המוזאונים הצבאיים בישראל: מוזאונים היסטוריים או אנדרטאות זיכרון?

מאיה כהן מוסק
עריכה לשונית: רונית רוזנטל 

"השיח הוא פתוח, אבל יש גם גבולות לשיח".[1]

(מירי רגב בריאיון עם כניסתה לתפקיד שרת התרבות והספורט, מאי 2015)

המוזאונים הצבאיים נמצאים במרחב שיח שבין היתר, עוסק בזהות, בזיכרון לאומי ובהנצחה. כיום המוזאונים נמצאים בנקודת מפנה אשר תקבע את עתידם. שאלת הרלוונטיות שלהם מדגישה ביתר שׂאת את השאלות המובלעות בציטוט של מירי רגב, המובא לעיל: היכן עוברים גבולות השיח? מה מותר לומר ומה אסור? באילו נושאים על המוזאונים לעסוק? והאם כיום כבר מותר לדבר על נושאים שלפני חמישים שנה היו בגדר טאבו?

בראשית המאמר אתייחס למוזאונים הצבאיים בארץ בהקשר של זהות לאומית ואראה כיצד הם מתפקדים ככלי להנצחה וליצירת זיכרון קולקטיבי; אחר כך אבחן את המוזאונים בגבול שבין שני מושגים: היסטוריה וזיכרון, ואראה את ההשפעות של הגדרת המוזאון על תוכנו; לבסוף, אתייחס לתצלומיו של איליה רבינוביץ' כמשקפים את המוזאונים, אגב התמקדות בעיצוב התצוגות ובהמחשת התכנים המוצגים בהם.

 (1) ההנצחה ככלי ליצירת זהות לאומית

ההנצחה היא כלי שנועד לשמר זיכרון. מדינת ישראל מתאפיינת בהקדשת חלק נכבד מהזהות הלאומית שלה לכל הקשור לזיכרון הקולקטיבי הלאומי, ובכלל זה לנושא השכול וההנצחה, שזכה למעמד של קדושה. מוטיב השכול וההנצחה נשזר בחיינו כבר מגיל צעיר דרך החשיפה לתכנים מגוונים במוסדות הרשמיים של מערכת החינוך ובצה"ל: שיעורי מורשת והיסטוריה, ימי זיכרון, טקסים ממלכתיים, אנדרטאות ומוזיאונים. כל אלו הם אמצעים לחינוך דורות שלמים למושגים של ערכים ומורשת ולהפנמת ההכרח הלאומי בקיומו של הצבא. נוסף על כך, הנצחת הנופלים מיושמת בחברה כעיקרון ומוּחלת עליה מן הכלל אל הפרט. כלומר, הממסד הוא שאחראי להנציח את הנופלים, בין בבתי הקברות שבהם כל המצבות אחידות ובין בטקסים ממלכתיים של הצבא ושל מערכת החינוך. משפחות הנופלים לוקחות חלק באירועים אלו אך אינן מכתיבות את טקס השכול הפרטי שלהן ואינן מנתבות אותו אל תוך מפעל ההנצחה.

בישראל פועלים כמה עשרות מוזאונים היסטוריים צבאיים, שהם חלק ממפעל ההנצחה הזה. במוזאון הצבאי ניתנת משמעות רבה לנופלים; שיא הביקור במוזאון מתרחש בחלל המוקדש לנופלים – חדר הנצחה או פינת הנצחה. בפינות הזיכרון האלה, הנופלים מונצחים כגיבורים במרחב שכולו האדרה ענקית המעניקה לו מעמד של כמעט קדושה, כמו במאוזוליאום. חשוב לציין, שבכל מוזאון בוחרים להנציח רק את גיבורי הארגון שהמוזאון עוסק בו.[2]

הנחת היסוד היא שהביקור במוזאון מעצב את הידע והזיכרון של המבקר בו בנוגע לנושא התצוגה, שכן דרכו של האינדיווידואל לזכור דבר-מה תלויה בהקשר החברתי שהיה מצוי בו כאשר חווה את האירוע שבו הוא נזכר.[3] לפיכך, סביר להניח שחוויית הביקור במוזיאון, המושתתת על הקשר חברתי, תגרום למבקר ללמוד ולזכור הרבה יותר ממה שילמד ויזכור בקריאה בספרי הלימוד בבית הספר. מכאן שהמוזאונים ההיסטוריים נושאים באחריות גדולה מאוד לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי הלאומי, ובעיקר הזיכרון המתגבש אצל בני נוער וחיילים.

