לפעמים אני עושה עם עצמי תרגילים מחשבתיים של חזרה לרגע של גילוי חושי שקדם לידע:
רגע גילוי היכולות של הקול האנושי
רגע גילוי הפוטנציאל הצלילי של ענף במבוק
רגע גילוי עוצמות ההגברה וההדהוד של תיבת התהודה שהיא הגוף שלנו
רגע גילוי ההד– במערה תת-קרקעית או בנקיק סלעי
רגע גילוי סודות הנשיפה– בעצמות חלולות או בקונכיות מן המצולות
איך זה נשמע? איזו תחושה זה עורר? מה היה ההסבר שניתן לתופעות הסאונד המסתוריות? שם, לאחר שנחשפו כוחות הצליל– נטמן הזרע והגיעו הרצון והיכולת לשלוט ו״לביית״ תופעות אקוסטיות אלו.
במאמר ראשוני זה אני רוצה להציע הסתכלות רוחבית על תופעת ההד (Echo, Reverberation) וההדהוד (Resonance) כמנגנונים של זכרון: הדהוד הצליל כסוכן זיכרון של חלל; ההד המיידי כזכרון לטווח קצר; ההד האינסופי כזכרון ארוך-טווח ונצחי; וזכרון גנטי-צלילי כמנגנון הישרדותי.
מנגנון הזכרון
בתחומי מדעי המוח והפסיכולוגיה, שתיים ממגוון הדרכים הקיימות לחלוקת אחסון המידע המתקבל ונרשם אצלנו במוח הן[1]:
- סוג הגירוי החושי אותו מעורר המידע (למשל: ראיה,שמיעה, ריח, מגע).
- מידת ההטמעה והזמן בו הוא נשמר.
הזכרון ההדהודי (echoic memory) הוא האחראי לזכרון החושי של מידע אקוסטי. הוא מאחסן לפרק זמן מוגבל את המידע השמיעתי שהתקבל, אשר בהמשך יעבור לאחסון במגירת הזכרון לטווח קצר או במגירת הזכרון ארוך-הטווח.
הזכרון לטווח קצר (short-term memory) הוא תוצאה של קשרים עצביים זמניים, וככזה הוא מוגבל לפרקי זמן קצרים. הוא מתבסס על החזקה פעילה של המידע במודעות ולעתים אופן הקידוד שלו מתבסס על חוש השמיעה– קידוד צלילי-פונולוגי.
הזכרון ארוך-הטווח (long-term memory) מייצג שינויים מבניים ועמוקים יותר במוח ואופן קידוד המידע הוא לעתים סמנטי ומייצג משמעות מופשטת[2].
במסגרת הגדרות אלו אבחן את תופעת ההדהוד וההד כמנגנוני זכרון. לא זכרון אנושי, אלא זכרון החומר. זכרון אמורפי של חלל אשר רושם, זוכר וחוזר על האירועים האקוסטיים אשר התרחשו בו, בסדרי גודל-זמן שונים.
זכרון-על-חלל
זהו סוג של מטא-זכרון שכלוא בפידבק לופ תיאורטי. הצליל הוא סוכן הזכרון של החלל והחלל הוא סוכן הזכרון של הצליל. אסביר: כל צליל המהדהד בחלל כלשהו– סגור או פתוח– אוסף בדרכו מאפיינים אקוסטיים של המקום: החומר דרכו הוא עובר או מוחזר ממנו, הגודל, הצורה, המשטחים, החפצים והמאפיינים הארכיטקטוניים של המקום. כלומר, זכרון החלל בו הוא מהדהד מוטבע בצליל. הצליל זוכר את החלל, ואם נמקד את ההקשבה שלנו ברובד המרחבי נקלוט במודע או שלא במודע חלק גדול מהמאפיינים האקוסטיים של החלל. בתנאים אקוסטיים מסויימים, לצליל המהדהד בחלל תהיה השתקפות צלילית מובחנת בדמות הד- אקו. כמו בסיפור המיתולוגי המוכר, בו הנימפה אקו נענשה ונלקחה ממנה כל אפשרות לביטוי קולי עצמאי, וכל שביכולתה היה רק להדהד את המילים האחרונות שהגיעו לאוזניה– כך גם ההד האקוסטי בחלל נושא עימו את זכרון הצליל שעבר דרכו. לא זאת בלבד שהחלל זוכר את הצליל, אלא הוא גם חוזר עליו, ובכך יוצר שוב אימפולס ראשוני של הדהוד חדש, אשר בתורו יהפוך שוב להד…
המלצת האזנה: יצירתו המכוננת של אלווין לוסייה I am sitting in a room אשר מצליחה לזקק את מערכת היחסים צליל-חלל בצורה נפלאה ובהירה.
