מִזְרָן מוטָל – אסון טבע עירוני / מורן שוב

מִזְרָן מוטָל – אסון טבע עירוני / מורן שוב

אף פעם לא ראיתי מישהו זונח ברחוב מִזְרָן. אנחנו אף פעם לא רואים מי הוא שיוצא עם מזרן מהבית לרחוב, ומטיל אותו שם. אנחנו גם לא רואים מי אוסף אותם. הם פשוט שם עד שהם לא.

על המזרן המוטָל במרחב הציבורי
מסה בעקבות תצלומים

חוץ. מוטל. מזרן

אף פעם לא ראיתי מישהו זונח ברחוב מִזְרָן. אנחנו אף פעם לא רואים מי הוא שיוצא עם מזרן מהבית לרחוב, ומטיל אותו שם. אנחנו גם לא רואים מי אוסף אותם. הם פשוט שם עד שהם לא. שעונים על עץ או על קיר או מוטלים לעצמם. לעתים הם נוזלים מן המדרכה לכביש. אין להם מקום בפחי האשפה. אין פח שיכיל מזרן. המרחב הציבורי הוא פח האשפה שלהם עד שיקחו אותם משם. לפעמים אנחנו רואים את הבחורים של משאית הזבל מושכים מזרן ביחד ודוחפים אותו במאמץ אל תוך המְכָל שלה.

מורן שוב, רחוב יהודה הלוי, תל-אביב, אוגוסט 2014. שעוּן לעת עתה

מורן שוב, רחוב הירקון, תל-אביב, אפריל 2015. זולג מן המדרכה

המזרנים, המוטלים במרחב הציבורי, מסמנים באופן ברוטאלי וחסר רחמים את זכות היסוד לקורת גג. אנשים, על חפציהם האישיים (פליטים, חסרי-בית או מי שמפונים מביתם) מושלכים החוצה אל הרחוב, וננטשים במרחב הציבורי. תמיד נמצא שם, בין החפצים המוטלים בערימה, את המזרן. המזרן הוא הוא המרחב הפרטי הצנוע שבו כל אחד מאתנו, בביתו, מניח לגופו לצבור כוחות. אף אחד מאתנו, אלא אם הוא חסר בית, אלא אם הוא פליט, אינו ישן בחוץ, ברחוב. כשחפץ מוטל לרחוב, כשאדם, כשמשפחה שלמה מושלכת לרחוב, אין להם מחסה.  מי שמעולם לא נאלץ לישון ללא מחסה, ייתכן שלא העלה כלל על דעתו את זכות היסוד של כל אחד ואחד לקורת גג.

אורן זיו / אקטיבסטילס, 25.12.2011. על הברוטאליות של החרמת המזרן. עובדי קבלן, בליווי שוטרי יחידת הסיור המיוחדת (יס"מ), מפנים חפצים אישיים מבית בכפר שלם, דרום תל- אביב.

אן פק / אקטיבסטילס, 30.8.2012. מתוך החפצים המוטלים בערימה הוא בחר במזרן. חפצים אישיים של בני שבט אלקשאן הבדווי מוטלים בערימה, לאחר שצה"ל הרס מבני מגורים ומחסות לבעלי-חיים במדבר יהודה, ממזרח לדיר סלאח, באזור בית לחם. לפי גרסת צה"ל, מדובר בשטח אש.

זו הסיבה שהדימוי הפרוץ – בית ללא קירות במרחב הציבורי – הוא הדימוי שממנו נולדה מחאת האוהלים של קיץ 2011.[1]

אורן זיו / אקטיבסטילס, 14.11.2011. הדירה, שפרשה והשטיחה דפני ליף כדימוי בשדרות רוטשילד בתל-אביב, כשעה לפני תחילת האירוע הרשמי שעליו הכריזה בפייסבוק ואשר התניע את מחאת האוהלים