הקמתם של המוזאונים בישראל מתפרשת על פני כמה עשורים מאז קום המדינה. מוזאון ההגנה הוקם בשנות החמישים של המאה העשרים. ואולם רק אחרי עליית הליכוד לשלטון, במהפך הפוליטי של שנת 1977, החלו להנציח באופן רשמי גם את ארגוני האצ"ל והלח"י, והחל תהליך מואץ של הקמת מוזאונים ואתרי הנצחה המוקדשים לארגונים אלו.[4]

במקרים רבים היו יוזמי ההקמה של המוזאונים יוצאי הארגונים הצבאיים או היחידות עצמם, שביקשו להנציח את פועלם. בכמה מוזאונים היו חברי הארגונים אחראים לתוכן התצוגה, לעיצובה ולניהול המוזאון בכלל, וברוב המקרים הם נותרו מעורבים בניהול המוזאון, ועד היום הם מתנדבים בו כמדריכים או כמרצים. כמו כן, במהלך השנים מאז הקמתם שימשו המוזאונים הצבאיים גם מקום מפגש ליוצאי הארגונים והיחידות הצבאיות, לאחר שאלו פעלו במרץ להקמתם.

כיום, כאשר הדור שיזם והקים את המוזאונים הולך ופוחת, קרבה שעת מפנה שבה כדאי לעצור ולבחון מהי הרלוונטיות של המוזאונים האלה בהווה, ולאן מועדות פניהם בעתיד. בראש וראשונה יש לבחון את אפיונם של המוזאונים הצבאיים ואת תפקידם במערכת ההנצחה הישראלית דרך תאוריות העוסקות בהיסטוריה ובזיכרון ומה שביניהם.

נוסף על הגדרת המוזאונים כמוזאונים היסטוריים והעובדה שלמעשה הם משמשים כסוכני זיכרון, היחסים בין שני המושגים – היסטוריה וזיכרון – מעוררים שאלות ויוצרים בעייתיות. אנסה לבחון את הסוגיה של תפקיד המוזאון הצבאי באמצעות שני המושגים האלה ולהסביר את הבעייתיות של היחסים ביניהם בהקשר המוזאלי.

 

(2) בין נרטיב היסטורי לזיכרון לאומי

מהו מוזאון זיכרון?

בעולם המוזאונים מתרבים מוזאוני זיכרון והנצחה. למוזאונים האלה שלושה מאפיינים עיקריים: הם עוסקים ברעיון של קונפליקט או טראומה; במקרים רבים הם מתייחסים לקהל מקומי מוגדר; הם ממוקמים בבניין בעל משמעות או קשר למהות המוזאון.[5]

המוזאונים הצבאיים בישראל מתאימים לשלושת המאפיינים הנ"ל של מוזאון זיכרון. ראשית, הם מיועדים לרוב לקהל הישראלי המקומי, בייחוד לקבוצות של חיילים ותלמידים, המכונות "קהל מובל", כלומר קהל שמגיע למוזאון שלא מבחירה עצמית.

