נועה רועי בשיחה עם איליה רבינוביץ'

נועה רועי בשיחה עם איליה רבינוביץ'

נועה רועי ליוותה ויעצה לאיליה רבינוביץ' בתהליך המחקרי של פרויקט מוזיאוטופיה. שיחה זו עוסקת במעבר של רבינוביץ' מחקירת המוזיאונים הלאומיים בקישינב אל הבחירה לעסוק במוזאונים הצבאיים בישראל, וכיצד מהלך זה קשור לביוגרפיה ולחוויותיו של רבינוביץ'.

עריכה לשונית: רונית רוזנטל

 איך אתה רואה את החיבור בין מוזיאוטופיה 1 ל-2? מהם הדברים שעניינו אותך בכל פרויקט, האם אלו אותן השאלות, אותה נקודת מוצא?

לכאורה, השאלות ששאלתי במוזאונים של מולדובה וישראל היו דומות: איך הזהות הלאומית מיוצגת דרך התצוגות של המוזאונים, ואיך הזהות שלי קשורה לאותן זהויות לאומיות?

בשנת 2008 הוזמנתי להשתתף בפרויקט אמנותי שחקר ייצוגים של זהות מולדובית עכשווית. מכיוון שבשנת 1973, כילד, היגרתי עם משפחתי ממולדובה לישראל, לא היה לי באמת מושג מהי הזהות המולדבית. נוסף על כך, לאורך השנים קיננה בי השאלה: מה הייתה יכולה להיות הזהות שלי לולא היינו מהגרים לישראל? התשובה המידית תמיד קישרה אותי לזהות הסובייטית, והחלטתי לבקר במוזאונים הלאומיים שנמצאים בקישינב, במרחק הליכה מהבית שגדלתי בו. הייתי מודע לכך שאותה תקופה עשויה להיתפס באור שלילי עבור אנשים שחיים במולדובה כיום, וקיוויתי שדרך הבנת הרעיונות שעומדים בבסיס התערוכות באותם המוסדות אצליח להרכיב חלקים בפאזל של הזהות העכשווית, שהייתי יכול להשתייך אליה. ביקרתי  במוזאונים לאחר היעדרות של 36 שנים, וגיליתי שאותו פרק היסטורי, תקופת השלטון הסוציאליסטי של שנות ה-70 במולדובה, נעדר כמעט לגמרי מתוכן תצוגות הקבע של המוזאונים הלאומיים. כל מוזאון נוקט אסטרטגיה שונה בהתייחסות לתקופה שבה הייתה מולדובה חלק מברית המועצות, ובאחדים מהם העבר המודחק עדיין נוכח בדרכים מפתיעות. לדוגמה, במוזאון להיסטוריה וארכאולוגיה, הנוכחות של התקופה שבה הייתה מולדובה חלק מבית המועצות התבטאה במסגרות הברזל הכבדות, שאי אפשר להסירן  מבלי להרוס את הקירות. העבר הנעדר, שכמעט אינו קיים בתוכן תצוגת הקבע, נוכח במסגרות הריקות שמשמשות לתליית המוצגים בעזרת חוטי דיג.

'החיים במולדובה במאה העשרים: מבט על היקום החפצים הפרטיים׳, תערוכה זמנית. המוזאון הלאומי להיסטוריה וארכיאולוגיה, קישינב 2008.

חוסר ההתאמה בן המוצגים למסגרות, שבמקור נועדו להציג כרזות שמשבחות את השלטון הסוציאליסטי והישגיו הצבאיים, המחיש לי בצורה בלתי אמצעית את הקושי של מולדובה כרפובליקה עצמאית להתנתק מאותה תקופה.

פרט מתוך דיורמה מבצע יאסי- המוזאון הלאומי להיסטוריה וארכיאולוגיה, קישינב 2008.

