על הג'סטה: מבט חטוף על שוד בנק / גיא הגלר

 בעקבות המיצג של נעה רשף באירוע לסיום שנה"ל 2017 בתכנית עלמא

Preparations for Bank Robbery #2

מיצג תלוי מקום בתוך סניף הבנק הבינלאומי הראשון לישראל (12 יולי 2017 )

 

גנבי היופי פועלים לעיתים

לאור יום

שומרים דימוייהם השאולים חשופים

בכספות הכיסופים

(גיא הגלר, מתוך צהרים)

 

הקדמה: הכנות לכתיבת המאמר

נעה רשף היא אמנית אמיתית ומיתית, ששמה בעולם האמנות העכשווית מוכר לטובה במחוזות האוונגרד ומן הראוי כי ייוודע ברבים גם מעבר לגבולות אלו.  זכיתי לחבור לראשונה ליוצרת מרתקת זו בשנת 1996, אז השתתפתי בעבודתה "תצוגת אופנה" (עבודה משותפת עם אמנית המיצג הדס גרטמן) במסגרת פסטיבל "פנומנה".  התרגשתי כאשר התבקשתי לכתוב על הג'סטות במיצג  Preparations for Bank Robbery #2, שהתקיים במשרדי  הבנק הבינלאומי הראשון במסגרת אירוע סיום שנת הפעילות של תכנית עלמא ביולי 2017.  אך אבוי, לא הייתי שם. למעשה, לא הייתי במרבית מהמיצגים שנעה הציגה בעשור האחרון. ידעתי עליהם, שמעתי עליהם ממקור ראשון ושוחחתי עליהם ארוכות עם נעה רשף. אני חושב שהפועל הנכון להיעדרותי היה – נמנעתי מללכת ולהיות שם. עד היום בשל תנאי חסיון ההסכם ביני ובין נעה הייתי מנוע מלהעלות על הכתב את דברי.  כעת משהגיע הרגע המוסכם בו מתאפשר הדבר,  מן הראוי שאסביר מדוע, למה ואיך נמנעתי מכך ומה כן עשיתי ומה היה שכרי.

הוזמנתי לצפות ברבים מהמיצגים שיתוארו להלן בעיני רוחי: לראות את המהלכים שהתרחשו שם ולהביאם על הכתוב.  הפועל לדמיין, קרי לדמיין את שהתרחש שם, הוא מוגבל ומטעה – שכן דברי הינם תיאור המחויב למציאות האמיתית ומובאים כאן באופן בהיר ומדויק ככל הניתן. עשיתי זאת כחלק ממהלך חוזי מובנה של סדרת מיצגים בעלי השם  ) Fake Encountersמוכר גם כ Fake Meetings, ובעברית: "מפגשים מזויפים"), שבמסגרתם נכתב מאמר זה. בסדרה זו האמנית והשותף יוצרים ביניהם חוזה בו הם מגדירים את תנאיו. מטרת החוזה היא החלפה של פגישות מתוכננות: האמנית תלך לפגישה המתוכננת למשתתף ושם תקיים את פעולותיו הנדרשות, ובתמורה המשתתף ילך ויקיים את פגישתה של רשף. אלו הם שלושת שלבי ההסכם המכונן המאפשר את סדרת המייצגים "Fake Meetings" כפי שהוגדרו על ידי היוצרת:

  • להגדיר את תשוקתך ולבחור את בקשתך.
  • הערכת שתי הבקשות ויצירת משא ומתן בהתאם למה שכל אחד מוכן לעשות למען השני, ומה יהיה מעוניין לקבל בתמורה עד ליצירת חוזה חתום המקובל על שני הצדדים. המשא ומתן יגדיר עקרונות כגון מקום, מגבלות זמן ואם צריך – אז גם חוקי התנהגות וכו'.
  • ביצוע שני המפגשים.

 

 על גוף העבודות הנבנה על ידי נעה רשף: כינון מכונת המבטים

א.

