על בדידות, מרדף ומסעות באנימציה רוסית / דינה יקרסון

כעולה ישנה למדי מברית המועצות לשעבר, אני יכולה להעיד שמעט מאוד סממנים חיצוניים יכולים לקשר אותי עם אותו חבל ארץ שעזבתי בתחילת שנות ה-90. אולם, ברובד הסמוי מהעין, התרבות החזותית הרוסית העשירה השאירה את חותמה העצום עליי ובמובנים מסוימים עיצבה את תודעתי. אחת ההשפעות הדומיננטיות ביותר היו סרטי האנימציה שנעשו ברוסיה, בעיקר בשנות ה-60-80. דמויות שסימלו את חווית הבדידות והשונות כדוגמת צֶ'בּוּרשקה הנודע או הזאב המעשן מסדרת "נו פוגודי" ובוודאי שהקיפוד התוהה והתועה מתוך סרט המופת "קיפוד בערפל" – נחרטו בלבי ותודעתי בגיל צעיר מאוד, וכך מצאתי לנכון לבחון את סוד קסמם גם בגיל מבוגר.

סרטים אלו (ועוד רבים אחרים) נעשו לאחר שנים רבות של אמנות סובייטית מגויסת, ואילו בעקבות מותו של סטלין התאפשר לפתע חופש אמנותי. בתחילת שנות ה-60 יוצרים רבים מצאו דווקא את אפיק סרטי ההנפשה לילדים כמרחב יצירה הפתוח ביותר ונטול הצנזורה. רוב הסרטים נעשו עבור ילדים, אך ברובד בלתי מוצהר היו אלה גם סרטים שיצרו במאים-אמנים עבור מבוגרים. וכך, שנות ה-60-80 ברוסיה הפכו לתקופת הרנסנס של סרטי ההנפשה, מכיוון שבשנים אלו נוצרו המון סרטים וירטואוזיים וחדשניים ברמה הטכנית והאמנותית, כמו גם מעוררי מחשבה, אשר נשארים עם הצופה זמן רב לאחר הצפייה. היתה זו תקופה שבה הוסר מסך הברזל וניתן היה לצאת ולהיכנס מברית המועצות ולכן היתה גם מודעות למה שנעשה במערב בתחום התרבות והבידור, אך הטלוויזיה הרוסית עדיין לא מיהרה לשדר תוכניות אמריקאיות. למעשה, אולפני "סויוזמולטפילם" (Soyuzmultfilm) הפכו לדיסני המקומי. ילדים בני דורי הכירו את הגרסה הרוסית לפו הדוב ("ויני פוך"), ואת "נו פוגודי", התשובה הרוסית ל"טום וג'רי" ואפילו צֶ'בּוּרשקה (עליו ארחיב בהמשך) כונה ברבות השנים המיקי-מאוס הרוסי. בניגוד לסרטי וולט דיסני אשר הפכו כל אגדה אפלה של האחים גרים לגרסה ממותקת 'הוליוודית' בעלת סוף טוב, הסרטים הסובייטים היו בחלקם הגדול חתרניים, חפים מה'פוליטיקלי קורקט' האמריקאי, בעלי תכנים עמוקים-פילוסופיים ואף הסוו לעתים ביקורת חברתית. יש אינספור דוגמאות לסרטים מרתקים, אך אתמקד בשלושת הסרטים המוכרים ביותר שהשפיעו עליי במיוחד: "צ'בורשקה", "נו פוגודי" ו"קיפוד בערפל".

"צ'בורשקה" היא מיני סדרה שנוצרה בעקבות סיפור ילדים של אדוארד אוספנסקי, על ידי הבמאי רומן קצ'נוב ב-1969. הסרט מגולל את קורותיו של בעל חיים בלתי מזוהה עם אוזניים גדולות ופרווה חומה, אשר נרדם בארגז של תפוזים ובמקרה מגיע לחנות צעצועים ברוסיה, שם הוא מקבל את הכינוי שלו – צ'בורשקה. אחרי שאיש לא מתייחס אליו ולא מעוניין בו כצעצוע, חייו משתנים באחת כאשר הוא פוגש בקרוקודיל גנה – תנין אדיב אשר עובד בגן חיות (בתור תנין) ומנגן על אקורדיון. למעשה, סיפורו המר-מתוק של צ'בורשקה נחשף כבר בפתיח המוזיקלי של הסדרה: "הייתי צעצוע מוזר, צעצוע חסר שם, שאיש לא ניגש אליו בחנות… / אפילו ביומולדת שלי אף אחד לא הגיע../ עכשיו אני צ'בורשקה וכל כלב מעורב מביא לי את ידו לשלום כאשר פוגש אותי ברחוב…".

