"שאריות הן אשכולות של אפשרויות"
–
פייר פונס, מתוך אגנס ורדה, "הלקטים ואני" (2000)

ליקוט הוא זכות למוצרים חקלאיים הנהוגה באירופה ובמקומות אחרים מאז ימי הביניים. הוא מורה על הזכות ועל הפרקטיקה של איסוף היבולים הנותרים בשדות חקלאיים לאחר שנקצרו למטרות מסחריות או במקום שבו הקטיף אינו משתלם כלכלית. ליקוט שונה משנור בכך שבשונה מזה האחרון, הליקוט מוסדר חוקית – זהו סוג נפוץ ולא פורמלי של טובת הנאה שמבטיחה למלקטים זכות מובחנת להשתמש בקניינם של אחרים וליהנות מפירותיו. הואיל ומדובר בפעילות המוסדרת באופן ספציפי (לדוגמה, לאחר הדיש מותר לאסוף את הקש ואת גרעיני החיטה שנפלו על האדמה), ניתן להבחין בינה לבין סחיבה – המוגדרת כעבירה של גניבת פירות או ירקות לפני שנפלו לאדמה. זו צורה ממושמעת יותר של משתמשות מאשר סחבנות או ציד לא-חוקי, לדוגמה, אבל ליקוט עודו חשוב משום שהוא מצביע על זכויות מעוגנות היסטורית של משתמשוּת משותפת במשאבים הממוקמים בנחלות פרטיות. ליקוט לא-חומרי רווח כיום בקרב קבוצה גדולה של עוסקים בתחומי אמנות שונים; תקדימיו החקלאיים מציעים לו מקלט מפלישתן של קבוצות שתדלנות הפועלות למען הגדלת זכויות הקניין הרוחני ועיקולה של נחלת הכלל האפיסטמית.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Gleaning

 למושג הבא>>