תצלום זה, מה-14 ביולי 2011, מתעד את הדירה שפרסה והשטיחה כדימוי דפני ליף בשדרות רוטשילד בתל-אביב. התבוננו היטב בתצלום ושימו לב לדימוי של דירה במרחב הציבורי – ללא קורת גג, ללא קירות. הכל פרוץ ותחת כיפת השמים.[2]

במרחב הציבורי הגוף שלנו הוא המחסה שלנו. אבל גם המחסה שלנו, כלומר הגוף שלנו, זקוק למחסה. ועל כן, אנחנו זקוקים למחסה של ד' על ד' אמות. ד' על ד' אמות הוא המקום שבו אני נפרד מן הציבור ויכול להניח לגוף. רק שם, בין ארבעה קירות, אנחנו מרשים לעצמנו לפרוק גוף ורגשות, להניח לגוף, אפילו להתמוטט. לאזור כוחות ולשוב ולצאת. הבית הוא מחסה שממנו אנחנו יוצאים ואליו אנחנו חוזרים. כדי שנזכה לריבונות עצמית, כדי שנקיים חיים שיש בהם חירות וכבוד פיזיים ותודעתיים – זכאי כל אחד מאתנו לקורת גג-למחסה-לבית. ובתוך הבית זה המזרן עליו גופנו נח. לא מוטל; מונח.

בניגוד לקורת הגג ולקירות החוסים, מכילים ומגנים  – מי ומה שמוטל אינו מכיל ואינו מוכל; הוא נותר חסר הגנה, עזוב לנפשו, מוזנח בכוונה תחילה ועל כן זרוק ודפוק.[3]

מורן שוב, חדר מדרגות של בניין יפואי, דצמבר 2012. גם המזרן מוטל ממוטט

וברחובות הערים, בפרהסיה, כמו גם ביישובים בלתי מוכרים – מוטלים המזרנים, כסמל לאסון הטבע העירוני של חיים ללא קורת גג. מה לאסון טבע זה ולכינוי הערל "דרי רחוב"? להלן מתוך דברים שכתב אדם ברוך במדורו "שישי" ב-11.1.2002:

"שפה מכובסת: 'דרי הרחוב'. עד אתמול הם נקראו הומלסים או מחוסרי בית, והנה, לאחרונה, גופים רשמיים (עירייה, ממשלה) קוראים להם: 'דרי הרחוב'. מדוע? בשביל להסוות, לרכך, לטשטש: כאילו החברה הישראלית נחלקת כחוק, במודע וכשיטה לדיירי שיכונים, בתים פרטיים, פנטהאוזים ורחוב. כלומר, באמצעות "דרי הרחוב" הציני, הרחוב נעשה חלק טבעי ממערך הדיור בישראל."

אביר סולטן / EPA, 13.6.2012. פליט אריתראי מוטל על המדרכה בגינת לוינסקי, בדרום תל-אביב

האזרח בתצלום של ג'ף וול בחר לשכב לנוח על הדשא.[4] הוא אינו מוטל. כמוהו גם הזוגות בתצלומים של ארנסט הס וראלף מורס (שהופיעו ב-1955 בתערוכה The Family of Man) בחרו להשתרע על הדשא. כשיבחרו, יקומו משם. ג'ף וול בחר לכנות את התצלום "אזרח", ולא "האזרח". אדם שוכב נרדם על הדשא בפארק ציבורי. "אזרח" מובנו אזרח מסוים והאידאה "אזרח", כולל הזכות האזרחית לישון בשטח ציבורי. זכויותיו של הפרט במרחב הציבורי ואופני השהות ב"רשות הרבים" מעוגנת בחוק.[5]

הפליט האפריקאי בתצלומו של אביר סולטן מוטל בשמש, מותש הכרה, כבר מזמן גלש מן הדשא אל המדרכה. גם צל אינו חוסה עליו. הוא לעצמו.

