על המזרן המוטָל במרחב הציבורי
מסה בעקבות תצלומים

חוץ. מוטל. מזרן

אף פעם לא ראיתי מישהו זונח ברחוב מִזְרָן. אנחנו אף פעם לא רואים מי הוא שיוצא עם מזרן מהבית לרחוב, ומטיל אותו שם. אנחנו גם לא רואים מי אוסף אותם. הם פשוט שם עד שהם לא. שעונים על עץ או על קיר או מוטלים לעצמם. לעתים הם נוזלים מן המדרכה לכביש. אין להם מקום בפחי האשפה. אין פח שיכיל מזרן. המרחב הציבורי הוא פח האשפה שלהם עד שיקחו אותם משם. לפעמים אנחנו רואים את הבחורים של משאית הזבל מושכים מזרן ביחד ודוחפים אותו במאמץ אל תוך המְכָל שלה.

המזרנים, המוטלים במרחב הציבורי, מסמנים באופן ברוטאלי וחסר רחמים את זכות היסוד לקורת גג. אנשים, על חפציהם האישיים (פליטים, חסרי-בית או מי שמפונים מביתם) מושלכים החוצה אל הרחוב, וננטשים במרחב הציבורי. תמיד נמצא שם, בין החפצים המוטלים בערימה, את המזרן. המזרן הוא הוא המרחב הפרטי הצנוע שבו כל אחד מאתנו, בביתו, מניח לגופו לצבור כוחות. אף אחד מאתנו, אלא אם הוא חסר בית, אלא אם הוא פליט, אינו ישן בחוץ, ברחוב. כשחפץ מוטל לרחוב, כשאדם, כשמשפחה שלמה מושלכת לרחוב, אין להם מחסה.  מי שמעולם לא נאלץ לישון ללא מחסה, ייתכן שלא העלה כלל על דעתו את זכות היסוד של כל אחד ואחד לקורת גג.

זו הסיבה שהדימוי הפרוץ – בית ללא קירות במרחב הציבורי – הוא הדימוי שממנו נולדה מחאת האוהלים של קיץ 2011.[1]

תצלום זה, מה-14 ביולי 2011, מתעד את הדירה שפרסה והשטיחה כדימוי דפני ליף בשדרות רוטשילד בתל-אביב. התבוננו היטב בתצלום ושימו לב לדימוי של דירה במרחב הציבורי – ללא קורת גג, ללא קירות. הכל פרוץ ותחת כיפת השמים.[2]

במרחב הציבורי הגוף שלנו הוא המחסה שלנו. אבל גם המחסה שלנו, כלומר הגוף שלנו, זקוק למחסה. ועל כן, אנחנו זקוקים למחסה של ד' על ד' אמות. ד' על ד' אמות הוא המקום שבו אני נפרד מן הציבור ויכול להניח לגוף. רק שם, בין ארבעה קירות, אנחנו מרשים לעצמנו לפרוק גוף ורגשות, להניח לגוף, אפילו להתמוטט. לאזור כוחות ולשוב ולצאת. הבית הוא מחסה שממנו אנחנו יוצאים ואליו אנחנו חוזרים. כדי שנזכה לריבונות עצמית, כדי שנקיים חיים שיש בהם חירות וכבוד פיזיים ותודעתיים – זכאי כל אחד מאתנו לקורת גג-למחסה-לבית. ובתוך הבית זה המזרן עליו גופנו נח. לא מוטל; מונח.

בניגוד לקורת הגג ולקירות החוסים, מכילים ומגנים  – מי ומה שמוטל אינו מכיל ואינו מוכל; הוא נותר חסר הגנה, עזוב לנפשו, מוזנח בכוונה תחילה ועל כן זרוק ודפוק.[3]

וברחובות הערים, בפרהסיה, כמו גם ביישובים בלתי מוכרים – מוטלים המזרנים, כסמל לאסון הטבע העירוני של חיים ללא קורת גג. מה לאסון טבע זה ולכינוי הערל "דרי רחוב"? להלן מתוך דברים שכתב אדם ברוך במדורו "שישי" ב-11.1.2002:

"שפה מכובסת: 'דרי הרחוב'. עד אתמול הם נקראו הומלסים או מחוסרי בית, והנה, לאחרונה, גופים רשמיים (עירייה, ממשלה) קוראים להם: 'דרי הרחוב'. מדוע? בשביל להסוות, לרכך, לטשטש: כאילו החברה הישראלית נחלקת כחוק, במודע וכשיטה לדיירי שיכונים, בתים פרטיים, פנטהאוזים ורחוב. כלומר, באמצעות "דרי הרחוב" הציני, הרחוב נעשה חלק טבעי ממערך הדיור בישראל."