עוד דוגמא לניסיון כושל למחיקת העבר היא הדיורמה אשר מתארת את מבצע יאסי-קישינב בו הצבא האדום נלחם בצבא הגרמני בשנת 1944. התבוננות מדוקדקת בפרטי הציור תגלה שכל עיטורי הצבאות נמחקו, ואי אפשר למצוא צלב או כוכב אדום אחד לרפואה. מכיוון שהדיורמה צוירה על סמך מסמכים היסטוריים במשך תקופה של כשמונה שנים, המסקנה המתבקשת היא שהם נמחקו לאחר העצמאות של מולדובה בשנת 1989. מצב זה יוצר בלבול כי שני הצבאות נתפסים באותו האופן כרוע הכרחי אשר נכפה על מולדובה.

            כך שפרויקט מוזיאוטופיה הראשון הפך להיות פרויקט שמתחקה אחרי רוחות הרפאים של עבר שהוא בו זמנית מודחק ונוכח, שבלטו בשבילי באופן מאוד מפתיע בתערוכות. אחרי  שסיימתי לעבוד על הפרק המולדובי ומתוך הרצון לחקור חלקים בזהות שלי שקשורים לתקופה בה חייתי בישראל, עברתי אל מוזיאוטופיה 2, המחקר שלי על ייצוג הזהות הישראלית דרך המוזאונים הצבאיים. גם בפרויקט הזה הכוח המניע היה הזהות שלי כמהגר, והשאלות שעולות כשהזהות הלאומית והטקסים הנלווים אליה לא ברורים מאליהם.

            הסיפור שלי יכול לאפיין כל כך הרבה סיפורי הגירה אחרים, הוא לא יוצא דופן בפני עצמו. הניסיון המתמיד להפוך לישראלי אותנטי דרך ההטמעה של השפה, המנהגים, ההתגייסות למסלול קרבי מתוך אמונה ש ׳צה"ל הוא כור ההיתוך׳, שאחרי השרות הצבאי איהפך לישראלי לכל דבר וההכרה המאוחרת של אמצע שנות ה20 שתמיד אהיה שונה, וההשלמה עם זה שאני אשאר מהגר לתמיד, כי בינתיים גם שכחתי את שפת האם שלי ולא יכולתי להתחבר לתרבות הרוסית, הביאו אותי לתחושת מבוי סתום אותה לא ידעתי לפתור. ההגירה השנייה שלי לאמסטרדם בשנת 1998, ואיתה היכולת לחזור לדבר ברוסית והמרחב הרגשי שנפתח כתוצאה מכך אפשרו לי לנסות להבין מאיזה חלקים הזהות שלי מורכבת. כשחיפשתי את המרכיבים של הזהות שלי במוזאונים הצבאיים, החיפוש נעשה שוב מתוך נקודת המבט של המהגר, וחוסר היכולת שלי להתחבר לתוכן של התצוגות, חיפוש שגרם לי לשאול מה הם סיפורי המסגרת המסופרים ומתחזקים את הסיפור, במקרה הזה.

            גיליתי שלא מדובר רק בשינוי של אידאולוגיה – קומוניזם שם, מיליטריזם פה – אלא גם במקום שהיא תופסת בחברה. אם במולדובה סיפור המסגרת היה מודחק ודחוי, כאן סיפור המסגרת מסופר בתוך סיטואציה נוחה, של הזדהות של הקהל וקבלה בהבנה של חריקות או חוסר התאמות. דוגמא אחת היא חוויה שלי ממוזאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. בתצוגת הקבע נמצאת הספינה ׳אף על פי כן׳ ששימשה כאניית מעפילים בשנת1947 ונתפסה ע"י האנגלים כשהתקרבה לחופי פלסטינה. בבטן האניה הוצג מופע אורקולי, ומסך ההקרנה שימש גם כפרגוד שהסתיר באופן חלקי את דמויות המעפילים. דלת יציאת החרום היתה קבועה בקיר שמשמש כמסך, ולכן יכולתי להציץ למאחורי הקלעים וגיליתי שהדמויות בנויות בצורה חובבנית בלשון המעטה. אם מטרת התצוגה היתה לייצג שיח הסטורי, מעצים, שמדגיש את המאמץ של הגירת היהודים לפלשתינה, לתת לסיפור שלהם מקום בסיפור הלאומי, ההצצה אל מאחורי הפרגוד מגלה שאותן הדמויות המפורקות, המעורטלות, והמוזנחות חוטאות למטרה. במקום מסגרות הברזל שאי אפשר להסיר מהקיר, כאן מצאתי מסך שנועד להסתיר ייצוג רשלני שמצפה מהצופה לקבל את סיפור המסגרת בלי לחטט יותר מדי בפרטים.

