משתמשוּת

משתמשוּת

"אל תשאלו על המשמעות, שאלו על השימוש"
-
לודוויג ויטגנשטיין (1945 לערך)

שני העשורים האחרונים ראו בעלייתה של קטגוריה חדשה של סובייקטיביות פוליטית: המשתמשוּת. לא שלהשתמש הוא דבר חדש – אנשים השתמשו בכלים, שפות ומגוון טובין ושירותים (שלא לומר, חומרים משני תודעה) מאז שחר הזמנים. אבל עלייתם של תוכן וערך מיוצר-משתמש בתרבות 2.0, כמו גם עלייתן של ישויות פוליטיות דמוקרטיות שהלגיטימיות שלהן מבוססת על היכולת של הנשלטים לנכס ולהשתמש בכלים פוליטיים וכלכליים זמינים, יצרו "משתמשים" אקטיביים (לא רק מורדים, יצרכנים או אוטומטים) שהסוכנות שלהם מופעלת, באופן פרדוקסלי, בדיוק במקום שבו היא צפויה.

משתמשוּת מייצגת אתגר רדיקלי עבור לפחות שלושה מוסדות מושגיים חזקים בתרבות העכשווית: צפייה, תרבות המומחים, ובעלות. מוסכמות אמנותיות מודרניסטיות, המבוססות על מה שנקרא צפייה ללא חפץ-עניין, דוחות את המשתמשוּת (יחד עם ערך שימוש וזכויות שימוש) כאינסטרומנטלית במהותה – והארכיטקטורה הפיזית והמושגית של עולם האמנות המיינסטרימי לא מוכנה אפילו לדבר על משתמשוּת, אף שפרקטיקות אמנות עכשוויות רבות רומזות על משטר של מעורבות וזיקתיות המנוגד בתכלית לזה שמתאר מושג הצפייה. בעולם האמנות ובעולמות חיים אחרים, תרבות המומחים – בין אם היא מגולמת באוצרוּת או מנוסחת בפי משרד העיצוב של העירייה וסוהרים אחרים של האפשרי – היא העוינת ביותר למשתמשוּת. מנקודת מבטה של מומחיות, המבוססת על רעיונות של אוניברסליות ושל הרצון הכללי, משתמשוּת היא אופן מזעזע של עניין אישי. עבור המומחה, אם לומר זאת בבוטות, שימוש הוא תמיד שימוש שגוי. משתמשוּת מייצגת אתגר עמוק עוד יותר לבעלות, וזאת, בכלכלה שבה מיצוי הערך העודף ממוקד יותר ויותר בשימוש: עד מתי ימשיכו קהילות השימוש לשבת בשקט בזמן שערך התוכן מיוצר-המשתמש שלהן מופקע ומופרט במקום שיתוגמל כספית?

משתמשוּת אינה מהפכנית (אין לה דבר במשותף עם הפוטנציאל המשיחי המיוחס לפרולטריון), והיא גם אינה כנועה או צייתנית. היא מעשית, ספציפית למשימה, מיידית ומנוהלת-עצמית. והיא מתפקדת רק בכאן ובעכשיו – אין לה שום אופק טרנסצנדנטלי. אפשר לומר זאת כך: משתמשים משחקים אך ורק במגרשי חוץ; אין להם מגרש ביתי, והם משתמשים רק במה שפנוי. סיבה אחת לכך היא שהמשתמשים יודעים שהם אינם הבעלים, ושלא משנה מה יהיו הדרישות שלהם, מה שלא יהיו ההצלחות שלהם, כל זה בשום מקרה לא יהיה שלהם אף פעם. האתגר הוא בבירור לדמיין, ולבסס, צורה לא-אינסטרומנטלית ומשוחררת של משתמשוּת.