ההד כזכרון לטווח קצר
ההד הוא סוג של זכרון קצר-טווח המגיע כתגובה לגירוי צלילי ומשך איחסונו קצר– מספר שניות בודדות.
ניתן להבחין בו במקומות פתוחים התחומים במשטח המחזיר את הצליל, כמו קניון או ואדי, או במקומות סגורים (טבעיים או מעשה ידי-אדם) כמו מנהרות, מערות ומבנים אחרים. בחרתי להתמקד במערות כמקום אפשרי של גילוי קדום של תופעת ההד ולפרוט ארבעה ייצוגים שונים:
[1] המערה כפה
עוד לפני הכניסה למערה– אפשר לנסות לדמיין את רגע גילוי ההד: קריאה אקראית מבחוץ מקבלת לפתע מענה לא צפוי ממעמקי לוע המערה. במקרה זה, ההד לפני שהובן כתופעה אקוסטית היה יכול לקבל משמעויות שונות והסברים מיסטיים הקשורים לאותות מעולמות הטבע או מעולמות שמעבר המתגלמים בהד. מקום אשר קורא לך להכנס פנימה, מגלה או טומן בחובו סודות.
[2] המערה כרחם
מערות הן לא רק בטן האדמה. הן רחם בתוככי האדמה, וככאלו הן היו לאורך ההיסטוריה מקום אידיאלי לטקסי דת ופולחן–מיסטיקה, תופעות על-טבעיות וטרנספורמציה. לידה מחדש. בזכות אוסף התכונות החושיות הייחודיות– הריח, החשיכה, חרכי האור, האוויר הדחוס, הטמפרטורה, הלחות, הרטיבות, החומר ואיכות הצליל (יתכן ובתוספת חומרים מרחיבי תודעה)– אפשר להבין את המשיכה האנושית אליהן כמקום המספק ערפול חושי, תנאי קיצון ותופעות בלתי מוסברות, וההד ביניהן.
[3] המערה כיישות
אפשר שהתכונות האקוסטיות של המערות הקנו להן מעמד מיתי-מיסטי בו תפס הצליל מקום מרכזי. הקול המהדהד בחלל–קול שהוא חומר בלתי נראה, כביכול ללא מקור מובחן– היה אמצעי לתקשור עם אמהות ואבות קדמוניים, או עם יישות אלילית-מסתורית המדברת דרך הדהודי הצליל במערה.
משלחת חוקרים של ארכיאולוגיה אקוסטית מאוניברסיטת סטנפורד החוקרת את מערת Chavin בפרו, דיווחה בשנת 2001 כי מצאה מעל 20 קונכיות במצב המאפשר הפקת צליל, אשר ככל הנראה שימשו לצרכים טקסיים[3]. מאז הם עסוקים בשחזור הצליל של הקונכיות במערה ובהשלכות הפסיכו-אקוסטיות שלו. באמצע שנות ה-70 הארכיאולוג הפרוביאני לואיס לומברראס (Luis Lumbreras) תיאר את המבנה הפנימי של אותה מערה כסדרת חללים מהדהדים וקרא לאחד החללים ״תעלה אקוסטית״ המפיקה צלילים רמים המדמים קול של רעם או של מחיאות כפיים חזקות כאשר חבית של מים נשפכת לתוכה[4].
שלוש מערות בדרום צרפת בהן נתגלו ציורי מערות– Niaux, Fontanet, and Le Portel– תוארו כבעלות הדהוד יוצא דופן. חוקר המערות והאקוסטיקאי איגור רזניקוב (Iegor Reznikoff) תיאר אותן כ״צינורות אקוסטיים עם תופעת הד מעוררת השתאות״. הוא מתאר כי במערה Le Portel כתגובה לגירוי קולי פשוט של MMM עולים קולות נמוכים הנשמעים כנהמות בעלי-חיים[5]. עוד מוסיף רזניקוב, כי ציורי המערות נמצאים בחלקים המהדהדים ביותר של המערה, והוא סבור כי זהו איננו מקרה וכי איזורי הציור נבחרו בשל האיכויות האקוסטיות שלהם, וחיזקו את החיבור בין הביטוי הוויזואלי לזה הצלילי.