בטן האניה ׳אף על פי כן׳ מוזאון ההעפלה וחיל הים בחיפה 2013

תוכל לפרט יותר על המקום שלך כאמן וכאזרח אל  מול המוזאונים הצבאיים בישראל? למה דוקא שם? 

הבחירה שלי בלנסות ולאפיין את ייצוג הזהות הישראלית דרך המחקר של המוזאונים הצבאיים נבעה ממספר סיבות. יש כמובן את נקודת ההתחלה, שהיא אישית. גדלתי בישראל ושרתתי בצבא בשנים  1984-1987, לפני שהתגייסתי קיוויתי שהשרות יהפוך אותי לישראלי, כאשר בפועל לאחר השרות חיפשתי את כל אותם הדברים אשר יוכלו להבדיל אותי מזהות הישראלי השורשי אליה כל כך השתוקקתי. הצורה בה אני פועל כאמן היא התבוננות פנימה וניסיון להבין מה מרגיש כ׳בעיה׳ ואז אני מתבונן החוצה ומחפש את אותם המקומות אשר יכולים לשמש כ׳השלכה׳ לבעיות קיומיות. במקרה של ישראל, תקופת השרות הצבאי היתה היותר אינטנסיבית, בה הניסיון והאכזבה היו הכי גדולים – גם ברמה של השרות עצמו אבל גם ברמה של התקווה שלי שהצבא יהיה המקום בו אהפוך לישראלי באמת. מכאן התחילה חקירה יותר כללית, פירוק של האמת הברורה-מאליה, של הקשר בין צבא ושייכות בישראל. הצבאיות הרי מוטמעת כה עמוק בזהות הישראלית ההגמונית. מבחינתי, בדיוק בגלל שהזהות הישראלית האותנטית (או האידיאה של זהות כזו) היא זהות צבאית, את הנרטיב הלאומי ואת הכוחות המניעים אותו יש לחפש במוזאונים הצבאיים.

 צילמת עשרה מוזאונים צבאיים שונים, רובם במרכז הארץ. אתה יכול להצביע על קו מנחה שליווה אותך לאורך העבודה, או להבדיל על הבדלים ברורים בין המוזאונים?

 באופן כללי ניתן לומר שטווח החוויות שלי במוזאונים נע מתחושה של ניכור כמעט מוחלט במוזאון בתי האוסף לתולדות צה"ל עד לחוויה קלסטרופובית-משהו של להיות מובל ומולעט בגירויים במוזאון ההגנה, אז אפרט קצת על שני מוזאונים אלו.

מוזאון בתי האוסף מוגדר כמוזאון כלל צה״לי, וממוקם במחנה צבאי לשעבר שהוסב לתפקד כמוזאון בשנת 1991. הוא מכיל אוסף של אלפי פריטי נשק והתצוגות מסודרות בצורה נושאית לפי סוגי כלי הלחימה ולפי החיילות השונים, דבר שהבליט לי את ההעדר של חיילות שלמים, כמו האויר, חיל הים, מודיעין, רפואה ועוד. גודש כלי השלל תוצרת ברה״מ, וגודלם של הטילים, הטנקים ונושאי הגייסות שמוצבים בעיקר בחוץ בין הביתנים, הדגישו את כוח האויב של אז וסימנו את סיבת קיומו של הצבא כמגן ולא כתוקף. ציון העובדה שברה״מ היתה מדינת אויב – על הלוחיות המלוות כמעט כל כלי שלל צוינה העובדה שכלי הנשק (הסורי, המצרי) הוא מתוצרת ברה״מ – העבירה בי תחושות לא פשוטות, והזכירה לי את השנים הראשונות בהן הגרנו לישראל, שנים בהן הינו ׳רוסים׳ בגלל המבטא והבגדים והניסיון להעלים את המבטא הרוסי ולהתכחש לתרבות ממנה הגרנו.

