דימוי ראשי: הדס חסיד, פרט חתוך מתוך "יריקות אדומות", 2010

הייתי קרוב לוודאי בן עשר או אחת-עשרה. ישבתי על הרצפה בבית הוריי באחת מאותן שבתות מפוהקות וחקרתי את הפטיפון, אשר שימש עד לאותו היום כפריט ׳אסתטי׳ – כלומר, הוא לא שימש לדבר. באותה העת היה אוסף התקליטים של הוריי מצומצם ביותר וכלל פריטים בודדים בלבד. היו שם, לצד אלבומים של הלהקות הצבאיות (שי לחג לקציני הקבע בחיל האוויר) את ״האישה שאיתי״  של דויד ברוזה, אלבום של ״האימהות והאבות״, שני אלבומים של אריק איינשטיין, אוסף בלדות של ״החיפושיות״, ומארז תקליטים של נעימות קלאסיות בביצוע התזמורת הסימפונית של אסטוניה. הורדתי את התקליט של ״החיפושיות מן המדף, והוצאתי אותו מן העטיפה. הנחתי את התקליט על הפטיפון, הרמתי את הזרוע, והנחתי את המחט בנקודה אקראית.

• “Listen” פנה אלי הקול
• “Do you want to know a secret?”
• “Do you Promise not to tell?”
• “I Do” מלמלתי.
• ״Closer…״ לחש אלי המכשיר.
• ״ Let me whisper in your ear…״

 

רכנתי אל הפטיפון אך את הסוד לא שמעתי כיוון שהמחט, מעשה שטן, נקלעה ללולאה והיא כעת מתלפפת סביב “ear”, מפרקת את המילה ממשמעות והקשר ומטעינה אותה במה שמוריס מרלו-פונטי היה בוודאי מכנה ״גוף״. שם, לכוד בלולאת הזמן, אחז בי גוף נטול איברים זה, ובאלימות אשר לא הייתה משוללת עונג, חרט תלמים בנפשי. ועתה שב ומקונן בי הספק: האם זיכרון ילדות זה אמנם התרחש, או שהקול ששמעתי היה לא יותר ממעין לחישה על האוזן של עצמי, תנועתה של מחט המופנית כלפי העולם, משוחררת מכבליו של מערך הייצוג.

גיליון ראשון (!) זה של מארב סאונד עוסק בפואטיקה של הזיכרון הצלילי. האסופה כוללת מאמרים מאת גיא דוביוס, תום סולוביציק ומעיין צדקה, יצירה מאת המלחינה האמריקאית אנאה לוקווד, כמו גם תרגום לעברית למסה ״קול ראשוני״ מאת ריינר מריה רילקה.

המסה הקצרה ״קול ראשוני״, אשר פורסמה לראשונה ב- 1919, מהווה במידה רבה את נקודת המוצא לדיון. המסה, טוען גיא דוביוס במאמרו ״מפגש ראשון: רילקה וחכמת המעשה של ההקלטה״, חותרת תחת הנאמנות לעקרון הייצוג ולערך האינדקסיאלי של ההקלטה כאירוע מסדר שניוני. במקומו של המודל הייצוגי, טוען דוביוס, מעמיד רילקה מודל פואטי של ההקלטה, כנקודת המפגש (encounter) בין היעדרות ונוכחות.

מפגש ממין זה מתרחש בטקסט של תום סולוביציק ״רשמים מן האיים״. סולוביציק – אמן המרבה לשלב הקלטות שטח ביצירותיו – יוצא (שוב) אל ׳השדה׳ חמוש במכשיר ההקלטה. בכתיבתו הוא משוטט בין זמנים ומרחבים שונים, פיקטיביים ואקטואליים, מלקט ומעבד את רשמי הצליל, אך ׳בידיים ריקות שב לביתו׳. מעיין צדקה מרחיבה את המחשבה על מכונות זיכרון אל מעבר לקו השבר הטכנולוגי ויחסי סאונד/סובייקט. במאמרה ״ממערות לכנסיות״ בוחנת צדקה מנגנוני זיכרון צלילי המוטמעים בטבע: מההשגה של הדהוד כמנגנון זיכרון צלילי קצר מועד, דרך תאוריית ״ההדהוד הנצחי״, ועד לאפשרות של זיכרון צלילי-גנטי. יצירתה הטקסטואלית של המלחינה האמריקאית אנאה לוקווד ״מים וזכרון״ (2016) חותמת את הגיליון. היצירה נכתבה בהזמנת תזמורת החריקות של המרכז לאמנות דיגיטלית ובוצעה בבכורה עולמית על ידי התזמורת בהנחייתה של לוקווד במרכז.