[4] המערה כתיבת תהודה
נסו לדמיין לרגע שאתן נמצאות בתוך תיבת תהודה של כלי נגינה ענק. בטן קונטרבס. מנהרת חליל. מחילת אבוב. בור תוף. בהימצא התנאים המסויימים–התכונות של החלל עצמו ככלי נגינה מועצמות, וכל צליל המופק במערה יכול להדהד את כולה ולחזור בצורת הד מכיוונים לא צפויים. התכונות האקוסטיות הופכות את המערה הן למכשיר הגברה טבעי המעצים את הצלילים המושמעים בו והן למכשיר הקלטה ונגינה של הצליל החוזר בדמות הד הנושא איתו את תכונות החלל ממנו הוא משתקף. המבנה הגיאולוגי של החלל יוצר זוויות אקראיות הגורמות לצליל לחזור ולהדהד בצורה לא צפויה וממקומות שונים: מהקירות, מהתקרה, מהרצפה. לעתים הצליל מוחזר מספר פעמים לפני שהוא מגיע לאוזן. הצליל הבוקע ממקומות שונים בחלל גורם לערפול חוש ההתמצאות, קושי לזהות את מקור הצליל ולהתפזרות ייחודית של הצליל בחלל. ההד מטשטש את גבולות המילה, מערבל אותה והופך אותה לצליל עם תכונות חדשות. היא מאבדת את המשמעות הסמנטית שלה והופכת לאובייקט סאונד מופשט. אם יש מספר קולות בו זמנית–האפקט מועצם.
ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על כלי נגינה שנמצאו במערות: בעיקר חלילי עצמות וכלי הקשה שונים. ישנן סברות כי גם נטיפים או זקיפים הפכו לקסילופונים קדומים המרעידים את כל גוף המערה.
***
כשנטשנו את המערות– רוממנו את הקתדרלות כחללי פולחן. מקדשים; כנסיות; מסגדים; בתי כנסת. אחד הדברים ששוזרים אותם יחד– ממערות לקתדרלות– הוא הד והדהוד הצליל בחלל ותפקידם כחלק מהחוויה הרב-חושית בסיטואציה הטקסית. ביודעין או שלא, שחזרנו הרבה מהמאפיינים האקוסטיים, הארכיטקטוניים והתחושתיים שהתקיימו במערות. בקתדרלות מעשה ידי-אדם על סוגיהן נמצא הרבה פעמים חללי תפילה בעלי תקרות גבוהות ובראשן כיפה או חצי כיפה, וכן תקרות מוקשתות. ההדהוד מחוזק ומוגבר על ידי הצורה הגיאומטרית של משטחים עגולים, אשר ממקדים את הצליל ואף מדגישים חלק מהצלילים העיליים שבו.
בנוסף לתפקיד ההד וההדהוד בסיטואציה הדתית/פולחנית, אשר תקף כמובן גם לבתי תפילה מאוחרים יותר, המבנה הארכיטקטוני יוצר התנהגויות אקוסטיות מעט שונות, שאולי ניתן לקשרן חלקית לעליית הדתות המונותאיסטיות: בעוד שבחללים קדומים כגון מערות, ההד הגיע מכיוונים שונים, בזכות הארכיטקטורה בקתדרלות ההד מגיע בעיקר מלמעלה– מהשמיים, כמו היה שירת מלאכים או אלוהים אשר עונים ומדברים בחזרה אל המאמינים. הרוח הקדושה מקבלת מימד חומרי וחושי ומתגלמת בדמות סאונד. בנוסף, האקוסטיקה מגבירה וממקדת את עוצמת השירה או הנגינה, וההד יוצר מבנה מוסיקלי של אנטיפון טבעי–קריאה ומענה–בין המאמינים ליישות האלוהית[6].