רכב שלל תוצרת ברה׳מ, מוזאון בתי האוסף לתולדות צה״ל ת״א 2013

דבר נוסף שגרם לי לתחושת ניכור הוא המבנה הכללי של המוזאון והתצוגה. המחסור בהמחשות של קרבות, והעדר כל אמצעי המחשה אינטראקטיביים גרם לחווית הביקור שלי להפוך לצפיה באסתטיקה של אלפי כלי הנשק שמתעלמת מפוטנציאל ההרג של אותם כלים. העדר זה של מימד ההנצחה, הצפייה בערמת כלי הנשק האינסופית שמוצגת ללא סיפור המסגרת נתן לי להרגיש שמצופה ממני לבוא עם ידע מוקדם, של כל הפרטים של ההיסטוריה הצבאית הישראלית. הרגשתי שהמוזאון לוקח כמובן מאליו את דמות המבקר שלו כשותף לידע ולריגוש בצפייה בכלים. ובעצם התערוכה מתעלמת לא רק מטווח רחב יותר של מבקרים פוטנציאלים אלא גם מטווח רחב יותר של הדמויות שהקיפו את כלי הנשק האלה בזמן אמת:  נושא ההקרבה נחבא לרוב בתוך ערמות הנשק, וחסר לי מאוד דגש על המחיר אותו החיילים משלמים. גם הדמויות שמוצגות במוזאון לצד כלי הנשק הן בובות אופנה מערביות, שמוצבות ללא מחשבה מעמיקה ולא מייצגות את הטווח הרחב של החייל הישראלי, דבר שבלט מאוד אל מול המגוון והעושר של כלי הנשק במתחם.

ביתן הרובים והמקלעים ומלחמת יום כיפור, מוזאון בתי האוסף לתולדות צה״ל, ת״א 2013

לעומת זאת הביקור בתערוכה במוזאון ההגנה ע״ש אליהו גולומב היתה חוויה טוטאלית. נשאבתי במנהרת זמן והייתי עד לתצוגה מפורטת על התפתחות היישוב העברי בפלסטינה מתחילת המאה שעברה ועד הקמת המדינה. מסלול ההליכה קבוע מראש ועובר דרך יחידות זמן מוגדרות, כל יחידה כזו מתארת חוויה שקשורה לנקודה היסטורית מסוימת, וכל יחידה מרתקת בפני עצמה ונותנת לצופה תפקיד פעיל בסיפור: הכניסה לבית מדמה את חווית הכניסה לבית העברי בהתהוות, העלייה בגרם המדרגות מדמה כניסה לתוך ספינת מעפילים. למרות ההעדר הכמעט מוחלט של מוצגים מקוריים, החוויה הרגישה אותנטית בגלל צורת בניית התצוגה הרב שכבתית שכללה שילוב של אובייקטים יצוקים בפיברגלס, תגזירים של דמויות היסטוריות, והרבה מאוד שימוש בצילומים היסטוריים מוגדלים לגודל קיר מלא. יש גם פניה ישירה דרך סרטי וידיאו שמשלבים קטעים מקוריים של סרטים וקריינות. ההליכה בתוך המוזאון הובילה אותי בין חוויות שונות וכל פעם קיבלתי תפקיד אחר בסיפור, אבל הייתי כל הזמן חלק מהסיפור, חלק מהחוויה. בסוף התצוגה הגעתי ללב המאורעות של 47-48, להכרזת העצמאות באו״ם והצבאות הערבים שפולשים לא״י, הייתי בלב העניין.

כניסה לתערוכה, מוזאון ההגנה תל אביב, 2013

גרם המדרגות בין הקומה השנייה לשלישית מדמה את חוויית העלייה על ספינת מעפילים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה וההעפלה לפלשתינה. מוזאון ההגנה, תל אביב, 2013

מיצב הווידיאו שמתאר את הכרזת העצמאות ומות הגיבור המהגר בקרבות פריצת המצור על ירושלים ב1948, מוזאון ההגנה ת״א 2013.

