צפייה ללא חפץ עניין

צפייה ללא חפץ עניין

״עמדתו של קאנט שונה: גם אצלו הפרישה היא אל ‘התיאורטי’, אל עמדתו של הצופה המשקיף מן הצד, אך עמדה זו היא עמדתו של השופט״
-
חנה ארנדט, "הרצאות על הפילוסופיה הפוליטית של קאנט" (1970). תרגום מאנגלית: גיא אלגת. הוצאת רסלינג, 2010

עמנואל קאנט הוא האדריכל הגדול ביותר של הבניין המושגי של האמנות המודרנית, האוטונומית. האדריכלות המושגית של מוזיאוני האמנות של ימינו (ומכאן, גם האדריכלות הפיזית של התצוגה בהם) מתבססת לכל דבר ועניין על שני הציוויים של קאנט, השלובים זה בזה והפרדוקסליים להבריק, שנוסחו בסוף המאה השמונה-עשרה. מצד אחד, טען קאנט, אמנות מתאפיינת ב"תכליתיות ללא תכלית" שלה; מצד שני, היא מכוונת ל"צפייה ללא חפץ-עניין". הציווי הראשון נועד להבטיח את האוניברסליות של האמנות, שומר עליה מתחום השימוש והאינטרס התועלתני, מאפשר לה לגלם בחופשיות את מה שקאנט היטיב לכנות בשם "אידיאות אסתטיות", שיכולות להיות מושא של ידע. אבל קאנט הבין שהוא צריך להגן איכשהו על הממד האובייקטיבי הזה של האמנות כידע מפני מדרונותיה החלקלקים של הערכה סובייקטיבית, וזאת, בעודו מצהיר במפורש שאמנות היא דבר שאפשר להבין רק באופן סובייקטיבי… מכאן יציר מוחו השני, המשלים, "צפייה ללא חפץ-עניין". קשה להפריז באיתנותו הפנטסטית-כמעט של הסידור המושגי הזה – והרי היא בדיוק מה שמסביר את אריכות הימים יוצאת הדופן שלו.

מבחינתו של קאנט, שחקן בכל סיטואציה נתונה – או גרוע מזה, משתמש – אינו "אוטונומי" ואינו מסוגל להתבוננות תיאורטית. כפי שמציינת אחת הפרשניות הצלולות ביותר של קאנט, חנה ארנדט, "הצופה מהווה את קנה-המידה. ואילו קנה-המידה הוא אוטונומי". קאנט היה נחרץ בעניינים אלה, כי הוא הרגיש שאם הצפייה תיפול קורבן לאינטרס סובייקטיבי, הכול יאבד. ב"ביקורת כוח השיפוט" שלו, במה שאין לתאר אלא כרגע קדם-ויטגנשטייני, טען קאנט כי בעמדנו לפני ציור או עבודת אמנות אחרת אי-אפשר לומר "זה יפה בעיני". זאת, כי לאפיין שיפוט אסתטי באופן סובייקטיבי ("בעיני"), ולא לטעון טענה אוניברסלית, פירושו לעשות שימוש אסור בשפה. סובייקטיביות כזאת היתה שמורה לסוגיות של העדפה (קאנט מזכיר יין מהאיים הקנריים…) ולא באה בחשבון בשיפוט האסתטי, שדרש צפייה ללא חפץ-עניין.

צפייה ללא חפץ-עניין אמנם ממשיכה ליהנות מתמיכתו העזה של עולם האמנות (לא מעט משום שהיא משוקעת להפליא באדריכלות המוסדית), אך באחרונה מאפיל עליה רעיון שאינו בלתי קשור – מה שז'ק רנסייר מכנה "צפייה משוחררת"… רנסייר, המבקש להציל את הצפייה מן הפסיביות המובנית שאליה דירדרו אותה מתנגדים בלתי צפויים כמו ברטולט ברכט וגי דבור, טען ש"שחרורו של הצופה מבוסס על הכוח לקשר ולהבדיל…". צופים, טוען רנסייר באופן הנוגד את האינטואיציה, יודעים מה הם רואים ויודעים מה לעשות בו, והם מעמידים תרגומים ותרגומים-שכנגד במונחים של חוויותיהם-שלהם. כמו הספר "הצופה המשוחרר" כולו, מדובר בטיעון מפתה אך מוזר. האם אינו מותח את ההגדרה (ואת הסוכנות) של הצפייה קצת יותר מדי? קהל הצופים המשוחרר באמת מפשיל את שרווליו, לכאורה, והופך למשהו אחר לגמרי. אולי אין זה בלתי-סביר לקרוא למשהו האחר הזה "ציבור המשתמשים". במובנים רבים, הספר "הצופה המשוחרר" נקרא טוב פי כמה אם מחליפים "צופה" ב"משתמש"…

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Disinterested spectatorship

למושג הבא>>