בתיאור המיצג בבנק אני מבקש להתמקד בהשאלה: "מי ראה את הפעולות של נעה רשף במיצג?"  ולטעון כי השאלה  שקולה לחיבורן של שתי שאלות: "מה הראתה נעה במיצג?" – קרי, תיאור כלל הג'סטות הפרפורמטיביות שהאמנית הכינה וביצעה – והשאלה המשלימה: "מה ראו?" – שגם התשובה עליה היא בעלת מבנה דואלי: מה ניתן היה לראות בתוך החדר? – החלל בו התקיים המעשה – ומה ניתן היה לראות מחצר הבניין מתוך מבט מלמטה כלפי מעלה? שאלות אלו באות להאיר מזווית נוספת את עבודותיה של רשף העוסקות כדבריה במערכות יחסים ותקשורת, אינטימיות ופיתוי דרך בחינה של קלישאות, קודים התנהגותיים וסימנים מוסכמים, כמו גם הציפיות, חוסר ההבנות והבלבול שמטבעם הם עשויים לכונן.

ניתן להצביע על שני מהלכים עיקריים בעבודותיה של רשף כאמנית מיצג. המהלך הראשון הוא מופעים בימתיים לקהל צופים בסדרי גודל מגוונים – החל מקהל הממלא מועדון בן כמה מאות צופים בברצלונה ועד מופעים בגלריית "החנות" בתל-אביב לקהל צופים המוגבל לכעשרים צופים. המהלך השני של יצירתה הינם הפרויקטים בעלי המאפיין המחקרי, שמתמקדים באינטראקציות אינדיווידואליות עם איש/ה אחד/ת בכל פעם. המייצגים שיתוארו להלן מורכבים מסדרה של התרחשויות, שהתקיימו במקומות ובזמנים שונים ואפשרו את בחינתו של כלל המהלך ופיתוחו המתמיד. באופן זה כל מיצג לכשעצמו הוא ייחודי וסדרתי כאחד.

סדרת מופעי הסטריפטיז– סדרה של מופעים בהם רשף חוקרת את הסטריפטיז כז'אנר ואת החוקים והקלישאות שז'אנר זה מכתיב, תוך כדי התמקדות בנושאים כגון הקשר שבין המתפשט/ת והצופים, מערכות כוח ופיתוי כסוג של תקשורת, ושימוש בכוריאוגרפיה ותלבושות דרכן היא מעלה שאלות על קונבנציות וציפיות. סטריפטיז קלאסי נבנה באופן צפוי כלפי שיא ידוע מראש. בסדרה זו רשף מנסה להתערב בסדר המוכר ולערער על רגע השיא על-ידי מניפולציות של אלמנטים מסורתיים מעולם הסטריפטיז ומנגד הוספה של אלמנטים הזרים לעולם זה. סדרה זו הוצגה במגוון של פורמטים: עבודת וידאו ומיצגים חיים שהתקיימו במקומות שונים בעולם עם קהל בסדרי גודל משתנה. עד היום יצרה רשף 9 יצירות  ממוספרות בסדרה, ומופעים נוספים מאותה סדרה שהוצגו ללא מספור (S/N). אני צופה הדוק של סדרה זו. אהוב עלי מאד הווידאו סטריפטיז מספר 4, שחשף את נעה רשף  כמשוררת בעלת תחביר דימויים עשיר ומקצב פואטי פנימי לכיד. הווידאו צולם מתוך דירתה של הילה הראל אל תוך דירתה של נועה, שגרה באותה תקופה בשכנות. זהו מבט קרוב וחשוף בו ניתן לחזות בפעולותיה של האמנית בתוך דירתה שלה. הפעולות והמרחב בו הן מתקיימות יוצאות מגדר חלל-הזמן אל מרחב שירי אקס-סטאטי הנתחם בגבולות השפה של השיר אותו היא כתבה ומקריאה, ושאורכו מגדיר את אורך העבודה. שירתה של נעה רשף ראויה לכתיבה נפרדת, אך ניתן להעז ולהכליל עקרון החוזר במופעים: משכם היה תמיד קצר מדי, כדרכו של ז'אנר הסטרפטיז, בו גרף התעצמות הארוס לעולם נתחם על ידי שומרי הסף הכלכליים – המבקשים מן המתעורר תשלום מיידי על עצם העוררות ומבכרים את השהיית העונג למטרות כלכליות. ראוי עוד להכליל ולומר הן על השירים והן על מופעיה גם יחד שהם לעולם מלאים בהברקות חזותיות המתפענחות לאוחזי פנס הפחם של יונג העסוקים במיפויי ההקשרים הסימבוליים דרך היבשה התת מימית המחברת בין מולדותיה של רשף- כאן בישראל ושם במחוזות קטלוניה ואנדלוסיה-שם חיה ויצרה רשף במשך יותר מעשור.

