"חיי היומיום ממציאים את עצמם על ידי ציד לא-חוקי באינספור דרכים על אדמתם של אחרים"
–
מישל דה סרטו, "הפרקטיקה של חיי היומיום" (1980)
סחבנות היא צורה מסעירה במיוחד של משתמשוּת, המפנה את תשומת הלב לכמה מן התכונות הבולטות של המשתמשוּת. אף שהמושג עצמו נעוץ במקור בהקשרים כפריים וחקלאיים, אפשר גם לראות בו את התקדים הכפרי לפצחנות במובן שבו יכולים האקרים לבצע מעין סחבנות, ציד לא-חוקי בגרסתו הדיגיטלית – חמושים בדיסק און קי, נגיד, במקום במלכודות וברובים.
בשנת 2008 כתב האקר-העל אהרן שוורץ את "מניפסט הגרילה של הגישה הפתוחה", ובו טען בזכות "הצורך לקחת מידע מכל מקום שבו הוא מאוחסן, להכין לעצמנו עותקים ממנו ולשתף בהם את העולם… אנחנו צריכים להוריד כתבי עת מדעיים ולהעלות אותם לרשתות שיתוף קבצים." החדשות הטובות, אם נאמין לשוורץ, הן שכך בדיוק קורה. הקטע שהוא אולי המעניין ביותר במניפסט אינו זה שבו הוא תומך בפרקטיקה עקרונית של שיתוף מסמכים בין משתמשים, אלא זה שבו הוא טוען שהדבר כבר מתרחש הלכה למעשה.
"בינתיים, אלה שנותרו נעולים בחוץ אינם עומדים ומחכים באין מעשה. חמקתם דרך חורים וטיפסתם על גדרות, שחררתם את המידע שנעלו המוציאים לאור ושיתפתם בו את חבריכם. אבל כל הפעולה הזאת מתרחשת בחשכה, מסתתרת מתחת לאדמה. קוראים לזה גניבה או פיראטיות, כאילו ששיתוף בעושר של ידע הוא שווה ערך מוסרי לבזיזת ספינה והריגת הצוות שלה."
הדימוי של שוורץ – "חמקתם דרך חורים וטיפסתם על גדרות" מתבסס בפירוש על הרטוריקה של הסחבנות. פרצות בגדרות הן אלמנט חוזר באיקונוגרפיה שלה. בפולקלור העממי, גם אם לא בייצוג הציורי (כנראה בגלל הנטייה המעמדית של פטרוני הציור), סחבנים היו מושא מהולל של הזדהות. הם תמיד תוארו כנמצאים צעד אחד לפני מפקח הציד. כיום אנו קושרים פעולות של ציד לא-חוקי בטבח של מינים בסכנת הכחדה – אך לא כך היה באופן מסורתי. בשעתו, פעולות כאלה שימשו לצורך חלוקה-מחדש אקטיבית של משאבים כמו עץ, פרי, דגים, בשר ציד… סחבנות פירושה ציד שאינו מותר מכל סיבה שהיא. היא משמשת כדי לציין אופני התערבות רבים ושונים המתבצעים מתחת לרדאר: בחשכת הליל, סוכנים לא מורשים (מסיגי גבול) יוצאים למבצעים חשאיים, מסיגים את גבולות אדמתו של הבעלים, לוכדים את טרפם ונסוגים. במובן זה, ואף שמקורם בצורך (מרקס הצעיר קשר כידוע בין עליית הסחיבות ממחסני עצים פרטיים לעלייה באבטלה), סחבנות היא תמיד סוג של משחק מבחינתם של העוסקים בה – יש מעין אסתטיקה של סחבנות, והיא מבדילה אותה מגניבת בקר, לדוגמה. הייתכן שקנה המידה וגם האופן של הסחבנות הם פרדיגמה וגניאולוגיה שימושיות לפרקטיקות התגנבות עכשוויות רבות, אשר פרי הציד שלהן הוא מסמכים ולא בשר?
אחד ממאפייניה של הסחבנות הוא שהיא בהגדרתה אימפרפורמטיבית לחלוטין. סחבן החותם על עבודתו או מציג את הסחיבה שלו אינו סחבן בכלל – לפחות לא לזמן רב. כתכונה יסודית, הסחבנות נסוגה מאופק האירוע, ותופסת מחסה ברגיל. אירועים קל לזהות; הרגיל, לעומת זאת, הוא בלתי-נראה. צורות הסובייקטיביוּת שאנו נקראים לגלם בחברה היצרכנית [prosumer] שלנו, גם אם הן נראות חתרניות, נקראות בקלות על ידי הכוח. נדמה כי לעתים קרובות מדי, אנחנו מציגים את המרד שלנו. כפי שניסח זאת פרודון ברגע של תובנה קדם-פוקויאנית:
"להיות נשלט פירושו להיות מושגח, מפוקח, שמרגלים אחריו, מוסדר, מחונך, שמטיפים לו, מושם ברשימות ועובר בידוק, נאמד, מוערך, מצונזר, מקבל פקודות מפי בריות חסרות ידע וכישורים. להיות נשלט פירושו להיות מסומן, רשום, ספור, מתומחר, נזוף, מנוע, משוקם, מפוצה ומתוקן בכל פעולה, עסקה, תנועה."
זוהי רשימה מקיפה למדי ומפחידה מאוד. ב"שישה חיבורים קלילים על אוטונומיה, כבוד, ועבודה ומשחק משמעותיים" מתייחס ג'יימס סקוט לתחום שלם של מה שהוא מכנה "אינפרה-פוליטיקה", שנעשית מחוץ לספקטרום הגלוי של מה שנחשב לפעילות פוליטית בהיסטוריוגרפיה מכוונת-האירוע. זהו מונח התופש בדיוק את הפרקטיקה האימפרפורמטיבית, היומיומית, של סחבנות. כי סחבנות אכן מתרחשת.
"היסטורית, המדינה מנעה התארגנות של המעמד הנמוך – וקל וחומר, התנגדות ציבורית מצדו. לקבוצות משועבדות, פוליטיקה כזאת היא מסוכנת. רובן הבינו, כמו קבוצות גרילה, שיכולת התפצלות, פעולה בקבוצות קטנות והתפזרות מסייעות להם להימנע מפעולות תגמול. המונח 'אינפרה–פוליטיקה' משמש אותי כדי לציין גרירת–רגליים, הסגת גבול, סחבנות, העמדת פנים, חבלה, עריקה, היעדרות, השתכנות בבניינים נטושים ובריחה. למה להסתכן בירייה בעקבות מרד כושל כאשר עריקה יכולה להימצא מועילה לא פחות? למה להסתכן בפלישה לאדמות כאשר השתכנות בבניינים נטושים תבטיח זכויות מקרקעין דה–פקטו? למה להגיש בקשה לזכויות עץ, דגה ובשר ציד בזמן שסחבנות תשיג את אותה מטרה באין רואים?"
לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Poaching