"גניבה!"
–
פייר-ז'וזף פרודון, "מהו רכוש?" (1840)
הגדרתו של פרודון לבעלות על רכוש היא בעת ובעונה אחת הזעומה וגם הזועמת ביותר שהוצעה מעולם. בעלות מתארת מוסד משפטי המסדיר מערכת יחסים של בלעדיות ביחס לאובייקט מסוים או לכל רכוש המובנה כאובייקט, במונחים של זכויות ושליטה. היא עשויה ממערכות מורכבות של כלי רגולציה ואכיפה, וכעמוד תווך של האידיאולוגיה הליברלית היא היתה נהנית ממעמד כמעט מובן מאליו בדעת הרוב אילולא… המשתמשוּת, המאתגרת את תנאי האפשרות שלה באמצעות התעקשותה על ערך שימוש וזכויות שימוש.
לא נשארה עוד הרבה אדמה שאפשר להפריט – היא ברובה כבר בידי בעלים – ולכן הבעלות מתרחבת כעת אנכית, ומכוננת אדנים חוקיים לרעיון ה"קניין הרוחני" מהר ככל שהיא מצליחה להזות את הטיעונים ולהקים את חומות האש. ואולם, בעוד שאדמה, גם אם אין בה מחסור, לפחות מוגבלת בכמותה, הפרטת התחום האנכי של הידע דורשת יצירה של מחסור מלאכותי בתחום שהשפע שלו הוא בלתי-מוגבל, פוטנציאלית. כאן מכירה הבעלות היטב את שמה של האויבת הגדולה שלה: המשתמשוּת. חוקי זכויות יוצרים ופיקציות משפטיות אחרות המיועדים לחסל אתרי שיתוף קבצים וטורנטים, מנויי "פרימיום" (כלומר, בתשלום) למדיה המתודלקת על ידי משתמשים כמו יוטיוב ואתרי סטרימינג אחרים, אלגוריתמים מעוררי השתאות לעשיית כסף מתוצאות חיפוש שמספקים המשתמשים בגוגל, אפילו מס "צילום מסמכים" מיוחד על מכונות שכפול. הקפיטליזם עדיין נאבק למצוא מודל בר-קיימא לצבירה במאה העשרים ואחת, אבל הכוח המתייצב מולו תמיד זהה: המשתמשוּת. קטגוריה שאסור לסלק, מכיוון שהיא האתר והסוכן של הפקת ערך-עודף; אבל כזו שלא קל למשול בה, ושהאינטרסים הטבועים בה עומדים בניגוד לבעלות.
לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | (Ownership (copyright is not for users