FireArm בסדרה זו שואלת רשף מהו ארסנל הנשק העומד לרשותנו במשא ומתן ובתקשורת אישית וחברתית. רשף מאתגרת את מערכת היחסים עם הצופים על ידי שימוש בכל כלי נשק אפשרי המצוי בסביבה – כגון איומים, פיתוי ואקדחים מפלסטיק. מופעים אלו מבוססי אתר (site specific), קרי הותאמו בכל פעם לחלל המסוים בו התקיימו ; והם התקיימו במקומות שונים בעולם.

 

FireArm צילום: ואסילי יוראייב

באל מול סדרות אלו מקיימת רשף גוף הולך ונבנה של מופעים לקהל של צופה אחת/ד, בעבודה אישית המכונה על ידה "personal service", אותו ניתן לתרגם גם כ"שירות אישי" וגם כ"טקס פרטי". מהלך זה נכלל בקטגוריות המוכרות בתולדות אמנות המיצג כמופעים בהשתתפות הקהל (Participatory Action) בהם היוצר והמשתתף/הקהל נמצאים באינטימיות כדוגמת The Artist is Present (2010) של מרינה אברמוביץ. בסדרה זו ובבאות שיתוארו כאן רשף מערערת על המהלך וקובעת לו כללים קיצוניים חדשים: כגון קיצור משך המהלך למינימום והגברת המחויבות הרגשית של המשתתף למקסימום.

שירות משאלה אחרונה (Last Wish Service) –מוגדר על ידי רשף כ" ניסוי בנושא תשוקה, אינטימיות, צפיות וסכנה" –  המתקיים בחללים קטנים ולא נוחים. וכך כותבת רשף: "כל לקוח זוכה לבקש משאלה אחת, שעלי לספק (או לפחות למצוא לה תחליף) בזמן של 5 דקות". השירות/הטקס ניתן בשירותים של ברים, מלונות ותיאטראות, תאי טלפון וחללים דומים במקומות שונים באיטליה, צרפת, ספרד וישראל.

בפסטיבל זז (במת מיצג, 2010) קיימה רשף את העבודה בתא המיועד לצפייה בסרטי פורנו בחנות המין "ארוסנטר" בתחנה המרכזית בתל-אביב. בפעם הראשונה התקיים המופע במסגרת תכנית הפסטיבל, כאשר אל החנות נכנסו לפי תור מוסדר קהל שהגיע באופן ייעודי לפסטיבל. קהל זה מטבעו הינו קהל של אמנים-חברים הבאים למפגש אישי עם אמנית-חברה, עמה הם מקיימים מגוון קשרים אישיים ומקצועיים. קהל זה מגיע, לכאורה, מתוך מטרה שונה מזו של קהל הקליינטים ה"טבעי" של המקום, שמרגישים שפרטיותם נפגעת ועוזבים את המקום, בשאיפה שהפלישה תסתיים והם יוכלו לחזור למרחב המוגן: תא זעיר מוגן בווילון, שרק בתוכו יש להם מפלט והם יכולים להתחבר לרגע לארוס האישי ולאונן לבדם. ראוי לציין את החלל שבו רשף בוחרת שלא לפעול בתוך החנות – חלל "הקולנוע", שבו יש מקום למספר צופים, היכולים לחבור האחד לרעהו ו/או לצדם של אחרים. חלל בסדר גודל דומה הוא האולם הזעיר שבתיאטרון "החנות", אך להבדיל  חלל זה נתפס כמהוגן ואליטיסטי. חשוב לציין את הפעם השנייה בו קיימה רשף את העבודה בארוסנטר: הפעם היא לא הסתפקה בהצגת העבודה במסגרת אמנותית מוסדרת, ובשיתוף עם בעל החנות היא חזרה באופן עצמאי לתא הצפייה וקיבלה משתתפים/לקוחות שנשלחו אליה על-ידו – לאחר סינונו ובחירתו אותם עבורה.

