו המון זמן. אולי שבועיים. כל הזמן התנהל מו"מ, אבל לא היה מתווך טוב שיכול היה לכפות פשרה. כרגיל, כל צד דאג לאינטרסים שלו בלי לגלות שום הבנה או חמלה.

ל"מ: תארי לי את שגרת החיים על הסיפון.

מ"ש: האניה היתה במצב די טוב כשעלינו עליה בלרנקה; במקור זו היתה ספינת תענוגות. אבל העמיסו עליה 4,500 איש, או בערך 3,000 מעבר למותר. תנאי ההיגיינה והמחיה התדרדרו במהירות. המזון היה בצמצום ואיכותו התדרדרה מהר, המים הזדהמו, לא היו מספיק תאי שירותים… היינו בתא שמיועד לששה, ביחד עם עוד ששה אנשים אחרים בהתחלה, ואז הגיעו עוד ועוד. החיים בתא עצמו היו נוראים, אבל בחוץ היה אפילו יותר גרוע. אנשים שכבו במסדרונות בכל מקום, היה קשה לצאת מהתא ולהיכנס אליו; הצחנה היתה נוראה… לאה היתה נמרצת ואופטימית מאד; היא כנראה היתה החזקה מבין שלושתנו. דוד נכנס לדכאוןהוא היה פשוט נשכב איפשהו ולא עושה כלום. זה באמת הדאיג אותי. כולם קיוו לרדת לחוף במהירות, בגלל שכולנו ידענו שהמצב רק הולך להתדרדר, אבל בעצם לא היינו יכולים לעשות שום דבר בקשר לזה.

ל"מ: אז אסרו עליכם לרדת בבארי, נכון?

מ"ש: נכון, לא בבארי ולא בשום מקום אחר. אף מדינה לא היתה מוכנה להרים את הכפפה. המנהיגים ודעת הקהל באירופה חשבו שזה בעצם מגיע לנו, שקצרנו את זרעי הסופה, ששילמנו את החשבון. הרגשנו הרבה שמחה לאיד. בסוף היה עוד סבב שיחות וצרפת הסכימה לקלוט את האניה במרסיי.

ל"מ: איך קיבלתם את החדשות האלו?

מ"ש: העיקר היה לרדת איפשהו. איפה בדיוק, זה כבר היה משני. אני חושבת שממשלת צרפת עשתה את זה כדי לקדם את השיחות, אבל בעצם לא היתה לה כוונה לתת לנו להיכנס. אז כשהגענו למרסיי זה שוב היה אותו הסיפור. הפעם עגנו בנמל, אבל לא נתנו לנו לרדת. ממשלת צרפת העבירה בינתיים חוק שאסר על חולים להיכנס למדינה. רק קומץ פליטים מקושרים שמצבם הבריאותי היה קשה הועברו לבתי חולים, למרות החוק החדש. הגופות נשארו בתוך הפריזרים של האניה.

ל"מ: אבל כולם ידעו שמצב התברואה רק ילך ויחמיר…

מ"ש: לגמרי. אבל ככה חושבים האנשים בחלונות הגבוהים; הם רוצים להיפטר מהבעיה על חשבון הצד החלש. זה לא חשוב אם זה מחמיר, כל עוד מישהו אחר מטפל בזה בסוף. אבל מבחינתנו, זה היה נורא ואיום. תנאי החיים התדרדרו עם כל יום שחלף; עכשיו זו כבר היתה שאלה של הישרדות. במרסיי, כבר היו התפרצויות של צפדינה ושחפת. השירותים היו במצב כזה שפשוט אי-אפשר היה להשתמש בהם יותר. ורובנו היינו מדוכאים מאד.

ל"מ: מה קרה אז?

מ"ש: העבירו אותנו לנמל וולטה שבמלטה. אבל כשהגענו למלטה, האניה הופנתה לאחור. מלטה איימה לתבוע את האיחוד האירופי אם האניה תגיע אל חופיה. זה מה שכל מדינות האיחוד רצו לעשות, אבל אף אחד לא העז להגיד את זה במפורש. אז חזרנו למרסיי, כאילו כלום.

ל"מ: ואז פרצה ההתקוממות…

מ"ש: בדיוק. הפליטים בחרו ועד שייצג אותם, והוועד החליט להשתלט על האניה, ועשינו את זה, די בקלות. גם לאנשי הצוות כבר נמאס מכל המצב והם בעצם היו מרוצים שהכרחנו אותם לרדת.

ל"מ: וזה היה הוועד שהחליט להפליג להאל?