אנטיפון כהרחבה של הד ובני אדם כתיבות תהודה
ברצוני להוסיף שכבה נוספת ולבחון את צורת האנטיפון כמבנה מוסיקלי ששורשיו נטועים בתופעת ההד, וגם הוא– בדומה להד– ביטוי לזכרון של צליל. ההד הוא למעשה מבנה אנטיפונלי טבעי בסדר גודל קטן. קריאה ומענה:
״מי (מי) שם (שם)״. תפקיד החלל כתיבת תהודה מורחב ועובר אל בני האדם, אשר למעשה מחקים בקולם את תפקיד ההד ע״י חזרה. פה המערה הופך להיות הפה האנושי. הביטוי המוסיקלי לכך ניכר בתרבויות שונות– החל מקריאות מלחמה, דרך מזמורים דתיים, קירטאן הודי, קצ׳אק אינדונזי, מנטרות בודהיסטיות, טקסים בשבט המסאי בקניה, שירי ילדים, שירי עבודה ושירי עבדים, שירי גוספל, קריאות במשחקי ספורט,עד הפגנות ואף התפתחויות טכנולוגיות בדמות אפקט הדיליי והריוורב. המבנה של קריאה ומענה, שניתן לראותו גם כשינון וחזרה, מותח את גבולות הזמן של הזכרון קצר-הטווח ומאפשר שימור של המידע למשך זמן ממושך יותר. ככל שמשך השינון יהיה ארוך יותר–כך גדלים סיכויי ההטמעה והשימור של המידע, כלומר סיווגו במגירת הזכרון ארוך הטווח.
מעיין הגילוי של החזרתיות ככלי – להגברה טבעית, שינון לשם זכרון והטמעה, האחדה של קבוצה דרך ביטוי צלילי ויצירת מצב תודעתי-אקסטטי – יתכן ונובע גם ממקור זה של הד עתיק. מזווית זו האנטיפון כצורה מוסיקלית הוא הרחבה אנושית ושכפול של תופעת ההד, וגם החוליה המקשרת בין זכרון קצר-טווח לזכרון ארוך הטווח– שהוא ההדהוד הנצחי.
זכרון ארוך-טווח ותיאוריית ההדהוד הנצחי
מתי צליל מת? האם הוא מפסיק להתקיים ברגע בו לא ניתן לשמוע אותו? תיאוריית ההדהוד הנצחי המיוחסת לאחד מאבות הרדיו- גוליילמו מרקוני (Guglielmo Marconi), גורסת כי כל צליל שאי פעם נשמע–עדיין נוכח וממשיך להדהד לנצח, בעוצמות נמוכות. מרקוני האמין כי בהנתן מיקרופון, או מכשיר הקלטה רגיש דיו– נוכל לשחזר את צלילי העבר ואף לשמוע את הדרשה אותה נשא ישו בנצרת. עם כמה שהמחשבה מרגשת כך היא גם מופרכת, אך עדיין פואטית. אבל אולי היא בעצם לא כל כך מופרכת? איפה עובר הקו הדק בין רעיון דמיוני לחזיוני לחזוני? מלבד הד, רק צליל שהוקלט יכול להשמע שוב. ההקלטה לוכדת תבנית צליל מסויימת ומטביעה אותה במדיום מסוים, אנלוגי או דיגיטלי. עקבה של צליל. במכשירי ההקלטה הראשונים הויברציות שמרעידות את האוויר הרעידו דיאפרגמה שהפעילה מחט דקה אשר רשמה, או זכרה, את תבנית גלי הקול. בקרב ״משמרי האודיו״ בדיסציפלינה הנקראת ״ארכיאופוניה״ היו בעשור האחרון מספר תגליות מרעישות.
צליל שהוטבע באבקת פיח ב-1860 נשמע לראשונה ב-2008
הצליל הקדום ביותר אותו הצליחו לשחזר הוא הקלטה של שיר עם בצרפתית שהוקלט בפריז באפריל 1860. ההקלטה נעשתה ע״י אדוארד-לאון-סקוט-דה-מרטינוויל (Édouard-Léon Scott de Martinville) וככל הידוע כיום הקלטתו קדמה לזו של אדיסון ולהמצאת הפונוגרף. סקוט המציא מכשיר הנקרא פונאוטוגרף, וערך ניסויים בייצוג וויזואלי של גלי קול ע״י הטבעה של קולו בדף נייר מצופה פיח. הוא לא שמע את ההקלטות שביצע, כי מעולם לא התכוון שהן יושמעו. הוא התעניין בייצוג הויזואלי של הצליל, וההיבט האקוסטי ככל הנראה לא היה עיקר מחקרו. המיכשור הטכנולוגי המאפשר נגינה של צליל מוקלט פותח רק כ-17 שנים לאחר מכן, כאשר ב-1877 תומאס אדיסון הקליט את קולו על נייר אלומיניום. בשנת 2003 חוקרים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ובראשם קארל האבר (Carl Haber), פתחו טכנולוגית סריקה אופטית אשר קוראת צילום תלת-מימדי של רישום הצליל, או סליל הקלטה ישן, ומתרגמת אותו לקול[7]. כאן אפשר לשמוע את ההקלטה המשוחזרת של סקוט לשיר 'Au Clair de la Lune׳. ההקלטה שוחזרה במהירות מסויימת שגרמה לה להשמע כאילו ילדה צעירה שרה את השיר, אך לאחר ממצאים נוספים ושינוי מהירות הנגינה החוקרים מאמינים כי סקוט הוא אשר שר את השיר בקולו[8]. הקשיבו לדיסקוגרפיה המלאה של סקוט אשר כוללת ניסויים שונים של רישומי צליל הנערכו בין 1853-1860.