שנית, רובם ממוקמים בבניין בעל משמעות היסטורית הנוגעת למהות המוזאון. לדוגמה, מוזאון ההגנה בשדרות רוטשילד בתל אביב שימש בעבר כביתם של בני משפחת שרתוק, שנמנו עם מנהיגי היישוב ומקימי העיר תל אביב. בימי פעילות ארגון ההגנה, לאחר מותו של האב יעקב שרתוק, התגוררו בבית הבת עדה ובעלה אליהו גולומב, ממפקדי ההגנה. הבית גם שימש כמפקדת ההגנה ובו נקבעו החלטות חשובות בנוגע לפעילות הארגון. גם מוזאון הלח"י, הממוקם בשכונת פלורנטין בתל אביב, מקושר בקשר היסטורי למבנה המוזאון. הבניין שימש כבית המגורים של משפחת משה וטובה סבוראי, חברי ארגון לח"י. מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר), שהיה מבוקש על ידי הבולשת הבריטית, הסתתר בעליית הגג בדירתם. שם, ב-12 בפברואר 1942, הוא נלכד ונורה למוות. במוזאונים אחרים הקשר ההיסטורי לאתר או למבנה המוזאון אף ישיר יותר, לדוגמה, מחנה המעפילים בעתלית, שבין 1940–1948 הוחזקו בו מעפילים שנעצרו על ידי הבריטים, או מוזאון האצ"ל בתש"ח, שעוסק בעיקר בקרב על כיבוש יפו על ידי האצ"ל במהלך מלחמת העצמאות וממוקם באתר הקרב. במקרים רבים המשמעות של המיקום ההיסטורי של המוזאון מבטאת חלק נכבד מהתפיסה של המוזאון ומעצבת את אופיו (דירה, אתר קרבות וזיכרון וכד').

שלישית, המוזאונים הצבאיים בארץ עוסקים במישרין ברעיון של קונפליקט (בדרך כלל הם ממעטים לעסוק בנושא הטראומה). במקרים אחדים הסיפור מתמקד בתקופה שלפני קום המדינה – תקופת המחתרות, שבה נלחמו נגד הבריטים והערבים וכן התגלעו בה חיכוכים בין המחתרות עצמן. במקרים אחרים המוזאונים עוסקים בתקופה שלאחר קום המדינה ומיוחסים לצה"ל, ליחידה כלשהי או לקרב ולמלחמה ייחודית, לדוגמה, יד לשריון בלטרון או מוזאון האצ"ל בתש"ח.

אם כן, המוזאונים הצבאיים תואמים להגדרה של מוזאוני זיכרון, אך למרות זאת הם מגדירים את עצמם כמוזאונים היסטוריים. האם הם עונים גם על ההגדרה הזאת? ומה למעשה ההבדל המהותי בין זיכרון להיסטוריה?


בין זיכרון להיסטוריה

גבולות ההגדרה של המושגים "היסטוריה" ו"זיכרון" אינם ברורים ואף יכולים להיות חופפים, כפי שטוענת חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: הבנאליות של הרוע, שנכתב בעקבות סיקור משפט אייכמן.[6] עדויות המבוססות על זיכרון תמיד מערבות סיפורים היסטוריים שהעד שמע או קרא בעבר. מנגד, כל סיפור היסטורי שנכתב על ידי סובייקט, בין שהוא סופר ובין היסטוריון, מבוסס בדרך כלשהי על עדות או על זיכרון.

ואולם כנגד הטענה לחפיפה בין זיכרון להיסטוריה, פייר נורה מציע תאוריה שמפרידה הפרדה מוחלטת בין ההגדרות של שני המושגים האלה.[7] על פי נורה, הזיכרון מתאפיין בכך שהוא מתקיים בהווה, כלומר פעולת הזְכִירה נעשית בהווה. הזיכרון מחובר לרעיונות של חוויה ומסורת וקשור לקבוצה שמאגדת ומשמרת אותו (Memorialists). מסיבה זו טמונה סכנה ברעיון של הזיכרון, היות שקל לעשות בו מניפולציות ולכלול בו רק את העובדות המתאימות לקבוצה שמייצגת את אותו הזיכרון.

לעומת זאת, על פי נורה, ההיסטוריה היא ייצוג של העבר, שחזור של משהו שאינו קיים עוד. ההיסטוריה קשורה לתהליכים וליחסים בין דברים ולכן היא אנליטית וביקורתית, ובין השאר היא ביקורתית גם כלפי הרעיון של הזיכרון. כלומר, תפקיד הזיכרון הוא לשמר ולהנציח משהו מקודש בעיני מישהו, ותפקיד ההיסטוריה הוא לבוא ולשחרר או לפרק את הזיכרון הזה.