האזרח בתצלום של ג'ף וול בחר לשכב לנוח על הדשא.[4] הוא אינו מוטל. כמוהו גם הזוגות בתצלומים של ארנסט הס וראלף מורס (שהופיעו ב-1955 בתערוכה The Family of Man) בחרו להשתרע על הדשא. כשיבחרו, יקומו משם. ג'ף וול בחר לכנות את התצלום "אזרח", ולא "האזרח". אדם שוכב נרדם על הדשא בפארק ציבורי. "אזרח" מובנו אזרח מסוים והאידאה "אזרח", כולל הזכות האזרחית לישון בשטח ציבורי. זכויותיו של הפרט במרחב הציבורי ואופני השהות ב"רשות הרבים" מעוגנת בחוק.[5]

הפליט האפריקאי בתצלומו של אביר סולטן מוטל בשמש, מותש הכרה, כבר מזמן גלש מן הדשא אל המדרכה. גם צל אינו חוסה עליו. הוא לעצמו.

…

בית ובו מזרן. תצלום ובו מזרן. מזרן ברחוב כמטונימיה לחסר קורת גג

תשריט קירות הבית מלמד על צורת המזרן שנועד לאכלס אותו. החדר – ארבע קירות לו. מלבן המזרן בתוך מלבן התצלום – כמוהו כמלבן המזרן במלבן החדר.

בית, מזרן ותצלום – אלו צורות שניסחה התרבות לטובת פרקטיקה תרבותית. "מלבן" היא צורה שאין כמוה בטבע. האדם מגדיר-גוזר אותה מן המרחב. המלבן, בניגוד לעיגול למשל, מגדיר מה למעלה ומה למטה, מה מימין ומה משמאל. לעיגול אין בסיס שעל-פיו ניתן להכתיב כיוון. התרבות מכתיבה מסגרות כדי להתנהל בתוכן ומחוצה להן. הפריים הצילומי קובע לדברים מסגרת ומתוך האסתטיקה של הפריים מתבררת האתיקה שבו.

וראו את בית אדום, ציורו של אריה ארוך.[6]  על גג אדום של בית המצויר ונראה מלמעלה שוכבת דמות. הבית לכן נראה כמו מזרן. מתחת לגג הבית, ללא סימני פיסוק וללא סימני שאלה, כתוב: "מה נשמע בבית מה שלום האנשים איך הם חיים". משפט המציב היפוך אירוני למזרן המוטל בחוץ. אז איך החיים אתה שואל? "אין תכנית. חיים. נקודה".[7]

האור השוטף את הציור הוא אור שמש של צהרי היום. חגורת צבע משולשת כהה, מעל למלבן הגג מדמה היטל צל המעיד על גובהו של אותו דבר שנמצא מתחת למלבן הגג, כלומר על קירות בית ולא על מזרן. גדעון עפרת כותב שהציור הוא מעין גלויית געגועים של ארוך ארצה, מה גם שהוא מרמז על ציורי תיבות הדואר האדומות שלו.[8]  מקריאת הציור אנחנו למדים שבית, במובן של home, הוא הוא אותו מקום אישי, מחוז חפץ, המקום אליו משתוקקים לחזור, המקום בו נוכל סוף סוף לנוח. ובתוך הבית, המקום עליו ננוח – הוא המזרן.

…

הבסיס למסה זו הוא טקסט לתערוכת הנושא "מוטלים" שאצרה הכותבת ב-2012, במסגרת תערוכת צילום העיתונות השנתית "עדות מקומית".

---