דימוי: מתוך Residency, הדס עפרת
המרחב הציבורי הוא מושג תרבותי. כשיורגן הברמאס (Habermas) טבע את המונח public sphere בשנת 1962, הוא ייחס אותו להיווצרותה של חברה אזרחית, כלומר לניסוחה של עמדה רעיונית קולקטיבית ולניהולו של שיח ציבורי. אלה התאפשרו רק כשההמון החל לרכוש מיומנויות לשוניות (כישורי קריאה וכתיבה) למן המאה ה-18. זהו מפנה תרבותי-אורבני שיצר מערך חדש של יחסי כוחות בין ההמון (הציבור) לבין ההגמון (השלטון, האצולה, הדת וכו'). אפשר, אם כך, להבין את משמעות כינונו של מרחב ציבורי בעצם שחרורו של הציבור, ובקבלת לגיטימציה לפעול למימוש זכויותיו. כהברמאס, גם חנה ארנדט ראתה קשר בין המבנה הפוליטי-העירוני של המרחב להגדרת זהותו העצמית של הציבור, שבאה לידי ביטוי באמצעות פעולה ודיבור: " […] אף שאין ספק שרק ייסודה של עיר-המדינה הוא שאפשר לבני האדם לבלות את כל חייהם בתחום הפוליטי, בפעולה ובדיבור, נראה שהאמונה ששתי כשירויות אנושיות אלה קשורות יחד ונעלות על כל היתר קדמה לפוליס וניכרה כבר במחשבה הקדם-סוקרטית."[1]
הפעולה והדיבור, אם כן, הם אמצעים להגדרת זהות קולקטיבית, והם מכוננים את המרחב הציבורי. "הפעולה, שהיא פעילות המתקיימת בין בני אדם רבים ואין לה תכלית שנמצאת מחוץ למסגרת היחסים ביניהם, זקוקה תמיד לקיומו של מרחב ציבורי ופומבי ונאבקת על קיומה במקום שמרחב כזה מנוכס על ידי השלטון או ההון, מאוים או מפורק."[2] החלל שבין בתי העיר, הופך בהדרגה למרחב, כלומר למושא חברתי ופוליטי, המזמין לצאת מהחלל הפרטי ולהתערב במרחב הציבורי. המרחב הציבורי או "החיים שבין הבניינים"[3] נתפש כשיח החברתי-פוליטי שהציבור מקיים בחוצות, ואין הוא מתייחס בהכרח לממד הפיזי, הבנוי, של המרחב. שיח זה מערער בעצם קיומו על הסדר הציבורי ומאיים על אחיזתו של השלטון. העיר, יש לזכור, הייתה במקורה מעוזו של ההגמון. גודלה של העיר ותכנונה היה בעבר תלוי-טווח ראיה ושמיעה. מי שמצוי מעבר לטווח השמיעה, לא יכול היה לשמוע את הכרוז או את פעמון העיר המזעיק את התושבים בעת סכנה. באותו אופן, גובהם של מבני ציבור אפשר בו-בזמן לראות (לפקח) ולהֵרָאות מרחוק. שליטה ונתינות כרוכים, אם כן, בראיה ובשמיעה. זו המשמעות של הדומיננטיות והמרכזיות של מבני שלטון ודת. הפנאופטיקון שהגה ג'רמי בנת'ם (Bentham, 1787) הוא אמצעי מעקב ופיקוח על ציבור, אך די בנוכחותו במרחב העירוני בכדי למשמע את הציבור ולהשליט סדר ציבורי.