ג'ף וול, אזרח, 1996. מתוך בחירה. תצלום מבויים

רלף מורס, Life, הייד פארק, אנגליה, 1944. מתוך בחירה

ארנסט האס, מאגנום, ארצות הברית, 1950. מתוך בחירה

בית ובו מזרן. תצלום ובו מזרן. מזרן ברחוב כמטונימיה לחסר קורת גג

תשריט קירות הבית מלמד על צורת המזרן שנועד לאכלס אותו. החדר – ארבע קירות לו. מלבן המזרן בתוך מלבן התצלום – כמוהו כמלבן המזרן במלבן החדר.

בית, מזרן ותצלום – אלו צורות שניסחה התרבות לטובת פרקטיקה תרבותית. "מלבן" היא צורה שאין כמוה בטבע. האדם מגדיר-גוזר אותה מן המרחב. המלבן, בניגוד לעיגול למשל, מגדיר מה למעלה ומה למטה, מה מימין ומה משמאל. לעיגול אין בסיס שעל-פיו ניתן להכתיב כיוון. התרבות מכתיבה מסגרות כדי להתנהל בתוכן ומחוצה להן. הפריים הצילומי קובע לדברים מסגרת ומתוך האסתטיקה של הפריים מתבררת האתיקה שבו.

ניב תשבי, דירת מגורים ביום עזיבתה, ירושלים, אוגוסט 2012. המזרן מואר כמזבח

קובי וולף, צעיר בונה את ביתו בהתנחלות חוות-גלעד, 16.2.2012. תשריט הבית מלמד על צורת המזרן שנועד לאכלס אותו

קובי וולף, לצד הריסות בית בהתנחלות מגרון, שלט המבטיח כי הבית יקום וייבנה מחדש, 24.1.2012. כשהקירות נהרסים נדמית הרצפה למזרן

וראו את בית אדום, ציורו של אריה ארוך.[6]  על גג אדום של בית המצויר ונראה מלמעלה שוכבת דמות. הבית לכן נראה כמו מזרן. מתחת לגג הבית, ללא סימני פיסוק וללא סימני שאלה, כתוב: "מה נשמע בבית מה שלום האנשים איך הם חיים". משפט המציב היפוך אירוני למזרן המוטל בחוץ. אז איך החיים אתה שואל? "אין תכנית. חיים. נקודה".[7]

האור השוטף את הציור הוא אור שמש של צהרי היום. חגורת צבע משולשת כהה, מעל למלבן הגג מדמה היטל צל המעיד על גובהו של אותו דבר שנמצא מתחת למלבן הגג, כלומר על קירות בית ולא על מזרן. גדעון עפרת כותב שהציור הוא מעין גלויית געגועים של ארוך ארצה, מה גם שהוא מרמז על ציורי תיבות הדואר האדומות שלו.[8]  מקריאת הציור אנחנו למדים שבית, במובן של home, הוא הוא אותו מקום אישי, מחוז חפץ, המקום אליו משתוקקים לחזור, המקום בו נוכל סוף סוף לנוח. ובתוך הבית, המקום עליו ננוח – הוא המזרן.

אריה ארוך, הבית האדום. 1960. שמן על בד ועלי זהב, 50x60 ס"מ. בית שהוא מזרן

מורן שוב, רחוב המסגר, תל-אביב, אוגוסט 2014. מלבן המזרן. מלבן החדר. מלבן הפריים

רע בן דוד, בשולי אחד היישובים בשרון, מרץ 2008. העשב יכסה עליו

אורלי פלדהיים, בחנייה ברחוב הגר"א פינת רחוב איילת השחר, נווה שאנן, דרום תל-אביב, 8.10.2014. רכב ומזרן. ילדים בדרום תל-אביב רוכבים על מזרן. המזרן שלהם הוא כרפסודה. רפסודה היא מזרן. רפסודה, היא המקלט של האובד בים. רפסודה היא מקלטו של הפליט, כשם שהמזרן בבית הוא מקלטם של בני אדם

אן פק / אקטיבסטילס, 12.1.2012. אין בטבע מלבנים. זה האדם שמגדיר או גוזר מלבנים, מזרנים, שדות. חפצים אישיים (כנראה של רועים) מוטלים בערימה, לאחר שצה"ל הרס חמישה מחסות של בעלי חיים בח'רבת הומזה שבבקעת הירדן. שדות הם מלבניים. מטעים. שטחי חקלאות. מגרשי ספורט. תשריטים של בתים הם אוסף מלבנים (חדרים) שמצטברים לתשריט של בית.