לדברי נורה, מכיוון שהקיום של הזיכרון נמצא בסכנה, כדי לשמר את עצמו הוא "תוקע יתד" על ידי הקמת אתרי זיכרון ועריכת טקסים. נורה קורא למקומות האלה "אתרי זיכרון" (Lieux de Memoire),[8] הכוללים: מוזאונים, אתרי קבורה, אנדרטאות, ארכיונים ואירועים או מסורות כמו ימי זיכרון. אלמלא ההשגחה והאחריות של הקבוצות הרואות חשיבות בשימור הזיכרון הזה הייתה ההיסטוריה מוחקת את הזיכרונות כבר מזמן.

על פי התאוריה של נורה וההגדרות שהוא מציע, עולה כי המוזאונים הצבאיים מתאימים למושג הזיכרון: הם קשורים לקבוצה ממוקדת ביותר – לחברי הארגון הוותיקים, שמטרתם הייתה להנציח. הוותיקים הם אלו שהקימו את המוזאונים; הם אלו שנוכחותם הייתה חשובה הן בשלבי ההקמה הן בשנים שלאחר מכן. יתרה מזאת, במקרים רבים הנרטיב מבוסס על עדויות של חברי הארגון ועל החוויות שלהם. לדוגמה, הנרטיב של מוזאון ההגנה מבוסס על ספר תולדות ההגנה, שבין כותביו היה שאול אביגור, מראשי ההגנה.[9]

בדרך כלל הותאם הנרטיב לנקודת המבט של חברי הארגון, והוא מספר סיפור סובייקטיבי וחלקי מאוד של הסיפור המלא, שכן כל ארגון בחר לעצמו את הדרך הטובה ביותר לספר סיפורו. כך קרה שהושמטו בכוונה פרטים שהיו קשורים לתמונה הכללית של התקופה, שנגעו למחתרות אחרות ולגורמים אחרים שהתנהלו באותו המקום והזמן. האזכור של מחתרות אחרות כמעט אינו מופיע, ואם כן, הוא מוצג בזהירות מרבית כפרט שולי.

לעומת זאת, התאמתם של המוזאונים הצבאיים למושג ההיסטוריה מועטה ביותר. כזכור, ההיסטוריה אנליטית וביקורתית, בודקת תהליכים, תובנות ויחסים בין דברים ואף ביקורתית כלפי המושג זיכרון. המוזאונים אינם עוסקים בתהליכים היסטוריים כמו התפתחות היחסים בין הגורמים שחיו בארץ (המנדט הבריטי, התושבים הערבים); הם כמעט אינם מתייחסים למחתרות ולארגונים האחרים שהיו בארץ באותה התקופה או ליחסים הסבוכים שהתנהלו בין המחתרות עצמן. לדוגמה, פרשת ההלשנה של אנשי ההגנה על אנשי האצ"ל והלח"י בתקופת הסזון, שמסמלת את שיאו של המאבק בין המחתרות, כמעט אינה מיוצגת במוזאונים. אפשר להבין שבשנות המדינה הראשונות לא רצו לפגוע באחדות העם, ושבזמן שחברי הארגונים עוד שלטו במוזאונים הייתה ביניהם תחרות גדולה. ואולם כיום השתנו פני הדברים; במבט לאחור, סיפור המאבקים בין המחתרות הוא בעל ערך היסטורי וחינוכי רב שאסור להתעלם ממנו, וברור שהמוזאונים הם המקום לעסוק בו.

עוד נושאים שהמוזאונים אינם עוסקים בהם הם ההתעלמות מצד הממסד בכל הנוגע לארגוני האצ"ל והלח"י, שכאמור, הנצחתם החלה רק לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977, או ההתעלמות מן העובדה שמקצת פעילות הארגונים הייתה בלתי חוקית וישנם המשווים אותה לפעילות טרור של הארגונים הפלסטיניים נגד ישראל. המוזאונים בחרו שלא לעסוק בסוגיות הקשורות למציאות העכשווית שאנו חיים בה ומשפיעות עליה, אף על פי שאי אפשר לנתק את המציאות מהנרטיבים ההיסטוריים המוצגים במוזאון.