ישנה כמובן ספרות ילדים נרחבת העוסקת בחווית הבדידות, השונות וחוסר ההשתייכות. המשותף לכל הדוגמאות הרבות היא היות הגיבור הראשי 'אחר', יוצא דופן. לרוב מדובר בשונות פיזית המבדילה אותו מהשאר ועקב זה הוא נותר בודד ומנודה (צ'בורשקה הוא זן של חיה שאינה מוכרת לאנשי המדע, למשל). אולם, לבסוף אותו 'אחר' עובר טרנספורמציה – פנימית או חיצונית – ובעקבותיה הוא הופך לשייך, אהוד ואהוב על ידי כל מי שלא רצה בו מלכתחילה. ברובד הפשוט ביותר, ניתן להסביר את הפופולריות האדירה של סרטי צ'בורשקה בכך שנקודת המוצא של תחושת ניכור ושונות פוגעת בבטן הרכה של ילדים ומבוגרים כאחד. זוהי חוויה אוניברסלית ולכן ההזדהות עם דמותו, חרף מאפייניו החייתיים, הינה טוטאלית, שכן במבטו הנוגה וקולו העדין הוא מזכיר מאוד (כל) ילד רגיש ואבוד במקצת. במקרה של צ'בורשקה, גאולתו מתאפשרת רק בזכות מבטו החומל של האחר בדמותו של קרוקודיל גנה, אשר משכיל לראות ולקבל אותו. רק בזכות האישור החיצוני מתחולל בו שינוי פנימי אשר מאפשר לו להשתייך לחברה ולהיות נאהב.

באחד מהפרקים, גנה וצ'בורשקה פוגשים 'פיונרים', הכוונה כאן למקבילה הסובייטית לתנועת הצופים. כשצ'בורשקה רואה לראשונה את בני תנועת הנוער הוא מתמלא גאווה וכמיהה; הם מסמלים את האידיאל הסובייטי הנכסף, את ההשתייכות האולטימטיבית לחברה. גנה וצ'בורשקה רוצים מאוד להתקבל לתנועה, אך חברי התנועה לועגים להם ועונים שמקומם בפינת ליטוף ולא בתנועת נוער. בהמשך הפרק, צ'בורשקה וגנה בונים גן משחקים בעצמם ואחרי שורה של מעשים טובים ה'פיונרים' מודים בטעותם ומסכימים לקבל אותם לשורותיהם. הפרק מסתיים בכך שהם לומדים את צעדי המארש המסורתי וצועדים יחד עם בני התנועה – כלומר, הם מתקבלים סוף סוף לחברה והופכים להיות חלק מהנורמה. ייתכן שחברי התנועה מייצגים את המשטר והחברה הסובייטית, אשר מרוב אידיאלים לקו בחוסר קבלת האחר ובמשך שנים עסקו בדיכוי מחשבתי של כל מי שהעז לחשוב באופן שונה וביקורתי. ואם נחזור לנקודה הקודמת, זוהי הוכחה נוספת לצורך האנושי החזק בתחושת שייכות, כי למרות שצ'בורשקה וגנה מוכשרים בהרבה מהם ולמעשה לא זקוקים לחברי התנועה כלל, הם עדיין כמהים לאישור שלהם – לגושפנקה חיצונית על מנת להרגיש ראויים.

בשונה מסרטי צ'בורשקה, סדרת ההנפשה מרובת הפרקים "נו פוגודי!" (נו, חכה..!) אשר שודרה בין השנים 1969-1993 – הגרסה הרוסית של "טום וג'רי" שאפילו שודרה בארץ – הייתה קלילה, מצחיקה ושובת לב. העלילה הא-ליניארית של כל פרק היא בעצם קומדיית סלפסטיק מתמשכת שבמהלכה הזאב רודף אחרי השפן הבלתי מושג ונקלע לאינספור תקלות וחבלות. הזאב הוא אנטי-גיבור מובהק, מעין בטלן-שתיין רוסי ממעמד הפועלים, לבוש חולצה צבעונית, כובע ומכנס פדלפון, בעל קול צרוד וסיגריה שבורה בפה. זוהי דמות אנושית עד כדי כך כי נדמה שזהו הארכיטיפ האולטימטיבי של הפרולטר הרוסי השיכור; דמות שאפשר כמעט לפגוש ברחוב ואולי להצטרף אליה לכוסית וודקה. השפן לעומתו, עדין הליכות, לבוש למשעי, נדמה לאליטיסט בורגני. בילדותי, הערצתי את הזאב הפרחח הססגוני שתמיד נכשל, ושנאתי את השפן, הילד הטוב, שהתחמק תדיר מהצרות. יוצרי הסדרה (ארקדי חייט, פליקס קנדל ואלכסנדר קורליאנדסקי) ספגו ביקורת מעמיתיהם האנימטורים הגדולים על היות הסדרה רדודה מדי. אולם, אפשר בהחלט להבחין בניואנסים המבדילים אותה מאחיותיה האמריקאיות לז'אנר כדוגמת "טום וג'רי" ו"רוד ראנר" של האחים וורנר. אפיון הדמויות הייחודי, כמו גם רפרנסים משעשעים לחיי היומיום ברוסיה הסובייטית (לדוגמא, באחד הפרקים כשהזאב מתעצבן הוא מנפץ טלוויזיה עם דג 'וובלה' – דג מלוח שמייבשים אותו עד שנעשה קשה כמו אבן) ותוכן המרמז על היררכית המעמדות בבריה"מ (הפרולטר הכושל שרודף אחר הבורגני האליטיסט) הפכו את "נו פוגודי" למיוחדת כל כך.