על אף העניין שבדבר לא ארחיב כאן כרגע על ההבדלים שבתכני המשאלות שהובעו ואתמקד בשאלת השוני במבט בין אורחי הפסטיבל, שבאו לפגוש את האמנית ולחזות באקט אמנותי ובין לקוחות החנות ה"טבעיים", שציפו למפגש עם אישה זרה. ניתן לטעון שההבדל העקרוני  הוא הקשר של המבט מבחינת הזמן: פסטיבל מול חולין. הבדל בין הזמנים משפיע על היחס הראשוני של המשתתף/הקהל ליוצרת: הן מתוך הכרות/ציפייה למפגש "תלוי מקום" (site specific). ניתן לערער על דיכוטומיה זו דרך ציון העובדה כי גם לקהל הלקוחות "הטבעי" היה זה יום חג – בו הם הוזמנו להיפגש עם אישה בשר ודם ולא עם דימוי אלקטרוני המוקרן על גבי מסך – אותו הם יכולים למצוא שם בימי השגרה. זהו מהלך אלים של שבירת גבולות ההזיה כמו גם מהלך אמנותי וירטואוזי בו מתערערת ההבחנה בין המציאות האמתית לסימולקרה. בעצם מהלך זה רשף מתאחדת עם הדימוי אותו היא מציגה. מהלך זה הופך אותה לחשפנית מקצועית, בתשלום. חשפנית של סוד העיקרון שבבסיס המעשה האמנותי לכשעצמו. חשפנית של סודות המציאות המיתית האמתית של היחס שבין האובייקט לסובייקט, בין הארוס והפסיכה.

ג.

[1]Preparations for Bank Robbery #2

במיצג זה אני מוצא חיבור של סדרות המופעים שתוארו להלן ומציע בחינה מחודשת שלהן. השאלה מי הצופה? נראית על פניו ברורה: קהל מוזמני האירוע, שנמצא מחוץ לחדר, ומתבונן במתרחש מלמטה מבעד לחלונות  עם הזכוכית הכפולה והתריס המובנה השתול בתוכם. מה הראתה להם האמנית? ומה הם ראו ברגעים הקצרים בהם הובזק אור בתוך החדר, אור שאפשר את עצם הראיה?

המיצג מתחיל בפתיחת התריס – מהלך המאפשר לראות מבחוץ את ההתרחשות הפנימית שמבצעת האמנית ומסתיים כאשר התריס נסגר. בתוך החדר ביצעה האמנית רצף של פעולות בה היו מעורבים אלמנטים עקרוניים מסדרת הסטריפטיז ומסדרת ה FireArm. האמנית מציגה לפרקים אלמנטים נבחרים מארסנל הנשקים הנפלא שברשותה בתוך חדר סגור הרמטית המשמש בימים כתיקונם לישיבות של ראשי הנהלת הבנק, קביעת מדיניותו ומעקב על הלכי ביצוען של החלטותיו. פעולותיה בתוך מרחב החדר שבבנק מעלות שאלות אמנותיות ואתיות שראוי לדון בהם בהרחבה ובסבלנות הראויה להן: מה זה אומר לעשות "פריצה" לבנק בהרשאה? מה הן הג'סטות הפיזיות ומה היא הג'סטה הרחבה של המיצג? מהו המבט של קהל על "שוד בבנק"? מה זה אומר שהאמנית במקום לשדוד עושה פרפורמנס של "חשפנות" עם כלי נשק?  אצמצם כאן את הדיון לדיון בג'סטה מסויימת, שעל פניו הינה טכנית לחלוטין ואף אינה מתבצעת על-ידי האמנית עצמה: ג'סטת פתיחת התריס וסגירתו, וג'סטת הדלקת וכיבוי האור. אני רואה בכך דיון פוליטי על שאלת השליטה בייצור הדימוי וחשיפתו.

המיצג של רשף חושף את הסימולקרה: חדר הישיבות הבנקאי הוא תא צפייה של הPeep-Show. להבדיל מהחללים הפרפורמטיביים שתוארו מקודם – החלל כאן משוכלל ומרווח, ממוזג היטב ומוגן – אך ככל שיוטבו תנאיו של התא בו פועלת האמנית, כך מורחק ממנו הצופה ומודר מהיכולת להתקרב אליו, לחדור לתוכו, לגעת בו ולהתענג בו. לאמנית יש גישה למקום ומסתבר שהיא לא לבד בחדר הסגור. מישהו נמצא שם והוא זה השולט על האור – פותח וסוגר אותו לפי הוראותיה של האמנית, כמו גם על התריסים שבחלונות בתחילת ובסיום המופע.

מי הוא אותו סוכן? האם הוא אכן איש זר לחלוטין לאמנית שפועל באופן עצמאי ולא צפוי? ולמה האמנית לא שולטת בעצמה על האור? האם ההחלטה הייתה טכנית בלבד? או שמא החלטה רעיונית מובחנת?