מרחב ציבורי אינו בעל ערך מוחלט. הוא מייצג יחסים משתנים, ארעיים בין בני אדם ובינם לרשות. הפעולות שאנשים מבצעים במרחב הציבורי מתרחשות בזמן נתון, אך במרבית המקרים אין להן קיום מתמשך. גם בפרקטיקות חזרתיות (הפגנות, פסטיבלים, ג'וגינג, ישיבה בבית קפה וכו') יש מן הזמני והארעי. במלים אחרות, מרחב ציבורי המסתמך על יחסים משתנים ועל פעולות אינו בגדר של ישות אונטולוגית, המתקיימת ברצף הזמן. בעצם הארעיות המאפיינת פעולה ודיבור במרחב הציבורי (כמו הפגנה או עריכת פיקניק) שאין לה ביטוי פיזי (כמו בנייה לא חוקית או פלישה למבנה ושהות בו המחייבת ציוד עזר ותשתיות), ניתן לטעון שהשימוש (פעולה או דיבור) במרחב אינו כרוך בתביעת בעלות עליו. מהות הפעולה המרחבית היא התייחסותית, כלומר יצירת קשר, ביטוי יחס, הופעה בפני הזולת ואפילו רצון להשפיע או לחולל שינוי. אנחנו מופיעים בציבור ומשתמשים בדימויים המייצגים/מתווכים בין אדם לאדם.[4] כאן טמון הפוטנציאל של הפעולה האמנותית החורגת מפעולה פונקציונלית ויומיומית. כשאוהד פישוף חוצה את גשר לונדון במשך תשע שעות, ארבעים-ושלוש דקות ועשרים-וחמש שניות, כנגד הנחשול האנושי שזרם מולו, אין מדובר בהליכה על מנת להגיע אלא מהלך שמציע היגד או מאפשר התבוננות על הליכה. "האישיות יוצרת zoom in על כל הפרטים, כמו בצילומים המואצים בסרטי טבע של פרח שנפתח. זה עוזר לך לחוות את הפרטים של השינוי – אתה מבין איך השינוי קורה כל הזמן".[5] במובן זה, ההליכה האיטית של פישוף היא דימוי של הליכה, ובמקום להתמזג עם המוני האנשים החוצים את הגשר היא מתחככת עם המציאות, כלומר מחריגה אותה.
ז'אן בודריאר הבחין בעוצמה הדיאלקטית הגלומה בדימוי של היחס שהוא מציב בין המדומה והארעי לממשי ולקבוע: "מה שנח תמיד על כף המאזניים הייתה עוצמתם הרצחנית של הדימויים, רוצחי הממשי, רוצחי הדגם של עצמם, כדוגמת האיקונות של ביזנטיון ביחס לזהות האלוהית. מול עוצמה רצחנית זו עומדת עוצמת הייצוגים כעוצמה דיאלקטית, תיווך חזותי ומושכל של הממשי בהא הידיעה […]"[6]
הדיאלקטיקה אינה מתמצה ביחסי המדומה והקבוע. היא מזמינה התייחסות ומעוררת תגובה ולעתים אף התנגדות. לא מן הסתם הפך המרחב הציבורי העירוני כר נרחב להתערבויות על ידי אמנים ופעילים חברתיים ו/או פוליטיים. סיטואציות עירוניות פורמליות נבדלות מסיטואציות א-פורמליות, שהם תוצר של אקטיביזם. הסביבה הבנויה מייצגת מהלך פורמלי, סַדור, צפוי ובר-שליטה, ולעומתה פעולת ההתערבות במרחב הציבורי היא ביטוי למהלך א-פורמלי, שלא ניתן לחזות מראש וגם לא להיערך לקראתו. הדיאלקטיקה הזו היא מעין משחק מקדים. המרחב כמו קורא לתגובה, מושך, מגרה את האקטיביסט לערער אותו. חברי קבוצת Improve Everywhere פועלים בניו יורק מאז שנת 2001. בכל אחת ממאה הפעולות שהם ביצעו משתתפים בין עשרות למאות "סוכנים" שפועלים על פי הנחיות זהות. הם סיטואציוניסטים, המכנים את פעולתם במלים: "we cause scenes". שתי דוגמאות: 15 זוגות תאומים זהים נכנסו לקרון רכבת בגשר ברוקלין והתנהלו כפעולת ראי של כל זוג תאומים (Human Mirror, 2008). בתחנת הרכבת המרכזית קפאו 200 סוכנים על מקומם (Frozen Grand Central, 2008).
לפעמים פעולת ההתערבות במרחב דווקא סוחפת את הציבור לקחת בה חלק או ליזום פעולות המשך. Rebar היא קבוצת יוצרים, מעצבים ואקטיביסטים, שהפכו בשנת 2005 אזורי חניה בסן פרנסיסקו לגנים לתועלת הציבור. פעולת מחאה זו כנגד כיבוש המרחב הציבורי על ידי כלי רכב פרטיים זכתה להד עצום. בתוך שנתיים נמנו 180 גנים שהוקמו על חניונים ב-27 ארצות.
