"לעתים תכופות למדי, במצבים האלה, היית אמנות באמת; אלא שאיש לא שם לב"
–
מלאדן סטילינוביץ', "אמנות יקרה" (1999)

אירועיות היא קו האופק באידיאולוגיה הספונטנית של חלק ניכר משיח תולדות האמנות. היסטוריונים של אמנות הרגילו אותנו לראות אמנות במונחים של אירועים: עבודות אמנות, תערוכות, פרסומים, תנועות… כך מבנים את האמנות כאירוע מתפרץ, החודר למראית העין היציבה עם חדשנות וכל הזיקוקים הנלווים. אבל זוהי הבנה מוזרה בגבריותה של תהליך בהיסטוריה של אמנות. להתמקד בהתגלות של "אירועים" במקום בהתרחשויות חולפות – ולראות גם את האמנות עצמה כאירוע – פירושו למקם בחזית התמונה רגעים מסוימים שבהם מערכת של קרעים חומריים, חברתיים ומדומיינים מתאחדים ומייצרים שבר בזרימתה של ההיסטוריה. כפי שדימיטריס פפדופולוס, ניאם סטיבנסון וואסיליס טסיאנוס טענו ב"נתיבי מילוט – שליטה וחתרנות במאה העשרים ואחת" (2008), נקודת המבט האסקפולוגית שונה במהותה: "אירוע לעולם אינו נמצא בהווה; הוא יכול להיות מסומן כאירוע רק בדיעבד או כאשר מצפים לו כאפשרות עתידית. לתלות את תקוותינו באירועים הוא צעד נומינליסטי שנשען על המותרות הגבריים שמאפשרים להיות בעלי כוח, לתת שמות לדברים וגם לשבת ולחכות לישועה. מאחר שאירועים לעולם אינם נמצאים בהווה, אם אנחנו מדגישים את תפקידם בשינוי חברתי, אנחנו עושים זאת על חשבון הערכת כוחו של ההווה העשוי מן הפרקטיקות היומיומיות של אנשים: הפרקטיקות המשמשות כדי לנווט בחיי היומיום וכדי לשמור על קשרים, הפרקטיקות השוכנות בלבו של השינוי החברתי הרבה לפני שאנחנו מסוגלים לכנות אותו בשם זה." בחברה של האירוע, שאנחנו חיים בה, האירוע עצמו נעלם מן העין. הוא הפך לקו האופק בעצמו.

 לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Eventhood

למושג הבא>>