הספקות בקשר לתוכן התצוגה ואופן עיצוב החוויה עלו בי רק מאוחר יותר, כשהתחלתי לחשוב על מה הנרטיבים אותם המוזאון מייצג ואיך הוא עושה זאת. בדיעבד הבנתי שגם כאן הייצוג היה מאוד חלקי, ייצוג של ההיסטוריה מתוך הפרספקטיבה של תנועת ה׳הגנה׳ ותזכורת לאג׳נדה הפוליטית של הארגון תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהתנועות המחתרתיות האחרות שפעלו באותה תקופה. החוויה של ההליכה במוזאון, הכוללת והמכילה, לא אפשרה בזמן אמת מחשבה על נרטיבים נוספים, מקבילים או אלטרנטיביים, של הקמת המדינה. בגלל שהייתי שותף בעשיית ההיסטוריה במוזאון הזה, לא יכולתי להסתכל מהצד. אז אם במוזאון בתי האוסף החוויה הסופית שלי היתה ניכור והמנעות, כאן החוויה היא של הטמעות והבלעות בסיפור, לטוב ולרע: הרי בסופו של דבר, בתור שותף לסיפור ולחוויה, אני הצופה הוא גם המהגר שעלה לארץ, הפך לחייל ונהרג בקרבות פריצת המצור על ירושלים. המוות של האווטאר שלי במופע האור קולי בסוף התצוגה הוביל בזמן אמת לתחושה של קטרזיס, כשצפיתי במפקד ובבחורה שמתאבלים עלי מול נוף הרי ירושלים שנפרש לפני. בדיעבד תחושה זו שולבה במחשבות על המקום הצר והמוגבל שהוקצה לי בנרטיב של ההיסטוריה של מדינת ישראל, כפיון בסיפור של המעבר משואה לתקומה.

תוכל לפרט קצת על איך העבודות שלך מנסות לחלץ את החוויה של הביקור במוזאונים ולהעביר אותה בתערוכה?

בעבודות שלי אני מנסה לתפוס את המקומות בהם ההבנייה החזותית של התערוכות נפרמת קצת, כך שבמקום התמקדות בתוכן הסמלי שהתערוכות מייצרות, עוברים להתמקד בסיפור המסגרת שמאפשר אותן. בכל מוזאון זה עובד אחרת, כי לכל מוזאון יש לוגיקה אחרת. למשל, הצילום שתיארתי קודם ממוזאון ההעפלה בחיפה ממוקם על קו המפריד בין התצוגה בקדמת המסך ותמונת המצב הגרוטסקית מאחוריה. במוזאון ההגנה, שמוביל את הצופה בצורה מאוד אינטנסיבית, היה לי חשוב לעצור את הקצב, ולחשוב רגע, מה אני רואה. דוגמא טובה היא סצנה שמתארת את התכוננות הישוב היהודי בשנת 1947 לקראת המלחמה. בתגזיר שתי חברות ׳הגנה׳ יושבות בשלווה בתוך סליק על ערמת חלקים של רימוני יד, מאבקות ומשמישות אותם. הניגוד בין הריכוז שנסוך על פניהן וההרס שטבוע באותם רימונים מייצר דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שעוצרים רגע ומתרכזים בדימוי הזה לבדו, זה נראה פחות מובן מאיליו.

תערוכת קבע מוזאון ההגנה ע׳ש אליהו גולומב ת׳א 2013

במוזאון בתי האוסף, להבדיל, היה לי חשוב להביא לפני השטח את ההנחה שעומדת בבסיסו, שאפשר להסביר את המורשת של הצבא או רעיונות שקשורים לזהות ישראלית דרך תצוגת אוסף כלי נשק. דרך אגב, האובססיה הזאת ייצרה מצב בו משנת 2007 אין למוזאון יותר מקום להוסיף ׳מוצגים׳ חדשים. את זה ניסיתי לתפוס בביתן האקדחים ומלחמת ששת הימים בשתי צורות: גם בצילום של ההעמדה המגוחכת לפעמים של הדמויות, כמו החייל שעומד על סקייטבורד עם שופר, וגם בצילום של אוסף האקדחים האינסופי, שמקבל האנשה ותשומת לב מכובדת יותר מכל דמות. יש משהוא מוזר, סוריאליסטי בהאנשה הזו של האקדחים, למשל בחלק שמתאר את תרומת האחמי״ם הישראלים, ואת זה ניסיתי לתפוס.

