ב-14 ביולי 2011 הציבה דפני ליף את חפציה בשדרות רוטשילד בתל אביב. פעולה זו עוררה אלפי אזרחים להצטרף אליה, ולקחת חלק במחאה על יוקר הדיור והמחיה. השהייה ההמונית במרחב הציבורי השיגה סיקור תקשורתי, וייצרה לחץ על חברי הכנסת והממשלה, אשר נדרשו לנקוט עמדה בנושא מחירי הדיור. בניית עיר אוהלים וחיים קהילתיים זמניים במרחב הציבורי התקבלו בהסכמה יחסית מצד הרשויות השונות, שחששו שפינוי אלים רק יגביר את פעולות המחאה.

א/נשים רבים בפריפריה החברתית והגאוגרפית בישראל, שראו את צעירי מעמד הביניים מביעים את מחאתם במרכז תל אביב, החליטו גם הם להקים מחנות אוהלים בשכונות דרומיות יותר של העיר ובערים אחרות. במקומות אלו, המצוקות הכלכליות ועל כן גם התביעות, היו והינן חריפות יותר. הדיירים במאהלי המחאה בפריפריה היו שונים מהאוכלוסייה במאהל רוטשילד; אמהות חד הוריות, זכאי דיור ציבורי, פליטים ודרי רחוב. בעוד בשדרות רוטשילד, המשטרה לא סיירה בין האוהלים ואיפשרה סדר יום כמעט ללא הפרעות, בפריפרייה המצב היה שונה. בגינת לוינסקי שבדרום תל אביב, פשטו פקחי הסיירת הירוקה פעם אחר פעם והחרימו את האוהלים. המשטרה ערכה חיפושים ומעצרים במקום, וכך גם במקומות אחרים מחוץ לתל אביב.

כשנה וחצי אחרי מחאת רוטשילד, התקיימה בגדה המערבית פעולה דומה במרחב הציבורי, אך את עיקר ההשראה שאבו פעיליה הפלסטינים דווקא ממדיניות ׳קביעת העובדות בשטח׳ של מפעל ההתנחלויות. פעילי הוועדות העממיות – גוף המאחד פעילים מכפרים שונים – החליטו להקים מאהל מחאה בשטח הנקרא על ידי ישראלE1. אזור זה, הממוקם בשטחי הגדה המערבית בין יריחו לירושלים, מיועד על פי תכנון של ממשלת ישראל עוד משנת 1991, להקמת התנחלויות. אלו יאפשרו לישראל לנתק סופית בין חלקה הצפוני והדרומי של הגדה ולחבר את מעלה אדומים עם ירושלים. תוכנית זו נתקלה בהתנגדות בינלאומית חריפה, כולל מצד מחלקת המדינה האמריקאית, אשר רואה בה צעד נוסף לקראת סיפוח הגדה ועוד פעולה ישראלית, הנועדה להכשיל את פתרון שתי המדינות.

לפני הקמת מחנה המחאה ניגשו המארגנים וביקשו אישור מבעלי הקרקע, פלסטיני מן האזור, להתיישב עליה. ביום שישי ה-11 בנובמבר, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו מאות פעילים מכל רחבי הגדה המערבית והקימו עיר אוהלים בשם ״באב אל שמס״ [בערבית, שער השמש], בהשראת שם ספרו המפורסם של הסופר הפלסטיני-לבנוני, אליאס חורי. הם הקימו עשרות אוהלים, אזור תפילה ומטבח. לעומת רוטשילד, פעולת ההקמה היתה מתוכננת, מהירה ויעילה והושלמה במספר שעות בלבד. המארגנים התכוננו לשהייה ארוכה בשטח, עם גנרטורים ומיכלי מים. הפעילים ישנו במקום במשך לילה אחד, קיימו פגישות, הרצאות, צעדת מחאה אחת ואירועי תרבות. בלילה השני, הם פונו באלימות על ידי מעל לאלף שוטרים וחיילים ישראלים.

בתקופה שלאחר מכן, התקיימו פעולות דומות ברחבי הגדה, כולן בתגובה לתוכניות ישראליות קונקרטיות או בתגובה להצהרות חברי ממשלה. בפברואר 2013 הוקם על אדמות הכפר בורין מחנה מחאה בשם אל-מאנאטיר^[1], אשר פונה באלימות מיד עם הקמתו על ידי הצבא ומתנחלים מההתנחלות הקרובה ׳הר-ברכה׳. מחנה נוסף הוקם ופונה באזור E1 בזמן ביקור הנשיא אובמה בארץ; בפברואר 2014 הוקם בבקעת הירדן מחנה נוסף סמוך למעין עין-ח׳יגלה, אשר פונה לאחר כשבוע.