מ"ש: הוועד העמיד את הסוגיה להצבעה, וזכה ברוב גדול. התפשטה שמועה שרק בריטניה תהיה מוכנה לקלוט אותנו, שיש להם רקורד טוב יותר בנושאי הגירה – לא דובים ולא יער! אני זוכרת שהאניה הפליגה ממרסיי בלוויית עשרות סירות משטרה.  הם עזבו אותנו רק כשיצאנו מהמים הטריטוריאליים של צרפת. אבל בהאל, קרה פחות או יותר אותו הדבר. כבר התרגלנו לזה. לא היינו רצויים בשום מקום, עם כל המחלות שלנו, ולא היתה לנו הרבה תקווה. אבל בינתיים כבר התחלנו להביך את אירופה – הם היו חייבים לפתור את הבעיה ולגרום לנו לרדת מהכותרות. הסאגה הזאת כבר נמשכה כמעט שלושה חודשים….

ל"מ: זה היה הרקע לוועידת איסטנבול?

מ"ש: ממשלת טורקיה הכירה בגודל האסון, הן בממד המוסרי והן בממד הפוליטי, והחליטה לכנס ועידת חירום של שרי המשטרה וההגירה של מדינות האיחוד. בנאום הפתיחה שלה, אמרה ראש ממשלת טורקיה גלסן דינק שאף אחד לא יוכל לחזור לארצו לפני שתושג הסכמה. בהמשך, הועלתה הצעה להצבעה – להכריח את הולנד לתת לאניה לעגון בתחומה ולטפל בפליטים.

ל"מ: למה דווקא הולנד?

מ"ש: כנראה בגלל שהיה להם את הגירעון הגדול ביותר באירופה, ומדינות אחרות לא אהבו את זה שהם כל הזמן הטילו וטו בכל מיני נושאים. בנוסף, היא קרובה להאל, ונמל רוטרדם היה מצויד ברציפים ומבני מגורים לצרכי הסגר.

ל"מ: אז עגנתם ברוטרדם.

מ"ש: כן, ובהתחלה שוב קרה אותו דבר. הפעם הרשו לנו לרדת, אבל רק אחרי תקופת הסגר. הרוחות התלהטו מאד ברחוב ההולנדי ובפרלמנט, וסיעה של מפלגות אופוזיציה הצליחה להקפיא את תהליך איסטנבול. אבל אצלנו כבר נשברו הכלים והיינו חייבים לעשות משהו קיצוני כדי לאלץ את הולנד לקלוט אותנו. אז פרצה שביתת הרעב הגדולה. התחושה הכללית על הסיפון היתה שחייבים לשחק על רגשי האשמה של האירופים, זה היה הנשק היחיד שלנו… אחרי שלושה שבועות בערך, המלכה החליטה לשים קץ לסיוט ולקבל אותנו כמו שהם היו מקבלים פליטים במאה העשרים. בעקבות זאת הפסקנו את שביתת הרעב – זה היה בחלוף כמעט ארבעה חודשים על סיפונה של אקסודוס 2048. הרגשנו מאד מוזר לדרוך שוב פעם על קרקע מוצקה.

ל"מ: איך הרגשתם אז? היתה לכם תחושה של ניצחון?

מ"ש: כולנו היינו מותשים מדי בשביל לחשוב על ניצחון. בעיקר הרגשנו הקלה, גם בגלל שמיד איך שירדנו, התחלנו לקבל טיפול רפואי. אחרי שבוע בערך, הרגשנו הרבה יותר טוב, אפילו שלא היה לי שום מושג מה יקרה לנו בעולם שלא היה בו מקום בשבילנו. אבל בכל זאת המסע המתיש נגמר, והיינו מרוצים מאד. התחלנו להעז לקוות.

הראיון התפרסם ב- Voice of the Buurt, רוטרדם, 30.3.2068. הראיון נערך באנגלית והתפרסם בתרגום להולנדית. הטקסט שהובא כאן מהווה חלק מהתמליל המקורי.

מירי שטרן נולדה בתל אביב ב-2007. לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטת חיפה ובאוקספורד, היא עסקה במחקר ובהוראה בישראל ומחוצה לה. היא ייסדה את המחלקה לפיסיקת חלקיקים באוניברסיטת ת"א, ופרסמה מאמרים רבים. מאז נפילת מדינת ישראל, היא פעלה בעמותות שונות באירופה ובארה"ב. היא גם נמנתה על מייסדי קיבוץ ארץ הובן – הקיבוץ הראשון על אדמת אירופה. היא מתגוררת באיינדהובן ובניו יורק.

לוטה מילר היא סופרת ועיתונאית. ספרה האחרון הוא עלייתה ושקיעתה של האוטופיה היהודית: מורה נבוכים (ניו יורק ושנחאי: מק'מילן, 2067).

במסגרת התערוכה "היסטוריות" מוצגת העבודה "אקסודוס 2048" המתייחסת למאורעות המתוארים בראיון.