(3) התצלומים של איליה רבינוביץ': מראה להמחשת התכנים המוצגים במוזאונים

תצלומיו של איליה רבינוביץ' מתמקדים בתשעה מבין כלל המוזאונים הצבאיים: מוזאון ההגנה ע"ש אליהו גולומב; מוזאון האצ"ל בתש"ח; מוזאון הלח"י; מוזאון ההגנה בג'וערה; מוזאון יד לשריון בלטרון; מוזאון ההעפלה וחיל הים בחיפה; מוזאון אסירי המחתרות בירושלים; מוזאון בתי האוסף לתולדות צה"ל ומחנה המעפילים בעתלית.

רבינוביץ' מעמת את הצופה בתצלומיו עם אופי התצוגה ועיצובה; במילים אחרות, הוא מתעד כיצד בחרו צוותי המוזאונים להמחיש את הנרטיבים שהם עוסקים בהם. ההתבוננות בתצלומים מעלה שאלות ותמיהות בנוגע לכוונה שהנחתה את מעצבי התצוגה, ולעתים קרובות נראה כי הבחירות נעשו דווקא בלא מחשבה מעמיקה.

במוזאון ההגנה כמעט אין שימוש באובייקטים פיזיים אותנטיים, ועם זאת התצוגה עמוסה מאוד ומלווה בטקסטים רבים. החומרים המאפיינים את רוב הסצנות כוללים תצלום היסטורי אותנטי, תגזיר (cutout) הלקוח מחומר היסטורי אותנטי, שחזור בחומרים שאינם אותנטיים כמו בובות ובתפאורה מפלסטיק או מחומרים מקומיים כגון אבן או עץ, המסמלים את הארץ.

הסצנה הפותחת את התצוגה ההיסטורית במוזאון ההגנה (תצלום 1) מעלה תמיהה בנוגע לרעיון העומד מאחוריה. הדמות העומדת בפתח מרפסת בקתת העץ בלבוש ערבי אופייני ובכאפייה מקבלת את פני המבקרים. הדמות, בגודל אדם, "מכניסה" את המבקר למוזאון ועוזרת לו להתגבר על הפער הפיזי והרגשי שבין המציאות החיצונית למוזאון למה שקורה בתוכו.

הסצנה מתארת את הקמת ארגוני השומר ובר-גיורא, שהוסיפו את משימת ההגנה העצמית למשימות החלוציות. ארגונים אלו הוקמו בימי העלייה השנייה וקדמו לארגון ההגנה. אף על פי שידוע היכן ובאילו נסיבות הם הוקמו, הסצנה במוזאון אינה מתייחסת לסיטואציה המקורית או למיקום ספציפי, ובדרך זו נוצרת התחושה שהתופעה של ארגוני ההגנה הראשונים הייתה הכרח על-זמני וכלל ארצי.

בהתבוננות מעמיקה יותר בסצנה ובתכנון החזותי שלה, עולות שאלות מהותיות שקשורות לפוליטיקה, לתרבויות ולזהויות. השומר, שככל הנראה היה מהגר בעצמו, לבוש בבגדים של הערבים המקומיים, כפי שהיה מקובל בקרב השומרים היהודים; אך הערבי המקומי, שבעצם הוא האויב וממנו יש להישמר, כלל אינו מיוצג. המוזאון בוחר שלא להזכיר במישרין את הנוכחות הערבית בארץ, אף על פי שהערבים היו הרוב המכריע באותו הזמן. ערבוב הזהויות ממשיך בשני העצים המדומים המייצגים את הנוף – הברוש המקומי, המיוצג בדו-ממד, ועץ התמר, אשר יובא מעיראק על ידי התנועה הציונית בשנות השלושים (אף שלמעשה, תנועת השומר פעלה בין 1909–1920), המיוצג ביציקת פלסטיק בתלת-ממד.