המשותף לכל סרטי ז'אנר המרדף שהזכרתי הוא שברמת הפשט הם מצחיקים וקלילים, אך למעשה הם עוסקים בתימה אלמותית ואנושית מאוד – מרדף אחר אובייקט איווי בלתי ניתן להשגה. עצם המרדף הופך למהות עצמה ואילו השגת האובייקט רק ממיתה את התשוקה ומבלבלת את הדמויות השרויות במסע הרדיפה האינסופי. בפרקים הספורים בסדרה שבהם הזאב סוף כל סוף מצליח להשיג את השפן, הסצינות הופכות לרומנטיות כמעט: הם מחליקים יחד על הקרח או שהם מוצאים עצמם בדייט זוגי שבו הזאב שולף זר שושנים אדומות; על סצינות אלו, אגב, ספגו היוצרים ביקורת שכן הן הצטיירו כמרמזות על יחסים הומו-אירוטיים בין הדמויות. כלומר, ברגעים שבהם השפן נמצא באמת בהישג ידו של הזאב, שני הצדדים כמו שוכחים את יחסי הכוחות ביניהם עד שהם בבת אחת מתעשתים ונזכרים במטרה האמיתית – הלא היא המרדף עצמו. השפן ממהר שוב לברוח והזאב צועק אחריו "נו… זייץ (שפן) פוגודי (חכה, תראה)!" והחיים ממשיכים. זוהי בעצם אלגוריה ברורה למדי לצורך אנושי-בסיסי אוניברסלי: יצירת אובייקט תשוקה חיצוני שהחוסר בו מניע פעולה. אלא שהשגתו אינה המטרה האמיתית, שכן היא ממיתה את התשוקה שבמרדף – הכוח המחייה האמיתי, המטרה עצמה.

הסרט האחרון, שהשפיע עליי יותר מכל, הוא סרט הקאלט המופתי "קיפוד בערפל" ("יוז'יק וטומני") של יורי נורשטיין משנת 1975. זהו סרט שעובר ממחוזות המציאות למחוזות הבדיה ובחזרה. קולו של מספר כל יודע מגולל בפנינו את סיפורו של יוז'יק (קיפוד קטן) המורגל בשגרה: מדי ערב הוא הולך לבקר את חברו הדוב, יחד הם שותים תה וסופרים את הכוכבים בשמיים. הפעם, יוז'יק יוצא למסע לעבר חברו ובידו שק עם ריבה, אך העניינים מתחילים להסתבך. לאחר שהוא נחשף לחיזיון תעתועים בדמות סוס לבן העולה מתוך ערפל סמיך, הוא תוהה לעצמו: "האם הסוס יכול להיחנק מהערפל אם ילך לישון"? הסקרנות הזאת מוליכה אותו במורד הערפל, הוא רוצה לבדוק "איך זה שם בפנים". שם, מתחיל המסע האמיתי של יוזי'ק; מראות ספק ממשיים ספק מדומיינים נגלים אליו ומפגשים עם דמויות שונות מותירות בו חותם עמוק. בשלב כלשהו, יוזי'ק מגיע לעץ ומתוך העץ בוקע אור נגוהות, כמעט אלוהי, ואז יוז'יק מבין שהוא איבד את הריבה. לפתע הכל מציף אותו והוא חש כי מאבד אחיזה בקרקע. ברקע אנחנו שומעים את קולו של חברו הדוב קורא לו ממרחקים, אך הקול, קול המציאות כך נדמה, רחוק מאוד מהחוויה שבה היוז'יק שרוי. בהמשך, הוא נופל לנהר ומחליט לתת לנהר לסחוף אותו. כשהוא חושב שכבר לא יוכל למצוא את דרכו חזרה לעולם והוא עומד לטבוע, יצור ימי בלתי נראה מציל אותו ונושא אותו אל חוף מבטחים. לבסוף הוא מגיע לחברו הדוב שדאג לו מאוד. הם יושבים מול המדורה, הדוב מדבר ומדבר אך היוז'יק שותק, הוא נמצא במימד אחר – הוא חושב על הסוס, על הערפל, על החוויה המיסטית שעבר ושאינו יכול לתאר במילים.