Preperation for Bank Robbery צילום: ענת בן דוד

במיצג המתואר שלפנינו הייתה זו הילה הראל – מהקרובות שבחברותיה של האמנית ושותפה לדרך עוד מימי שנות התשעים בירושלים. שמה של הראל הוזכר כבר בתיאור יצירת הוידאו "סטרפטיז מספר 4", אז דירתה היתה לנקודת הצילום והמבט על דירתה של רשף. הפעם הן היו באותו חלל, אך להבדיל – קשר העין בינהן היה לפרקים מוגבל – שכן מקום הדלקת האור ומיקום החלון הופרעו על ידי מטווה החדר. לשם תקשורת הן נעזרו בשפה: רשף נתנה להילה הוראות מילוליות לפעולת פתיחה וסגירה. תריס ומעגלים חשמליים. נעה אמרה, הילה ביצעה ומבחוץ דימויי החדר נתגלו והוסתרו.  הפליאה האישית שלי על המצאת החשמל סומכת את ידיה כעת על המילה המצווה על הדלקתו וכיבויו. איזה אלוגריתם הופעל שם בתא הצפייה על מנגנון הבזקת הדימויים?

בשיחה עם רשף היא שתפה אותי שלפעולה זו נוספו גם כוונות שלא מומשו להפעלות של המופע עם ניצן דומידיאנו-זקס – חוקרת ספרות, ואחותה של רשף ואפשרות נוספת להפעלה עם הדס גרטמן – אמנית מיצג וחברה קרובה עוד מימי לימודיה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. אני מציין בקצרה את העובדות הביוגרפיות הללו כדי להצביע על שלושה דפוסים חוזרים ביצירתה של רשף: עבודה עם אמן- שותף למיצג – כמו גרטמן; דפוס שני – השותפ/ה מוכרת לאמנית אך היא בעמדה של צופה/פועלת ולא מוגדרת כאמנית – כמו הראל, וכמו דומידיאנו-זקס. שאלת הקרבה וההכרות של המפעילה עם האמנית מעלה שאלות נוספות – האם יש חשיבות לעובדה שהמדליקה היא שותפה למגדר של האמנית? האם קצב ההדלקות ומשכו היה משתנה אם היה זה גבר המקורב לאמנית? או אם היה זה גבר זר לחלוטין? הדפוס השלישי שעדיין לא נבחן בהקשר זה של המיצג במקום הקונקרטי המתואר – אך כזה שאכן עלה במחשבה ונבחן – הוא הפעלה עם זר גמור, ללא ייחוס וקישור מוקדם לאמנית. שאלה עקרונית נוספת היא – מדוע האמנית לא שולטת בעצמה על האור? מה קבעו ביניהן היוצרת והמפעילות, מה החוקיות שהתוותה? בשיחה עם היוצרת דיברנו על כך שהיא עדיין לא הגיעה למיצוי של המהלך ושעליה עוד לבחון ולבדוק את האופן האופטימאלי בו מהלך החשיפה יתבצע. אני רואה בשיחה על האמצעים לשכלול פעולת הדלקת האור כמהלך מכונן של חשיפת עבודותיה של האמנית. הג'סטה הטכנית והג'סטה הסימבולית אחוזות זו בזו ומכוננות את העולם המוצג. זהו מהלך של חשיפת הדימוי, צריבתו-כינונו בתודעת האחר ואפשור הטרנספורמציה המתחייבת ממנו.  אני מזועזע מעוצמת הארסנל הנשקי של רשף ומודע לכוחו לאיין ולכונן חליפות את המציאות המדומה ולהפשיטה כך שתיחשף המציאות האמיתית המכוננת אותה.

לידעתכן, לפי ההסכם, אני כתבתי על נעה רשף, והיא בתמורה ערכה מסעות לקטלוניה ורכשה עבורי קעגנרים (Caganers). ההסכם בוצע לשביעות רצון שני הצדדים, ואני מחכה להמשיך ולעשות עמה עסקים.

 

גיא הגלר- משורר וחוקר עצמאי של מופעי "פחד" ו-"יראה" בתחומי ידע מגוונים, כגון בכתבים קבליים עבריים במאה ה13.

 

[1]Preparations for Bank Robbery #1 התקיים בבניין כלל במסגרת האירוע "עושים יומית" שאצרה כנרת חיה  מקס.