הקדמה – נאו-אנדרטל

אנדרטאות מופיעות כחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני וכניסיון ליצור מוקדי התכנסות של הנצחה וזיכרון לאומי. בין אם מדובר במבנים פיסוליים או אדריכליים שהציבור עומד מולם או בתוכם, ובין אם הן מנציחות מלחמות, נצחונות או אסונות, אירוע או אדם בודד, אנדרטאות נועדו לייצר סיפור משותף לקהל וקהילה מקומיים. הן מפגינות נוכחות נצחית, חד-פעמית ונשגבת מול היומיום העירוני או הטבע הסובב, וחומריותן העמידה כמו אומרת, "היינו פה תמיד ונהיה פה תמיד", ובכך מהווה נדבך חשוב בביסוסו של כל אתוס לאומי, והאתוס הציוני בכלל זה.

מבחינתם של האמנים המשתתפים בתערוכה, בכך הופכות האנדרטאות לחומר גלם לעיסוק עכשווי בהיסטוריה, זיכרון ומיתוס, וזאת באופן שאינו נפרד מבחינה של החומריות שלהן, צורתן והחוויה שהן מעוררות – חוויה החורגת מגדר ה"לאומי" או "הציבורי", ונטועה באישי וביומיומי, בחוויה המרחבית ובשדה הראייה המוטבע בנוכחותם.

במקביל לסדרת העבודות הוצגו בתערוכה אוספים וחומרי ארכיון הקשורים בתכנון אנדרטאות ובייצוגן הפופולרי. האנדרטה אמנם נתפשת כנצחית ובלתי משתנה, אך בתערוכה הוצגו גם פרטי ממורביליה של אתרי זיכרון, תוכניות לאנדרטאות שלא מומשו וחומרים המתעדים אנדרטאות אימפריאליות מימי טרום הקמתה של מדינת ישראל: אנדרטאות לא-נצחיות, לא-ייחודיות, שנשכחו ונדחקו מהסיפור ההיסטורי.

בחינה כזו של האנדרטאות – בחינה התוהה מה הן, מאילו חומרים ממשיים ואידיאולוגיים הן מורכבות, איך הן פועלות ואילו יחסים אנחנו מקיימים איתן – היא התחלה של מהלך ביקורתי ביחס לנוכחותן במרחב הציבורי, פתח להתמודדות מורכבת עם משמעותן החברתית-פוליטית.

אוצר: אודי אדלמן

 

עריכה לשונית: אסף שור
תרגום לאנגלית: אבי פיטשון

תערוכה זו פותחה במסגרת מחקרם המתמשך של יעל מסר ואודי אדלמן בעניין מונומנטים ואנדרטאות במזרח התיכון.