ציפה קמפינסקי, סמטת השוק, פלורנטין, תל-אביב, 3.11.2015. חתולי רחוב בין כל מני מלבנים מחוץ לפחי האשפה

דנה רז, חניה ברחוב פלורנטין, תל-אביב, 16.9.2015. חתולי רחוב. דרי רחוב. משוואה בחסות התרבות

יהושע יוסף, הריסות הבניין המיתולוגי ברחוב פין 1, תחנה מרכזית ישנה, תל-אביב, לטובת פרויקט מגורים ומסחר, 5.08.2015. "מה נשמע בבית מה שלום האנשים איך הם חיים"

הבסיס למסה זו הוא טקסט לתערוכת הנושא "מוטלים" שאצרה הכותבת ב-2012, במסגרת תערוכת צילום העיתונות השנתית "עדות מקומית".


[1] הדימוי הפרוץ, הדימוי של בית ללא קירות במרחב הציבורי, שממנו נולדה מחאת קיץ 2011, חזה משהו מהוויתור של היחיד על המרחב הפרטי. הוא חזה פרטיות מעורטלת. מזרונים מלאו אז את השדרות, ובתורם נרדמו עליהם אנשים.

[2] הסיפור הראשון בספר הסיפורים "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" מאת ריימונד קרבר מספר על אדם חסר שם וחסר זהות שמוציא את תכולת דירתו ושוטח אותה לראווה בחצר בדיוק באופן שהיתה מסודרת בתוך הדירה. הוא מעמיד הכל למכירה ואחר-כך מוכר הכל בחצי מחיר – שיקחו, שיקנו – לא חשוב בכמה. כסיפור ראשון בקובץ מסמל הסיפור בין השאר את אקט החשיפה של סופר במרחב הציבורי. אבל חשיפה שאינה דרמתית אלא לאקונית. וותרנית. מיואשת.

[3] כשמתבוננים בתצלום אווירי, מבדילים בין צל מוטל (שהטיל גוף על הקרקע), לבין צל מוכל (שממלא בור, שקע וכדומה). מן הפרוטושמית התגלגלו אלינו לעברית האותיות צ' וט' הקרובות זו לזו מבחינה פונולוגית, וכך נמצא מלים השונות זו מזו שלאטימולוגיה שלהן שורש משותף: כאלו הן "צל" ו"טל" – המוטלים על הקרקע.

[4] Ariella Azoulay, A civil State of Emergency, Artforum, December 2011

[5] תקופה מסוימת נהגה קבוצה של גברים חסרי בית להתכנס על הדשא ביפו, ליד הים. היה איתם כלבלב קטן, והם רבצו שם ביחד רוב שעות היום. נהגתי לטייל אז עם הכלב שלי על אותו הדשא, ומרחוק הייתי מזהה אותם. שבת אחת, התמלאה המדשאה בנופשים. חבורות חבורות הם רבצו שם, אוכלים משהו, משחקים, נחים. בתוכם נבלעה לתפארת השוויון גם חבורת חסרי הבית ההיא.

[6] 1960. שמן על בד ועלי זהב, 50×60 ס"מ (פרופורציות של מזרן). בגב הציור רשם אריה ארוך "הבית האדום", ומכאן שמו

[7] מתוך הסרט "החיים על פי אגפא", אסי דיין, 1992

[8] גדעון עפרת, האמנות היא מכתב, מתוך הבלוג: המחסן של גדעון עפרת: https://gideonofrat.wordpress.com/2010/12/14/%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91/