אם בשדה הפסלים החל אוריון לפתח פיסול המתחבר למרחב ולאדמה, בפיסול טקטוני תפיסה זו היא נקודת מוצא ההולכת ומתעצמת. התוצאה היא פיסול המתמקד בכוחות הגיאופיזיים הפנימיים המעצבים את קרום כדור הארץ ורואה בהם אלמנטים פיסוליים כשלעצמם. "הטקטוניקה של הפלטות היא פיסול," כתב אוריון בהתייחסו אל השברים, הקימוטים ותזוזות ההרים המתהווים ומשתנים במשך אלפים רבים של שנים. הוא יצר בנגב ובהימלאיה פסלים הכוללים שורות של אבנים, הצבת סלעים וחירוצי קרקע שנועדו להצטרף אל מלאכת הפיסול של כוחות הטבע ולהדגיש אותה, ובכך ליצור מוקדים להתבוננות ולחבירה אנושית אל ההיעשוּת העולמית-יקומית הזו.
"… חשוב שהצופה יתפוס שאנחנו בונים משהו אנושי, גיאומטרי, שמאפשר לו באופן טכני לאסוף גובה דרך משהו מוצק, שבנוי מסלעים, שהם עצמם בני מיליארד. בו-זמנית, הכרתית ורוחנית, משגר את ההכרה שלו, בהקצנה, בהסלמה, בתאוצה, אל קנה מידה הרחק הרחק מעבר ליומיומי. מעבר למולדת שלנו, מעבר לכדור הארץ, אל טווחים שהם למעשה האסטרו-מולדת שלנו. היקום שלנו. זה מטה-גיאו-פיסול. ומעבר לזה, הדומייה."
קווי אבנים, שדה צין והר ארדון, 1980-81
קווי האבנים שיצר אוריון בשדה צין ובהר ארדון מכוונים את הצופה אל קצה הנוף המצוקי ומתפקדים כ"מסלולי המראה הכרתיים", כהגדרתו. בשדה צין, סלעים ואבנים קטנות מתלכדים לכדי קו אחד, ההולך ונמשך לאורך 800 מטר. המסלול מסתיים בקצה הצוק וממקד את מבטו של הצופה בראש גבעת חוד עקב. בהר ארדון שורת האבנים מינורית וצפופה יותר, ומסתיימת גם היא בקצה הצוק. אוריון השתמש באבנים מקומיות והפך את הפיסול לחלק בלתי נפרד וכמעט בלתי נבדל מן הנוף.
מול השבר, 1983
אוריון נמשך במיוחד אל תופעות מקומיות שנוצרו כתוצאה מהשבר הסורי-אפריקאי. כדי להעמיק את נוכחותו של בקע גיאולוגי זה, יצר בעמק בתל-חי עבודת פיסול הזורמת במקביל לשבר, ובמסגרתה הציב סלעים ענקיים באמצע הוואדי ואף הותיר בעפר את סימני הגרירה כמסמנים את נדידת היבשה.
מול האנפורנה, 1996–1981
אחד הפרויקטים המוכרים והגדולים ביותר של אוריון בוצע בבקעת האנפורנה שבנפאל, שם יצר גרם מדרגות מאבני צפחה. כמו הפסלים המדבריים, גם הפסל באנפורנה הוא "כן שיגור של ההכרה", כלשונו. פסל המדרגות ממוקם מול נקודת השיא של הרי ההימלאיה, פונה לעבר אחת הפסגות הגבוהות ביותר בכדור הארץ וערוך לחולל בהכרה האנושית רגע של התייצבות לנוכח מזעריותה שלה מול היקום.
הפיסול בבקעת אנפורנה נעשה בידי חברי משלחות ישראליות לצד סבלים ופסלים מקומיים. ארבע משלחות לקחו חלק במלאכת ההקמה במשך יותר מעשור: תחילה בשנת 1981 ולאחר מכן לעבודת שיקום ותיעוד בשנים 1982, 1993 ו-1996.