הסרט עוסק במסע ממשי ורוחני, בחוויה של הליכה לאיבוד, בגאולה וטרנספורמציה. נקודת המוצא היא היציאה למסע אל עבר הלא-נודע שכן הערפל הוא סמיך ומסתיר מהיוז'יק את הדרך ואפילו חלקים בעצמו (הוא אומר שאינו יכול לראות עוד את ידיו בתוך הערפל). יש כאן הליכה מכוונת לאיבוד, בחירה בדרך לא בטוחה שטומנת בחובה התרגשות וסכנה גדולה. אקט הירידה לתוך הערפל במאוויי היער מזכיר בהכרח ירידות ספרותיות רבות למעמקי השאול, ובעיקר את המסע של גיבור "הקומדיה האלוהית" אשר באמצע חייו הולך לאיבוד בתוך יער, ומשם, בעקבות מפגשים שונים, הוא ממשיך לגיהנום. גם שם קיים מוטיב הנהר המזוהה עם המוות, כמו גם נהר הדם אותו חוצה אודיסאוס ביורדו אל השאול. אם כך, המסע למעמקי העולם התחתון של יוז'יק וקודמיו הינה הרפתקה שבעקבותיה הגיבור זוכה בהתגלות, ובאופן מסוים הוא מת ונולד מחדש. זוהי חוויה שמחוללת בו שינוי כה עמוק עד שהוא כבר לעולם לא ישוב להיות מה שהיה קודם. היציאה של גיבורו של דנטה למסע מתרחשת באמצע החיים, כך מגלות לנו השורות הראשונות של האפוס. וזה אינו מקרי, שכן הגילויים העמוקים ביותר, משני התודעה והתפיסה קורים דווקא באמצע הדרך, ברגע של החלטה אמיצה ושינוי מסלול. כך גם הקיפוד המורגל בשגרתו מחליט לסטות מהמסלול המוכר והידוע ולצעוד למעמקי הערפל כדי לגלות שם משהו חדש, אולי משהו על עצמו. לצופים חובבי מסעות פסיכודליים במרחבי התודעה, המסע של יוז'יק בוודאי עשוי להזכיר שימוש בחומרים פסיכואקטיבים; חוויה דינאמית שעשויה לנוע מלא פחות מאשר התגלות רוחנית לצד אבדון מוחלט, וסופה חזרה אל הקרקע תוך תחושה של שינוי פנימי עמוק. יוז'יק שב מהמסע שחווה ואינו יכול לתאר לחברו את אשר ראה במילים, שכן זוהי חוויה שנמצאת מעבר לרובד הוורבלי. וכך הוא ממשיך לשבת שם עם עיניים פעורות בעוד שהדוב ממשיך לדבר.

רובד נוסף בסרט הוא ההיבט הפלסטי שלו. "קיפוד בערפל" מתאפיין באווירה חלומית ובצבעים מונוכרומטיים. דמותו של הקיפוד, בדומה מאוד לצ'בורשקה, הינה דמות מכמירת-לב ואנושית מאוד. קראתי באחד מהראיונות עם נורשטיין שהוא השתמש ברפרנס לדמותו באיקונה רוסית מפורסמת. ואין זה מפתיע, מכיוון שהסרט אפוף במעין הילת קדושה והקיפוד המידמה לקדוש עובר סוג של מסע רוחני. כאשר צפיתי בסרט הזה לראשונה בערך בגיל חמש, זכרתי שהסרט נגמר בכך שיוז'יק שט בנהר וספק עומד לטבוע. איני יודעת אם פשוט לא צפיתי בסרט עד הסוף, או שהפחד הילדי-קמאי מההליכה המוחלטת לאיבוד ולהיסחף לנצח במורד הנהר, חדר אל תודעתי בצורה כה עמוקה עד שלא זכרתי שיוז'יק דווקא זוכה בגאולה ובסוף טוב. לשמחתי, כשבגיל מבוגר צפיתי בו שוב, הופתעתי לגלות שהוא ניצל ושב לחברו, שהכל בעצם בסדר, שחווית המסע אמנם הותירה בו חותם עמוק אך הוא כמו נולד מחדש מתוכה. גיליתי שהסרט דווקא נוטע אמון בעולם ולא שומט את הרגליים מתחת לקרקע כפי שזכרתי. וכאן יכולתי להתחבר אליו מחדש. לבסוף, כל צופה שאוהב לצאת למסעות במרחבים ממשיים ובמרחבי התודעה, אשר במהותו הוא אדם 'מחפש', יכול בהחלט למצוא את עצמו בדמותו של הקיפוד התועה, שלבסוף נמצא ומשתנה לעד.