1. מוזאון ההגנה, סצנת הפתיחה של תערוכת הקבע

אחת הסצנות היחידות שבהן הערבים כן מוזכרים היא הסצנה של המאורעות האלימים בין הערבים ליהודים בשנים 1920–1921. בחלל הבא מוצגת תקומת ההגנה, שהוקמה באפריל 1920, כהמשך ישיר וכפועל יוצא הכרחי של המאורעות האלה.

2. מוזאון ההגנה

כפי שניתן לראות בתצלום 2, הדמויות הערביות הן חסרות פנים. תגזירי הדמויות הערביות, הלקוחים מעיתון הארץ של אותה התקופה, נתלשו או נעקרו מן העיתון כסמל לעקירתם מאדמת הארץ.

הניגוד בין הצגת הערבים המתפרעים ובין התצוגה הרומנטית על גבי לוח הברזל (תצלום 3) העומד מאחורי הפרגוד הולך ומתעצם: על הלוח מופיעים פנים ושמות, ולא זו בלבד, אלא אף שומעים את קולותיהם של היהודים שהצטרפו לשורות ההגנה, וכך אפשר להזדהות עם כל אחד ואחד מהם. המוטו שכתוב בראש הלוח: "כל בחור וטוב לנשק" (אף שעל הלוח מופיעות גם כמה נשים) מבטא את הלגיטימציה להתגייסות ההמונית של אנשי היישוב לשורות ההגנה, שהפך לארגון הצבאי הממסדי הגדול ביותר.

 

3. קטע מלוח המשקף את ההתגייסות להגנה

בחינת התצוגה ההיסטורית של מוזאון ההגנה מעלה כי המסרים הפוליטיים חבויים בה ואינם ישירים, ולפיכך אין לדעת אם המוזאון התכוון אליהם או שהם נוצרו דווקא בעקבות חוסר מחשבה. המוזאון עוסק לא מעט בקונפליקטים של אותה התקופה, אך הוא עושה זאת בעדינות ואינו נוגע במישרין ובדרך עניינית בנושאים רגישים כמו תקופת הסזון. אין שום התייחסות רפלקטיבית או עכשווית לתקופה, למעט ההדגשה שצה"ל הוא ההמשך הלגיטימי והישיר לארגון ההגנה.

דוגמה אחרת שניתן להסיק ממנה עד כמה לא הקדיש המוזאון מחשבה מעמיקה לעיצוב התצוגה היא התצלום של ביתן הרמטכ"לים במוזאון בתי האוסף (תצלום 4). באזור המפשעה של דמות החייל הניצבת בפתח מונחים אותות הניצחון והגבורה; הדמות מחוברת אל קורת עץ בין נורות פלורסצנט באמצעות חתיכת פלסטיק שיוצרת הילה מעל ראשה. חוסר המודעות לפרטים כגון אלו משרה תחושה של גיחוך ואפילו זלזול.

4. מוזאון בתי האוסף, ביתן הרמטכ"לים

מוזאון בתי האוסף לתולדות צה"ל, המציג בשטחו את אוספי צה"ל, הוא מוזאון עמוס לעייפה בשלל אובייקטים הכוללים, בין השאר: אמצעי לחימה – מאקדחים ורובים ועד טנקים ותותחי נ"מ, דגלים וסמלים, תצלומים, ציוד צבאי כמו מדים ומגוון פריטים השייכים לבכירי צה"ל, גזרי עיתונים וגם שלל אויב שנלקח במלחמות. בכמה ביתנים ניתן ללמוד את סיפורי מלחמות ישראל וההיסטוריה של צה"ל.

אפשר להסביר את הכמות העצומה של הפריטים בשתי דרכים עיקריות: (1) מוזאון בתי האוסף נועד להראות את עושרו של צה"ל וחוזקו, עד כדי כך שהתצוגה מצביעה על נטייה פטישיסטית; (2) מאז הוראתו של בן גוריון להקים את מוזאון צה"ל היו הפריטים הרבים מאוחסנים במחסנים שנים רבות. עם הקמת המוזאון, בתחילה כתערוכה זמנית לחגיגות הארבעים למדינה, נלקחו כל הפריטים לתצוגה בלא כל מחשבה, וב-1991 הוכרה תערוכת בתי האוסף כמוזאון קבע.

