פיתוי

פיתוי

"אנחנו צריכים מונח כללי שיתאר הן את האופנים הקומיים והן את האופנים המכשפים שבהם אנחנו פוגשים בכנותם של אובייקטים, והמונח הטוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא פיתוי"
-
גרהם הרמן, "מטאפיזיקת גרילה. פנומנולוגיה והנגרות של הדברים"

כאשר פרקטיקה הניזונה מידע אמנותי מוגדלת לקנה מידה של 1:1, כשהתפקוד האסתטי הראשי שלה מושבת ובמקומו נכנס לפעולה התפקוד הרגיל או השימושי שלה, אין דרך ברורה לראות אותה כאמנות. לבטח אין תכונות תפישתיות שירמזו לנו על כך מרגע שמקדם הנראות האמנותית שלה מצטמצם לגודל זניח. כדי לתפוש פרקטיקות כאלה כאמנות דרוש מידע תיאורטי נוסף, משהו שיאפשר לנו לדעת שהיוזמה (תהיה אשר תהיה) היא בו בזמן גם מה שהיא וגם טענה על מה שהיא; דרוש ידע חיצוני כלשהו שיבהיר לנו שקיומה של היוזמה אינו מתמצה בתפקוד ובתוצאה שלה, אלא שהיא מדברת על משהו. שהיא מגלמת משמעות. אבל מה עושה הידע הזה למען ההמשגה ואפילו התפישה שלנו את הפעילות שנותרה כשלעצמה ללא שינוי? איך שלא נרצה לתאר פרקטיקות כאלה, משהו ודאי קורה להבנה שלנו כשאנחנו רואים דברים מחדש בפרספקטיבה אמנותית – בין אם אנו רואים אותם כבעלי "אונטולוגיה כפולה" (כלומר, בו-זמנית ובאופן בלתי ניתן להפרדה גם מה שהם וגם טענות אמנותיות על מה שהם); כבעלי "מקדם אמנות" מסוים, תוך שאנו נמנעים לחלוטין משאלת האונטולוגיה של האמנות; או כבעלי ממד של "תת-שקיפות דקיקה" [Infrathin],[1] אם להשתמש במונח המחוכם בחמקמקותו ששימש את מרסל דושאן כדי לציין ממד חמקמק לא פחות. באי עולם האמנות נוטים להניח שההערכה שאנו רוכשים לדבר-מה תמיד מועשרת או מתעצמת כשאנחנו מבינים שהוא נעשה בהשראת אמנות. עם זאת, מעת לעת אנחנו שומעים מישהו מכריז, אחרי שגילה שפעילות או שירות רגילים כלשהם היו מבוססים על הבנה-עצמית אמנותית, שהוא "בכלל לא ידע שזו אמנות", ומוצאים עצמנו תוהים אם הגילוי הזה היה מבחינתו בגדר התגלות משמחת או בגדר אכזבה…

אחד המושגים שהוצעו כדי לתאר את השינוי באופן שבו אנחנו חושבים ואולי גם תופשים אובייקט או פעילות מרגע שהתוודענו לממד החבוי שלהם הוא "פיתוי" – המונח ששימש את גרהם הרמן. נדמה שיש משהו פרדוקסלי בניסיון להשתמש בלקסיקון של "אונטולוגיה מכוונת-אובייקט" מבית מדרשו של הרמן בדיון על פרקטיקות חברתיות מכוונות-משתמשוּת המוגדרות דרך יחסים; נדמה שהפרדוקסליות אף מתעצמת לנוכח העובדה שלמלה "פיתוי" יש השתמעות אסתטית במפגיע. ואולם, הריאליזם הספקולטיבי, שהרמן מקיים איתו יחסי קרבה מובהקים, עשה יותר מכל גוף מחשבה אחר כדי לאתגר את ההגמוניה הקאנטיאנית. יתר על כן, הפיתוי אינו מחזיר את תפקודה האסתטי של האמנות, אלא מאפשר לנו לראות את האסתטיקה מזווית חדשה.

"מלאכת הפיתוי," כותב הרמן, כרוכה בהפרדת אובייקט מן התכונות שלו – גם אם מבחינה גשמית אין לנתק את התכונות הללו מן האובייקט. פיתוי הוא, לשיטתו, "חוויה מיוחדת ומקוטעת, אשר הברית האינטימית שבין אחדות הדבר וריבוי התכונות שלו מתפרקת בה חלקית באופן כלשהו." תכונות אלה הופכות לאובייקטים חושיים בזכות עצמם במקום להיטמע בדבר שאליו הן שייכות, כפי שקורה בתנאים הרגילים של התפישה. פיתוי אינו בהכרח תפישה אסתטית: "בעוד שהחוויה הנורמלית עוסקת רק באיכויות של פני השטח," מסביר הרמן, "נראה שהפיתוי מפעיל אובייקטים ישירות על ידי קריאה להם כסוכנים אפלים הפועלים מתחת לתכונות הללו." במובן מסוים, פיתוי "מחבר בין הקומות העליונות והתחתונות של האובייקט כמעין דלת סתרים או גרם מדרגות ספירלי." האין זה יכול לשרת היטב את מטרותינו? הדבר אינו משתנה, אבל מרגע שדלת הסתרים נפתחת לרווחה וה"סוכנים האפלים" מסתובבים חופשי, הכול משתנה.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Allure

 למושג הבא>>


[1]      המונח העברי לפי ברכה אטינגר, http://bezalel.secured.co.il/8/etinger27.htm.