התערבויות מאופיינות באמצעות משתנים, שלא ניתן לחזות מראש את התנהלותם (מבנה הפעולה, משכה, תגובת הציבור ועוד). זהו מצב של אי-ודאות המכיל, בין השאר, משתתפים בלתי קרויים והתפתחויות בלתי צפויות. כל מרכיב בו הוא יחסי, כלומר מוגדר כערך לא מוחלט. הערכים הקבועים (ממדי החלל, העיצוב, הפונקציות להן הוא יועד) מייצגים אכיפה של הסדר הציבורי, ולכן הם מעוררים התנגדות. הסדר קורא לאי-סדר, כלומר לפריעתו עד כדי פריעת חוק. האורבניסט אלון שוובה רכב על אופניו לאורך גבולה של תל אביב יפו והסיר שלטים המורים על גבול השטח המוניציפלי של העיר. באופן סימבולי איחד האמן את הערים תל אביב, הרצליה, בני ברק, רמת גן, גבעתיים ובת ים לישות אחת (גוש דן).[7]
העובדה שמערכות יחסים פרטיות מתקיימות בתוך מרחב ציבורי יוצר דיסוננס קוגניטיבי.[8] "הגבולות שבין הציבורי והפרטי לא נעלמו אלא התעמעמו. זאת מכיוון שמרחבים וסיטואציות – ציבוריים כמו גם פרטיים – הפכו ייעודיים (מעוצבים או מתוכננים למטרה מסוימת, ה.ע.), הנורמות החברתיות והקודים המשומשים בשתי הספֵרות הפכו יותר ויותר דומים. סיטואציות ומקומות אינם מצוינים עוד באמצעות קודים פרטיים או ציבוריים; אלא הפוך: איזון חדש נוצר."[9] ניתן להבין מכאן את הפיכתו של המרחב הציבורי למרחב ביניים, פרטי וציבורי למחצה, מרחב שנמצא בתהליך של ריכוך הערכים הפורמאליים והייעודיים שלו לטובת רב-שימושיות ועידוד יוזמות פרטיות ועצמאיות להתערב בו להניע אינטראקציות בין-אישיות ולחולל בו אירועים בזמן אמת.
*
אנחנו מצויים במפנה מפתיע של העלילה: רשויות (ממשלות מקומיות, עיריות או מִנהלות רובע) מכירות בתרומה של התערבות אמנותית ושל אקטיביזם כמרכיב מהותי וכתנאי לקיומה של עירוניות יצירתית ואקטיבית, ובפרט בכל הנוגע לתהליכי התחדשות עירונית. הן יוזמות מעורבות אזרחית במרחב הציבורי ומעודדות התערבויות אמנותיות. דומה שמישהו התבלבל והשאיר את האדון של החתול – חתול רחוב, כמובן – לשמור על החלב.
[1] ארנדט, ח. (2013), המצב האנושי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 54. יש להדגיש את הפער בן אלפיים ושש מאות השנים שמפריד בין עיר המדינה היוונית לתהליך היווצרותה של חברה אזרחית במאות האחרונות, ואת העובדה ההיסטורית, שרק "הטובים ביותר" (קרי – האריסטוקרטים) שהיו בעלי הרכוש נחשבו לאזרחים חופשיים ביוון העתיקה.
[2] שם, עמודים 17-18.
[3] כשם ספרו של יאן חל – Gehl, J. (2011), Life between Buildings, Washington: Island Press .
[4] על-פי גי דבור (Debord), ב"חברת הראווה" אנו מופיעים ברבים ומציגים עצמנו באמצעות לבוש, מחוות ושפת גוף, באופנים שבהם אנו בוחרים להידמות ולהיראות.
[5] אוהד פישוף, A Slow Walk for Long Player, לונדון 2005. הציטוט שלהלן לקוח מראיון עם רועי חפץ, מארב, 5.5.07.
[6] בודריאר, ז'. (2007), סימולקרות וסימולציה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 11.
[7] פעולת התערבות זו נעשתה במסגרת "Performance Kit" (2012-2015). במהלך שנתיים וחצי הועברה מזוודה מיד ליד במתכונת של רשת חברתית בין אמנים, אורבניסטים ופעילים חברתיים. הם התבקשו לבצע פעולה/התערבות במרחב הציבורי של תל אביב יפו, ולהעביר אותה לבא/ה בתור. המזוודה הכילה ערכת ציוד לביצוע מיצגים ואמצעי תיעוד ושידור מגוונים, וצורפו אליה הוראות הפעלה. ערכת הפרפורמנס היא פעולה אמנותית שיזמתי (ה.ע.).
[8] תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי היא ביטוי לקונפליקט פנימי שנוצר מהעדר איזון בין קולות, צלילים או עמדות בקרב הפרט. בהקשר לפונקציות של פעולה ודיבור בהן התמקדתי במאמר זה, יש לציין שהמקור האטימולוגי, הלטיני, של המילה "דיסוננס" מורה על תגובה לחוסר או העדר קול.
[9] Prost, A. and Vincent, G. (editors, 1991), A History of Private Life: Riddles of Identity in Modern Times, Cambridge and London: The Belknap Press of Harvard University Press, Vol. 5, p. 143.