"מקדם האמנות הוא כמו יחס אריתמטי בין הלא-מבוטא אבל מכוון ובין המבוטא בלי כוונה"
–
מרסל דושאן, "הפעולה היצירתית" (1957)
בהרצאה מפורסמת בת שמונה דקות תחת הכותרת "הפעולה היצירתית" הציג מרסל דושאן את הרעיון של "מקדם אמנות", אשר שימש אותו כדי להתייחס לחוסר ההתאמה בין כוונה ובין מימוש הצפון בכל טענה אמנותית. הוא שאף להגדיר את הפער הזה באמצעות מעין "יחס אריתמטי בין הלא-מבוטא אבל מכוון ובין המבוטא בלי כוונה". כמובן שהפער הזה הוא שמונע מאמנות להתמצות ברגע הולדתה, ומעניק לה את הפוטנציאל להתפתח דרך פרשנות. מקדם האמנות הוא מונח נחמד אך מוזר, כאילו יש במלים עצמן משהו "מבוטא ללא כוונה" – כאילו יש למונח עצמו מקדם אמנות שדושאן לא הבחין בו. ייתכן שישנם מקדמים שונים של אמנות, והדבר עשוי לאפשר לנו להבין כיצד אפשר לנסח את האמנות כך שלא תיפול טרף ללכידה אונטולוגית. לדבר על "מקדמים של אמנות" פרושו להציע את האפשרות שאמנות אינה אוסף של אובייקטים או אירועים הנבדלים מן האוסף הגדול-יותר של אובייקטים ואירועים שאינם אמנות, אלא מידה של אינטנסיביות שעשויה להימצא בדברים רבים ושונים – במגוון של תצורות, פעילויות או סבילויות סימבוליות. הייתכן שאמנות אינה עוד (ואולי מעולם לא היתה) עיסוק של מעטים, אלא דבר שדווקא הרוב עוסק בו, והוא מופיע עם מקדמים משתנים בהקשרים שונים? איזה מקדם אמנות יש לנו כאן? ושם? מה מקדם האמנות של המחווה הזו, האובייקט ההוא או הפרקטיקה הזו?
המדובר בהמשגה דאונטולוגית רדיקלית של אמנות – לא כעבודות מבוצעות, אלא כיכולת בתוך החברה. דרך לתאר אמנות שהיתה לעקרה – ואז לזרוע. אמנות שמוצאת את עצמה תמיד במצב של הדדיות חוץ-טריטוריאלית, בלי טריטוריה משלה. מדובר בגורל לא צפוי, אבל תולדות האמנות מעולם לא התקדמו בצורה ליניארית; נדמה כי תנועתן היתה אבונקוליניאלית (כלומר, כזו שאינה מבוססת על השתלשלות ישירה, אלא על ההשראה החופשית המתמשכת בין אלה המקיימים דמיון משפחתי). זו תנועה כמו של פרש על לוח השחמט: צעד הצדה על כל שני צעדים קדימה. נראה שבשדה האמנות אכן מתקיימות תזוזות הצדה. אבל גם אם נדמה שהאמנות העכשווית היא תחום הפעולה של האחייניות והאחיינים של דושאן, לפעמים אנחנו מרגישים דווקא כמו היתומים שלו.
לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Coefficient of art