אקדחי אח״מים ביתן האקדחים ומלחמת ששת הימים, מוזאון בתי האוסף לתולדות צה״ל 2013

עניין המיקום של המוזאונים עלה שוב ושוב בזמן הצילומים והבנייה של הפרויקט. תוכל לפרט מה תפס אותך שם?

רוב המוזאונים ששייכים למשרד הבטחון ממוקמים באתרים שבהם התרחשו מאורעות היסטורים שקשורים לתוכן המוצג באותו מוזאון ומתפקדים כשלוב של אתר מבקרים ואנדראת זיכרון. המאמר של מאיה-כהן מוסק[(קישור] מדבר על זה. עניין אותי הקשר הזה, בין המיקום של המוזאון, לחומר ולדרך שבה הוא מציג את הדברים. האם זה משנה לתערוכה אם זה הבית בו גר מפקד (מוזאון ההגנה) או הבית שבו הוא נתפס ומת (מוזאון הלח״י)? האם זה משנה שמוזאון נראה ומרגיש (והיה פעם) בסיס צבאי, או אם הוא נמצא במרכז העיר?מוזאון מעניין בהקשר זה הוא מוזאון האצ״ל בתש״ח, שנבנה על גבי חורבות הבית האחרון במתחם בין תל אביב ליפו בו שכנה שכונת ׳מנשיה׳ היהודית-ערבית ושנהרסה בשנת 1955. בשנת 1984 לאחר שיפוץ החורבה נפתח המוזאון שמתאר את הקרבות עם הערבים ופיצוצי הבתים ביפו ולוד ע״י האצ״ל ב1948.

מוזאון האצ״ל בתש״ח ת״א 2013

שלא כרוב המוזאונים הצבאיים שמתכתבים באופן ישיר עם המאורעות שהתרחשו בהם ומנציחים אותם (כמו מוזאון הלח״י שמשחזר את הלכידה והוצאה להורג של יאיר, או מוזאון המעפילים בעתלית) כאן  קורה משהוא כמעט הפוך: המוזאון מכיל תאור חלקי של האלימות שהחריבה את שכונות המגורים באזור בתוך השריד האחרון שיכל היה לסמן את הדו קיום ששרר בתקופה שלפני  תש"ח. עוד מקרה מעניין הוא אתר מוזאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, אתר שחף לגמרי מחשיבות היסטורית בפני עצמו. כאן החיבור להקשר של זיכרון והנצחה נעשה ע״י הצבת שרידי גשר הצוללת אח׳י דקר ברחבת הכניסה למוזאון ב-1999,כאשר ספינת המעפילים ׳אף על פי כן׳ משמשת כבסיס שמסביבו בנוי המוזאון.  כלומר, כאן הביאו את האתר אל המוזאון, ולא להפך.

מוזאון ההעפלה וחיל הים ע״ש דוד הכהן חיפה 2013

תוכל לתת דוגמא למה חושפות התמונות במוזיאוטופיה, לערך המוסף שלהם למי שביקר בתערוכות, או עוד יבקר בהן?

במהלך העבודה על הפרויקט הזדמן לי מספר פעמים להצטרף לסיורים המודרכים אותם מעבירות בעיקר מדריכות חיילות. פרט לפעם אחת בה קבוצת המבקרים היתה תלמידים מחטיבת ביניים מאחת ההתנחלויות שאר הקבוצות היו מורכבות מחיילים בשרות סדיר שבימי ראשון סיירו באותם המקומות. אני חושב שהפרויקט שלי מציג מעין סיור מודרך אלטרנטיבי, קצת יותר מרוחק וביקורתי, לקהל שהוא עדיין הקהל השבוי בפוטנציה של אותם הסיורים. אני מקווה שמי שבא לתערוכה בחולון וראה את הפרויקט שלי, ישאל מחדש שאלות על המובן מאיליו של התצוגות. אני מצביע בהרבה מקרים על המקומות המגוחכים, על מה שחסר הגיון, ביומיום כשאתה הולך למוזאונים אתה עובר על זה, אתה לא שם לב, וגם אם כן, לא מקדיש לזה חשיבות. חשוב לי להעלות את רמת המודעות של הצופה לזלזול, למקום שבו שמים אותו במוזאונים האלו.

