גבולות המגע של הלח בצחיח / עפרי אילני

גבולות המגע של הלח בצחיח / עפרי אילני

כל יום בשעת בין ערביים, עזרא אוריון היה מופיע בצד החיצוני של הגדר המקיפה את מדרשת בן גוריון לשדה צין, שם עבר מסלול הריצה היומית שלו. לפעמים היה אחד הבנים מפטיר: "איזה גבר". במחזוריות הופעתו הקבועה, הוא היה כמו יסוד טבעי, כמו תצורה גיאולוגית, כמו חוד עקב עצמו.

דימוי מתוך: מודל 'שדה פסלים' – עזרא אוריון, צילום: נוגה ראב"ד

כל יום בשעת בין ערביים, עזרא אוריון היה מופיע בצד החיצוני של הגדר המקיפה את מדרשת בן גוריון לשדה צין, שם עבר מסלול הריצה היומית שלו. הוא היה עובר בחזה חשוף על רקע הר צרור, על פני שדה הפסלים, אותו "כן לשיגור התודעה" המכוון לחוד עקב, שאוריון עצמו העמיד בשדה צין. אחר כך היה הגוף השרירי שלו מנצנץ על רקע מצוק הצינים, ונעלם במרחק.

תלמידי התיכון לחינוך סביבתי, שבו למדתי באותה תקופה, היו עוצרים את פעילות אחר הצהריים ועוקבים אחריו במבטם. לפעמים היה אחד הבנים מפטיר: "איזה גבר". במחזוריות הופעתו הקבועה, הוא היה כמו יסוד טבעי, כמו תצורה גיאולוגית, כמו חוד עקב עצמו. ועם זאת, לא ממש ידענו איך להתייחס אליו. הוא היה אז בן יותר משישים, ועיקר יצירתו כבר היתה מאחוריו. במדרשת בן גוריון של שנות התשעים היה שמור לו מעמד של דמות מיתולוגית, אך כזו שזוהרה כבר התעמעם במקצת.

תושבי ישובים קטנים נוטים להתייחס בחשדנות לאמנים החיים בתוכם. אף שרבים מתושבי המדרשה הם מדענים, לא חסרה שם קרתנות – בעיקר מהסוג הרציונליסטי-פוזיטיביסטי. ואכן, לא אחת בוטאה גם צרות עין כלפי אוריון. ככלות הכול, מוקד העיסוק של בית הספר היה טיולים ושמירת הסביבה, ולא אמנות. אמנם נזקפה לזכותו העובדה שניהל בשנות השבעים את בית ספר שדה של החברה להגנת הטבע. אך היו שהתלוננו על הפגיעה הנופית של הפסלים שלו – למשל השביל לחוד עקב שאותו פרץ באמצעות דינמיט. טענו שהפסלים הסביבתיים שלו פוגעים בנוף, ובכל מקרה מעטים ניסו להבין אותם או להעניק להם משמעות. כמעט איש לא קרא את כתב העת "סביבות" שערך. סגנון הכתיבה שלו, עם התחביר האופייני והשימוש הפיסולי בסימני מקף, עורר לא פעם לעג.

לכך יש להוסיף את אופיו של אוריון, שהיה חתום ואניגמטי. לפחות בעינינו. בכיתה י"א, כשהמחזור שלי היה אחראי על ארגון העדלאידע בפורים, חיפשנו אנשים במדרשה שיוכלו לשמש שופטים בתחרות בין השכבות. התקשרתי לעזרא אוריון מהטלפון בפנימייה. הוא ענה; שמעתי אותו נושם ומאזין. הסברתי לו באדיבות שנשמח אם יסכים לשפוט באירוע. אחרי שתיקה קצרה הוא השיב: "אני לא האיש בשביל דברים מצחיקים. ולגבי הסיבה – תשאל את המבוגרים". מאז לא העזתי לדבר איתו.

קשה עם זאת לומר שהיה אדם קודר, ובוודאי לא אפלולי. דימויים מעולם הצללים והרומנטיקה לא הולמים בכלל את דמותו. יותר מכך: אוריון לא היה זר לתרבות המקומית. ככלות הכול, הוא היה קצין בדרגת סגן אלוף, ועסק בעברו ב"חינוך" – מלת קוד יסודית באידיאולוגיה הישראלית. יהיה זה נכון לומר שהוא היה אדם מוקצן, שבכוחו היצירתי הביא לכדי זיקוק צורות קיימות בתרבות ובאסתטיקה הציונית-התיישבותית.

