אחד מתוצרי העבודה על התערוכה הוא לקסיקון ההולך ונבנה, המאפשר לחקור את מובנן של האנדרטאות במישור המקומי והבינלאומי בזמן הזה. במרוצת השנה הקרובה ילך הלקסיקון ויתפתח הודות למלאכתם של קבוצת אמנים וחוקרים שינסחו מבטים חדשים על היחס שהאנדרטאות תובעות, על היחס שהן זוכות לו הלכה למעשה וכן על מקומן במרחב הגשמי והנפשי.

להלן כמה מושגים מקוטעים לקראת לקסיקון למחשבה נאו-אנדרטלית.

נוכחות סתמית

כמה אנשים שמו לב לצורת מגן הדוד שיוצרת האנדרטה של יגאל תומרקין בכיכר רבין? ויותר מכך, כמה יודעים שזו אנדרטה לשואה ולתקומת ישראל? רוב שימושיה של האנדרטה, כמו  של אחרות, יומיומיים בהרבה: צל בכיכר שמשית, במה להפגנות, נקודת ציון למפגש עירוני. הנוכחות הפיזית של אנדרטאות במרחב מתנערת מן הנראטיב שטבעו בהן המזמינים והיוצרים, ונותרת כגוף פיזי פתוח לשימושים מזדמנים.

אי-הלימה

הנראטיב שבגינו נוצרה אנדרטה מסוימת שב ועולה בטקסים ואירועים, בין אם מפי אנשים המבקשים לשוב ולגולל את סיפור האירוע שעליו מצביעה האנדרטה כלשונו ובין אם מפי אלה המבקשים להצביע על אי-הלימה בין האנדרטה ומושאיה לבין התפישה העצמית וההיסטורית העדכנית של חלק מבני הקהילה הנחשפת אליה או מושפעת ממנה. במקרה כזה, האנדרטה הופכת למוקד למאבק על הנראטיב עצמו. כך קורה כעת ברחבי ארה"ב, במאבק על האנדרטאות המהללות את גיבורי הדרום בימי מלחמת האזרחים; כך קורה כעת באירופה סביב אנדרטאות של דמויות גזעניות מן המאות הקודמות; וכך קרה במדינות ברית המועצות לשעבר בראשית שנות התשעים, עם נפילת הגוש הקומוניסטי וההתעוררות הלאומית. כל אלה מקרים שבהם לא יכול עוד הנראטיב החדש לדור בכפיפה אחת עם הסיפור שסביבו נבנתה האנדרטה. משהו חייב להשתנות.

אפידמיה

הנוכחות המתבלטת ודחוסת המשמעות של אנדרטאות במרחב הציבורי הופכת אותן בתקופות מסוימות למוקדי מאבק בין קבוצות שונות. במאבקים אלה, הנסובים לא פעם על סיפורים לאומיים מתחדשים, אנדרטאות מופלות על-ידי המון זועם, מוסרות באופן שיטתי על-ידי שלטון חדש או נטענות בסיפור חלופי. בדרך כלל מדובר במחלה מידבקת: הרס אנדרטה אחת גורר הרס של אחרת במקום אחר. האנדרטאות נופלות בזו אחר זו כאבני דומינו. ההרס מתרחש לאורך תקופה, עד אשר המאבק תם או עד אשר כל האנדרטאות נמחקו או הוחלפו.

 רוחות רפאים

הארכיון מכיל רבבות הצעות לאנדרטאות שלעולם לא ימומשו; רוחות רפאים של מחוות מרחביות באדריכלות ופיסול. התבוננות בהצעות אלה היא הזמנה לעיין בהיגיון של האנדרטה, בשאיפה פיסולית שלא מומשה, וללמוד על תפישת תפקידה של האנדרטה ואופן פעולתה בטרם נוצקה והתקבעה במרחב, באילוצי החומר, בביורוקרטיה הממשטרת ובפוליטיקה.

 שלא מהעולם הזה

הצורנות החוצנית היא תו היכר מובהק של האנדרטאות הברוטליסטיות של הגוש הסובייטי ובאופן מיוחד של האנדרטאות ביוגוסלביה של טיטו. זו תופעה שאין לנתק גם מהקשרי המלחמה הקרה ומירוץ המעצמות לחלל. ולצד כל זאת, גם הצורנות החוצנית הזו היא רק המלבוש התקופתי שעוטה העיקרון הבסיסי של כל אנדרטה באשר היא. במלים אחרות, הצורה החללית היא רק ביטוי נקודתי מוקצן ליחסה של כל אנדרטה למרחב שבו היא מוצבת: זרה וחריגה, ממקום אחר, בולטת בריחוקה מהיומיומי והסדיר.

חיים

"מה אנדרטאות רוצות?", שואל וו.ג'יי.טי. מיטשל בכותרת הרצאתו משנת 2014, ומשיב בפשטות, "הן פשוט רוצות לחיות לנצח. הן לא רוצות למות. הן רוצות לשרוד […] לגבור על המוות […] הן לא רוצות להפוך להיות היסטוריה, הן רוצות לחיות בהווה. אלה יצורי זיכרון […] היסטוריה שמה דברים בעבר, הדברים מתים, אינם עוד ולא ישובו, אבל הזיכרון הוא המקום שבו העבר חוזר."

נשכחות

למרות שאיפתן של אנדרטאות (ושאיפתם של בוניהן) להתקיים לנצח, רבות מהן פשוט נשכחות, נזנחות למעצבה, מתפוררות עם היעלם הדור או השלטון שהקימן. אם יתגלו שוב, יתגלו כארטיפקט היסטורי.

 עולם ללא אנדרטאות

האם ניתן לדמיין עולם ללא אנדרטאות? עולם שבו נפלו, התפוררו ונעלמו ללא זכר, ואנדרטאות חדשות לא תפסו את מקומן? איזה עולם זה צריך להיות? עולם ללא זיכרון, ללא מלחמות ומוות, ללא מנצחים או אויבים.