כל פעולות המחאה התקיימו בשטח C אשר מהווה כ-60% משטחי הגדה המערבית (כ-3.3 מיליון דונם) – ואשר בו שמרה ישראל על שליטה כמעט מלאה, הכוללת הן סמכויות ביטחוניות והן את כלל הסמכויות האזרחיות הקשורות לבעלות על קרקע ולשימוש בה, כגון הקצאת קרקעות, תכנון בנייה ותשתיות. על כן, כל בנייה של פלסטינים בשטחי C, גם אם על קרקע פרטית, עדיין מצריכה אישורים מישראל.

פרקטיקת ״המאחז הפלסטיני״ חשפה הן את מנגנון השליטה הצבאית והבירוקרטית, אשר מאפשרים את מדיניות ההתנחלויות. פלסטינים מפונים מאדמתם הפרטית על ידי הצבא, ואילו מתנחלים שפולשים לאדמות פלסטיניות, מקבלים גיבוי מכל רשויות הישראליות; החל מהצבא אשר מגן עליהם, המדינה אשר מאפשרת חיבור מלא לתשתיות, ועד להכשרה החוקית של מאחזים והפקעת האדמות הפלסטיניות בחסות מערכת המשפט. כמו כן, הדגישו המאהלים את הגבלת זכות המחאה הפלסטינית בשטחים. במסגרת החוק הצבאי אשר חל על כל שטחי הגדה ועזה משנת 1967, חל גם צו 101 – צו בדבר איסור ״פעולות הסתה ותעמולה עוינת״. במסגרתו, נאסר על פלסטינים להשתתף בהפגנות או לארגן אותן. ״המאחז הפלסטיני״ המפונה חושף, אם כך, הן את נישול האדמות והן את האיסור למחות עליו, כמציאות מתמשכת.

יתרה מזאת, השליטה המלאה של הצבא בגדה המערבית, כולל בשטח הנשלט בפועל על ידי הרשות הפלסטינית, גורמת למחיקת הגבול בין שטח פרטי לשטח ציבורי, במיוחד בכל הקשור לקיום מחאה. לא רק שהצבא יכול לפלוש בכל רגע, לכל כפר, שדה חקלאי, בית ספר, או למרחב הביתי, האינטימי, של כל פלסטיני. זו מחיקה מסוג אחד. ״המאחזים הפלסטינים״ הדגישו מחיקה מסוג אחר; כדי להפגין ולמחות, נדרשים הפלסטינים לצאת לא אל המרחב הציבורי, אלא דווקא אל אדמותיהם הפרטיות.

בה בעת, אותן פעולות הדגישו את סכנת ההפקעה המרחפת מעל אותן אדמות ממש. סיפוח שמשמעו עבור בעלי הקרקע – נישול מלא. דוגמא למקרה כזה, הוא הכפר הפלסטיני נבי סאלח, הסמוך לרמאללה, בו חיים כמה מאות תושבים. בשנת 2009, מתנחלים מההתנחלות הסמוכה חלמיש, החלו להשתלט על המעיין היחיד של הכפר, הממוקם ליד כביש הגישה הראשי שלו. כדי להשתלט על השטח, נקטו המתנחלים בטקטיקה ידועה, הקמת אתר נופש במקום. כך, על ידי הפיכת השטח הפרטי הפלסטיני לשטח לשימוש ״ציבורי״ – מנעו המתנחלים בפועל גישת פלסטינים לאזור. במקרה של הכפר נבי סאלח, המהלך הושלם. המקום הוכרז כאתר ארכיאולוגי ושלט רשמי מבשר על כך לבאים, זאת למרות שלא התקיימו כל חפירות או עבודות שימור בשטח. הפיכת אזור לאתר ארכיאולוגי, נעשית בדרך כלל כדי לשמר מקום בעל חשיבות מסוימת, ולהבטיח את נגישות הציבור למקום בעל ערך. כאן ומקרים רבים אחרים בגדה המערבית, הכוונה במילה ״ציבור״, היא ציבור ישראלי-יהודי.

ההשוואה בין מציאות החיים והמחאה בין תל אביב לגדה המערבית היא כמעט בלתי אפשרית. אולם חשוב לנסות ולעשות אותה, שכן דרכה ניתן להבין את משמעות מדיניות ההפרדה שנוקטת ישראל ואת השלכותיה. עבור הפלסטינים – במיוחד בשטחי C, בהם ממקדמת ישראל את מאמציה בשנים האחרונות להשתלטות על אדמות בדרך לסיפוח מלא – ההיצמדות לקרקע, היא פעולה הכורכת יחד הישרדות ומחאה באופן יומיומי.

---