תצלום 5 הוא דוגמה קיצונית לחובבנות של התצוגה, המעוררת גיחוך. בתצלום נראות בובות תצוגה של חלון ראווה המייצגות שלושה חיילים, כולם בהירי עור ובעלי שׂער בלונדיני ונראים כדוגמנים. הסיטואציה המוזרה הזאת, שבה החיילים אינם מביטים זה בזה, מייצגת את חיל האפסנאות. קשה להאמין שמאחורי עיצוב הסצנה הזאת עומדת מחשבה מכוונת כלשהי. גם לאחר התבוננות נוספת קשה להזדהות עם הבובות האלה, שהרי, את מי הן מייצגות? לא זו בלבד שאין בסצנה ייצוג לישראלים המזרחים – אין בה כלל ייצוג לישראלים, אלא אם כן מדובר בחיילים סקנדינבים המשרתים בצה"ל. חוסר המחשבה המובהק שמאפיין את העיצוב הזה מעלה את השאלה: מה הטעם בהצגת הבובות האלה?

5. מוזאון בתי האוסף

ברוב הביתנים של מוזאון בתי האוסף לתולדות צה"ל עולה התחושה שלא הוקדשה לתצוגה מחשבה מרובה, לא מבחינת האוצרות ולא מבחינת העיצוב.

מנגד, מוזיאון הלח"י, הממוקם לא רחוק משם בשכונת פלורנטין בתל אביב, מציג התייחסות שונה בתכלית לתצוגה. המהות הרעיונית של המוזאון טמונה בעצם מיקומו ובהיותו בניין דירות שהוסב למוזאון בשנת 1991. בעליית הגג של אחת הדירות בבניין הזה התנקשו הבריטים במפקד הלח"י אברהם שטרן, המכונה יאיר. החיבור בין המיקום להיסטוריה הוא מקור כוחו של המוזאון. עליית הגג (תצלום 6) שוחזרה, והיא נקודת ההתחלה של הביקור המודרך במוזיאון, ומבחינה רגשית היא גם שיא הביקור.

6. מוזאון הלח"י, עליית הגג שבה הסתתר ונתפס "יאיר"

אמצעי התצוגה בחדר כוללים ריהוט תקופתי ובו הארון שבו התחבא יאיר והמיטה שבה הוא נמצא ירוי. החדר אינו נגיש למבקר, היושב מאחורי קיר זכוכית וצופה בסרט דרמטי שמשחזר את ההתנקשות. בסרט יאיר מוצג כקדוש מעונה שהקריב את חייו למען המדינה.

באותה הקומה נמצאת פינת ההנצחה לאנשי הלח"י ולעולי הגרדום. (תצלום 7: קטע מהפינה). בכל מוזאון צבאי נוטים להזכיר בפינות ההנצחה רק את הנופלים מאותו הארגון. יוצאי דופן בעניין זה הם עולי הגרדום – חברי המחתרות השונות שהוצאו להורג על ידי הבריטים – אשר זוכים למעמד מיוחד כמעט בכל המוזאונים.

בפינת הזיכרון של מוזאון הלח"י מופיעים הנופלים בתבנית אחידה של חלונות מוארים, שבכל אחד מהם תצלום דיוקן, שם, תאריך לידה ותאריך פטירה. תצלומי התקריב יוצרים קרבה וחיבור בין המבקר לדיוקנאות המתים. החיבור הפיזי של החדר המשוחזר שבו נורה יאיר עם פינת ההנצחה אינו מקרי; בשניהם מדגישים את ההרואיות וההקרבה הדרמטית של חייהם של לוחמי הלח"י.

