"זה היה כמו לחיות חיים סודיים, קצת חסר כנות, אבל הרגשתי שחשיפה של מטרת היוזמה תפגום בתוצאה, כמו מקרה החתול של שרדינגר, שבו ההתבוננות בדבר-מה משנה את התוצאה"
–
ראיבו פוסאמפ, "מחשבות על שליטה" (2013)

פרקטיקות בקנה מידה 1:1 הפועלות במסגרת פרדיגמה של משתמשוּת שהן באמת מה שהן –

חברה לצביעת בתים, ארכיונים מקוונים, ספריות, מסעדות, ליקוט פטריות או מה שלא יהיה – ובה בעת הן טענות אמנותיות על מה שהן, ניתן לתאר בדרכים שונות, תלוי איזו מערכת של מאפיינים (או פיתוי) רוצים להדגיש. ניתן לתאר אותן כמיותרות אם הן ממלאות, כאמנות, פונקציה שהן ממלאות ממילא בתור מה-שלא-יהיו. אפשר גם לומר שיש להן אונטולוגיה כפולה: אונטולוגיה ראשית בתור מה-שהן ואונטולוגיה משנית בתור טענות אמנותיות על אותו דבר. זה סוג הדברים שמרסל דושאן כינה פעם בכינוי השנון "רדימיידים הדדיים".

פרקטיקות עם "אונטולוגיות כפולות" אינן מופיעות מיד כאמנות, אף ששם מעוגנת ההבנה העצמית שלהן. במידה זו, לפחות, הן אכן חורגות מן העקרונות הבסיסיים של האמנות האוטונומית. יהיה אשר יהיה הכוח התיאורי של רעיון האונטולוגיה הכפולה, יש לו שני חסרונות. ראשית, לא בטוח ששתי אונטולוגיות טובות יותר מאחת, גם אם דאבל-טייק כזה מאפשר משחק שימושני ואסקפולוגי נרחב. למעשה, במובנים מסוימים, חיזוק כזה של הרעיון שלפיו לאמנות יש אונטולוגיה כלל ועיקר עלול להיות בגדר סרבול כפול ובגדר כניעה מהדהדת לתיאוריה המוסדית. שנית, תיאור פרקטיקות במונחים כאלה פירושו לגרום להן להיות תלויות מהותית בלכידה פרפורמטיבית כדי לאזרח אותן מחדש במסגרת האמנות – שאם לא כן, האונטולוגיה המשנית (האמנותית) שלהן אינה מקבלת ממש; היא אינה נעלמת, אלא לא מופיעה מלכתחילה. מנקודת מבטה של התיאוריה המוסדית, מדובר במצב בלתי-נסבל: מה שאינו מבוצע כאמנות אינו אמנות, ואובד לנצח. ואולם, במובן אחר, אולי זאת בדיוק הנקודה. להיעלם לגמרי מן הנוף האונטולוגי הזה כדי לקנות אחיזה במקום אחר.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Double Ontology

למושג הבא>>