זה קשור איכשהו – זו אמירה קצת כללית – לחוויה של החיים בארץ, של תרבות ה״סמוך״, שלא חושבים עד הסוף ומחפפים, או ששמים אותך בתוך קופסת נעליים צרה. האמירה שאני מוציא מהמוזאונים מקבילה באיזושהי רמה לאמירה כללית יותר על ההוויה הישראלית, של החיפוף. אין כמעט אף פעם ניסיון של המחשה והצגה של סצנות בצורה פרטנית, רק ייצוגים כלליים לצד שעתוק של עיתונים תקופתיים.

לשם ההשוואה, במוזאון ליד   מוזאון הבית ספר ע״ש יוהנס פוסט רוטרדם בהולנד[1] מתואר טקס הכניעה של הצבא ההולנדי לצבא הגרמני, וזה עשוי בצורה כל כך שונה, השחזור של הדמויות והמדים עשוי בדייקנות ודקדקנות על סמך צילומים היסטוריים. כך שגם הרגע ההיסטורי נלקח ברצינות, הצופים נלקחים ברצינות, וגם – וזה מעניין – יש התייחסות לצדדים פחות הרואים בהיסטוריה הצבאית ההולנדית.

עוד דבר שאני מקווה שפרויקט מוזיאוטופיה מצביע עליו זה המקום של המהגר בנרטיב הישראליות. בכל הביקורים שלי במוזאונים בישראל, הסיורים המודרכים תמיד עבדו על הנרטיב של ׳אנחנו והם׳ כאשר ״הם״, האויב הערבי, כמעט לא מיוצגים, ו״אנחנו״, הגיבורים הישראלים, מוצגים בצורה כללית שמפחיתה מהערך ההיסטורי של התצוגות. בין שתי דמויות הקיצון הללו היו עוד הרבה צללים, תרתי משמע: דמויות שכן נמצאות במוזאון אבל בצורה חלקית או עמומה. היה לי חשוב להביא את הדמויות האלה לקדמת הבמה.

במוזאונים הצבאיים בהם ביקרתי, פוליטיקת הגורלות האפשריים של המהגר מסמנת כמה כוונים אפשריים: בעתלית המהגר הוא קורבן הנסיבות והוא מבקש רחמים, במוזאון ההעפלה וחיל הים הוא עשוי בצורה חובבנית ואם צופה סקרן מוצא דרך לראות אותו אז המראה מעלה תחושה של זלזול וגיחוך. במוזאון בתי האוסף האחר הרוסי מסומן ככלי נשק שנתפס כשלל, ומעמיד את תחושת הנאמנות והשייכות של המהגרים מברה״מ בספק, ובמוזאון ההגנה, מי שלא היגר מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו מוצא להורג, ואלו שכן שרדו את המלחמה והשואה הובאו לפלסטינה כדי להילחם בערבים ולמות עבור העצמאות. מה שהצילומים שלי אומרים על דמות המהגר, מה שהם חושפים זה שיש לו תפקידים מאוד ברורים בתוך הנרטיבים ההיסטוריים של הקמת המדינה. גם היעוד שלו ברור, זה יעוד של הקרבה. הפרויקט אמור לחשוף את העובדה שהמקום של המהגר הוא מקום מאוד קטן. הוא נשאר זר, שבלוני, אלא אם כן הוא מהתנדב ונהרג. אז יצא שהמחקר שלי על הזהות הישראלית הגיע למסקנה די מורבידית. אבל אולי זה לא מפתיע: אני לא הראשון שהגיע למסקנה שהדרך לישראליות היא דרך מגש הכסף.