7. מוזאון הלח"י, פינת ההנצחה

במוזאון קומות נוספות ובהן מתוארת ההיסטוריה של ארגון הלח"י. כאן בחרו להתמקד אך ורק בלח"י וכמעט שלא להזכיר מחתרות אחרות. הצמצום התוכני יוצר תמונה חלקית ביותר של ההיסטוריה, מה גם שכמעט אין התייחסות לתקופה שהלח"י פעל בה. גם המנדט הבריטי אינו מיוצג אלא רק באזכור של פעילות של הלח"י נגד חייליו כגון ההתנקשויות באנשי מפתח בריטים.

סיפור דרמטי אחר המופיע הן במוזאון הלח"י הן במוזאון אסירי המחתרות בירושלים הוא סיפורם הטרגי של לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין ולוחם הלח"י משה ברזני, שבחרו להתאבד אחרי שנידונו למוות בכלא הבריטי. במוזאון הלח"י בנו בובות המדמות אותם בתוך תא כלא משוחזר וכן את רימון היד שהוברח לתאם בתוך תפוז. ואילו במוזאון אסירי המחתרות – המקום ההיסטורי שבו התרחש האירוע – בחרו בתצוגה מינימליסטית וסימבולית: התא ריק ועל הקיר מוצגים מדיהם של שני האסירים ושני השטיחים ששכבו עליהם. מן הסתם, הפריטים המקוריים לא שרדו בפיצוץ הרימון (תצלום 8).

8. מוזאון אסירי המחתרות, ירושלים

אם כן, מבט מעמיק בתצלומיו של איליה רבינוביץ' מחזק את התהייה על מהותם של המוזאונים ועל המסר שהם מבקשים להעביר למבקרים בהם. מבחינת העיצוב, במקרים שבהם ההקשר והבחירות של אופי התצוגה אינם ברורים או שנעשו בלא כל מחשבה, עולה תחושה של זלזול במבקרים. מבחינת התוכן, רוב המוזאונים הצבאיים בוחרים שלא לנקוט עמדות נחרצות או לשאול שאלות ישירות וענייניות. רובם מעדיפים שלא לגעת בנושאים רגישים כמו "האחר" – שהיה האויב, שחי ופעל בארץ – ומעדיפים להראות תמונה חלקית של ההיסטוריה, המתייחסת רק לארגון שהמוזאון מייצג.

ככלל, ניתן לסכם שהמוזאונים אינם מעלים שאלות או מטילים ספק בכל הנוגע לזיכרון שהם מייצגים, אלא הם רק מקדשים את הזיכרון ואת ההרואיות שבו. כמוסד חינוכי, המוזאון אינו חייב להציג עמדה בהעלאת נושאים אלו, אבל חשוב שתינתן בו במה ליצירת דיון ולהעלאת מחשבות ושאלות ביקורתיות הקשורות להווה ולתהליכים היסטוריים; במה שתיצור עניין עבור קהל המבקרים ותעורר בהם מגוון תחושות. אולי זו יכולה להיות דרכם של המוזאונים הצבאיים ההיסטוריים להישאר רלוונטיים גם בימים שבהם הארגונים הצבאיים האלה כבר אינם פועלים.


[1] ראו: http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.2637205, נדלה: 13/7/15.

[2] למעט המקרה של עולי הגרדום – חברי המחתרות אשר נתפסו על ידי הבריטים והוצאו להורג – אשר מונצחים גם אם השתייכו לארגון אחר.

[3]הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס (1887–1945) פיתח את הרעיון של הזיכרון הקולקטיבי, ראו: Halbwachs, Maurice, On collective memory, Chicago (IL): The University of Chicago Press, 1992

[4] לקריאה נוספת, ראו: לבל אודי, הדרך אל הפנתיאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי, ירושלים: כרמל, 2008.

[5] Williams P. Memorial Museums, the Global Rush to Commemorate Atrocities, New York: Berg Publishers, 2007

[6] חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: הבנאליות של הרוע, תל אביב: בבל, 2000.

[7] Nora Pierre, "Between Memory and History: Les Lieux de Mémoire", in: Representations 26, spring (1989): 7-24

[8] שם.

[9] ריאיון עם הגב' טלי תמיר, מנהלת מוזאון ההגנה, 28 בדצמבר 2008.