אף שמשתמשוּת היא עדיין חסרת-תיאוריה באופן דרמטי – המלה עצמה, גם אם היא מובנת מאליה, לא אושרה על ידי האינדקסים של תרבות המומחים הקרויים "מילונים" – ישנם כמה יסודות פילוסופיים מרתקים שעשוים לעזור להבין טוב יותר את המושג. המקיפה ביותר הוא אולי תיאוריית המשמעות מבוססת-המשתמש של לודוויג ויטגנשטיין ב"חקירות פילוסופיות". ויטגנשטיין טוען שכל המשמעות שישנה בשפה, וכל היציבות שלה, נקבעות אך ורק בידי המשתמשים באותה שפה. זה נראה רלטיביסטי באופן רדיקלי, אבל משתמשוּת בשפה מספקת יציבות יחסית של משמעות – שכן בשפה משתמשים כולם, ואיש אינו הבעלים שלה. היא משתנה, אבל אף משתמש יחיד אינו יכול ליצור שינוי; במקרה הטוב, אנחנו מחברים-שותפים במשחק השפה של המשתמשוּת. התובנה של ויטגנשטיין מספקת פריזמה שדרכה אפשר לדמיין את כל צורות המשתמשוּת במונחים של משחק שפה בניהול עצמי.

אז אם משתמשוּת נותנת שם לקטגוריה של מעורבות, של פריבילגיה קוגניטיבית (אם אפשר לקרוא לזה כך), של אלה שהשיתכול שהם עושים לאמנות אינו זה של צופה, מומחה או בעלים, מדוע השיח והפרקטיקה של ביקורת האמנות כל כך נרתעים מלאמץ אותה? אידיאולוגים של עולם האמנות מדברים על "השתתפות", ובדרך כלל עושים את זה סקסי יותר בצירוף שמות תואר כמו "חופשית" ו"משוחררת". אנחנו מדברים חופשי על "חובבי אמנות", אבל "משתמשי אמנות" מסריח מברבריות – וזה בהחלט אומר משהו על הערכים האריסטוקרטיים שבבסיס האתוס הדמוקרטי-לכאורה של האמנות העכשווית. ייתכן שחלק מן הסיבה לאי-הנוחות של עולם האמנות לנוכח המשתמשוּת הוא שזוהי קטגוריה מאוד לא-רומנטית. אין בה דבר מן המפרשים המתנופפים של חטיפה, פיראטיות, הסטה וכיוצא באלה תעלולים פרפורמטיביים שנעשו כה אופנתיים בחוגי עולם האמנות. ייתכן שהיא מעניקה שם מוצלח יותר ללוגיקה שבבסיס המהלכים הללו, אבל בבסיסה היא שונה. מפני שהיא אימפרפורמטיבית באופן רדיקלי. לבצע משתמשוּת פירושו להפוך אותה למופע ראווה, לעשות ממנה אירוע – כלומר, לשלול אותה, להפוך אותה למשהו אחר. כאן ההבחנה בין צפייה ומשתמשוּת היא החדה ביותר: צפייה עבור הספקטאקל [חזיון הראווה] היא מה שמשתמשוּת היא עבור… הרגיל.

משתמשוּת, אם כן, מעניקה שם לא רק לצורה של זיקתיות תלוית-הזדמנות, אלא גם לאופן של מעורבות ופעולה בניהול-עצמי. וזה עושה את המשתמשוּת עצמה לכלי בעל פוטנציאל רב עוצמה. כמו שמשתמשוּת כולה פירושה שיתכול של דרכים ואמצעים זמינים בלי לבקש בעלות עליהם, אפשר לעשות בה עצמה שימוש כאופן של מינוף, נקודת משען, מוט הילוכים, וככזה, גורם משנה-משחק. קרש הגיהוץ המדובר, שתכליתו הומצאה מחדש, יכול להיות בדיוק מכונת המלחמה שאנחנו מחפשים. Usership Potemkin.[1]

 

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Usership

למושג הבא>>

 


[1]      משחק מלים המבוסס על שם סרטו של סרגיי אייזנשטיין "אוניית הקרב פוטיומקין", המתאר את האירועים שהובילו למהפכה הקומוניסטית ברוסיה, ובראשיתם המרד של צוות אוניית הקרב פוטיומקין בשנת 1905.