בהקשר זה יש לומר כי דווקא ההתיישבות הציונית בהר הנגב, שהיא לכאורה נטולת מתח הקשור בפוליטיקה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, מזקקת את אחד ממאפייניה היסודיים של הציונות: קולוניזציה המבוססת על תפישת ספר (Frontier). תצורה מרחבית-פוליטית זו הגיע לעיצובו האולטימטיבי בהתפשטות האמריקאית למערב. כפי שתיאר וו' ג'י טי מיטשל את נופה של נוואדה, זהו "מקום שנשטף בסחף שעל גבול המדבר, מקום שהאלימות בו שככה והותירה אחריה שרידים מאובנים, יבשים וחסרי חיים". עם זאת, להקשר הציוני חשובה לא פחות ההתפשטות הגרמנית למזרח, מהמאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה.

כתופעה, הספר מסמן דיאלקטיקה מורכבת בין המרחב המוגדר "ציוויליזציה" למרחב המוגדר "שממה". זהו אינו קו גבול במובנו הפשוט, אלא חזית דינאמית של הציוויליזציה, המתרחבת באמצעות פעולתם של יחידים הצמאים להגשמה עצמית. הדינמיקה ההיסטורית היא של הדברת השממה, אך בתוך כך משתנים גם התנאים בצדו הציוויליזטורי של הספר. חזית הטרנספורמציה האנושית לא מתרחשת במטרופולין שבעורף, אלא בספר ממש. אנשי הספר הם שליחיה של הציוויליזציה, אך מצויים גם בסכסוך מתמיד עם אנשי המטרופולין. הם נעים על ספקטרום מסוים של דרגות היברידיות בין מהנדס פסי הרכבת לבין האינדיאני. הם מסוכסכים עם שני הקטבים, ובו זמנית מזדהים עם שניהם.

מבחינה זו, אוריון היה אמן של ספר. כך הוא כתב בטקסט "פיסול מדברי" מ-1982: "במדבריות אתה מזהה, בסנדליך, על-פני השטח, את קצות החיים; את גבולות המגע של הלח בצחיח; את נוכחותו הפוחתת, המרתקת, החולפת של האנושי". הוא שלל את גישת הפיסול הסביבתי המונומנטלית, שצורותיה מיובאות ממרכזי העיור והתיעוש, אך בו זמנית גם את גישת ההיטמעות, המתחבאת בתוך חומרים זהים לאלו שבסביבה מתוך רצון להימהל באינסופי. יצירתו של אוריון פעלה כמוצב חזית חלוד בין האנושי לטבעי. הוא אכן לא היה שומר טבע מובהק. הוא היה פסל ומתיישב.

למעשה, אוריון חילץ את הצורות הגיאו-פוליטיות של ההתיישבות הציונית והוציא אותן מהקשרן המוכר, עד שהפכו לאובייקטים מבודדים, נשגבים, כמעט קוסמיים. הוא ניסח צורה של ציונות קוסמית – פיגורה מופשטת כל כך עד שאין בה סממנים לאומיים ויהודיים. כך יש להבין לדעתי את עבודותיו החלליות, כמו אובליסק האנרגיה "סופר קתדרלה" וקו האבנים שתכנן במאדים. הוא לא היה כנעני, כיוון שבמוקד העניין שלו לא עמדה המקומיות. מבחינה זו, הוא דמה דווקא לגרסה אנטי-אורבנית של דוד אבידן. שם המשפחה שבחר לעצמו ביטא את שאיפתו לאוניברסליות, במובן מילולי של המלה: יקומיות.

הוא לא היה גם הומניסט. פעם, בכיתה ט', ראיינתי אותו לעיתון בית הספר. למיטב זכרוני הגיליון לא יצא בסופו של דבר. ועם זאת, אני זוכר קטע אחד בשיחה. שאלתי אותו מדוע רוב היצירה שלו נעשית במדבר, וכמעט לא מגיבה על האמנות המוצגת בגלריות ומוזיאונים. וזו היתה התשובה, ככל שאני יכול לשחזר בזכרוני: מתוך כלל שטח הפלנטות ביקום, ביוספרות תופסות חלק זעיר, שבריר אחוז. לעומת זאת, יותר מ-99.99999 אחוז מהיקום הן מדבריות. לכן בקנה מידה של היקום, מדבריות הן מהותיות הרבה יותר מביוספרות.

אוריון מתוך "שיחה עם כדור הארץ", סביבות 32

אודות המחבר