מקרה נוסף הוא של אלכסנדר גרהם בל אשר הקליט את עצמו ב-1885 וההקלטה נשמעה לראשונה רק ב-2010, לאחר תהליך דומה של שחזור צליל[9]. בל ערך ניסויי הקלטה מוקדמים יותר, וב-1874 לערך בנה פונאוטוגרף משלו, אשר עשה שימוש באוזן אנושית ובחלק מגולגולת הנלקחו מגופת אדם. הוא השתמש באוזן כממברנה וצעק אל תוך אוזנו הכרותה של אדם מת[10].
זכרון צלילי-קולקטיבי
אם נטעין את הזכרון ארוך-הטווח במשמעות סוציולוגית ומופשטת יותר, אפשר לקרוא את תורות המסורות שבעל-פה (ומאוחר יותר על כתב) שעברו מדור לדור–על שיריהן, תפילותיהן וטקסיהן–כסוג של זכרון קולקטיבי צלילי-תרבותי, שמעצם החזרה וההמשכיות הופך לזכרון ארוך-טווח. זכרון העובר גם בצורה רוחבית-גיאוגרפית מקבוצה לקבוצה –זכרון על ציר המרחב, וגם על ציר הזמן – מדור לדור. רעיון של הדהוד סמלי המתקיים על רצף הדורות בסדרי זמן וגודל אחרים.
מה אם נוכל לשחזר את המוסיקה הנכחדת של העולם?
אז עד כמה התיאוריה של מרקוני מופרכת? האם התפתחויות טכנולוגיות עתידיות יגשימו אפשרות כזו? אולי בעתיד יתגלה חומר אורגני בטבע בו אירוע צלילי שהוטבע בעבר יהיה ניתן לשחזור? האם אפשרי לגלי קול שנרשמו במנגנון טבעי המדמה את פעולת רישום הצליל המכנית שיהפכו חזרה לצליל? רעידות אדמה הן למעשה סוג של רישום צלילי בקרקע, ואפשרויות ספקולטיביות אחרות למנגנון זהה עשויות להמצא בבעל-חיים או סלע במעמקי הים, צמח טרופי ביערות, קרחונים דקים בקוטב או נטיפים במערות.
זכרון צלילי-גנטי
בצדו השני של הספקטרום שבקצהו האחד הזכרון הנצחי, יתכן וקיים גם מנגנון פנימי של זכרון צלילי-גנטי. השפעתו של הצליל על מנגנונים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים ידועה בחלקה, אך אולי היא קשורה גם לזכרון גנטי הנושא מידע מאמהות ואבות קדמוניים, אשר השפיע בתורו על שינויים אבולוציוניים פסיכואקוסטיים. כמו שצבי הים יודעים לחזור אל החוף בו בקעו מביצה, כמו פרפרי הדנאית המלכותית (monarch butterflies) היודעים את מסלול הנדידה, וכמו שציקדות יודעות כיצד להפיק צליל– יתכן שאינסטינקט שמקורו בזכרון צלילי גנטי הוביל לשינויים פיזיולוגיים הגורמים לנו (בהכללה כמובן) להבהל מצליל בעוצמה חזקה או לפחד מצליל נמוך, להרתע מצליל צורם או להרגע ממקצב איטי, ולהשמיע את הקול הראשון: בכי שהוא אולי גם ידיעה קדומה שזוהי הדרך היחידה של תינוק חסר ישע להגן על עצמו ולהביע מצוקה, אבל גם להדהד את קיומו בעולם. ההד והדהוד הצליל באוזן-גוף-מוח הם אלו המעוררים מנגנוני הישרדות רדומים.
Athanasius Kircher / Mundus subterraneus 1665
מקורות
Iegor Reznikoff. The Evidence of the Use of Sound Resonance from Palaeolithic to Medieval Times (in Archaeoacoustics edited by C.Scarre & G.Lawson)
Hale, Susan. Sacred space, sacred sound : the acoustic mysteries of holy places
http://iconsofsound.stanford.edu/
https://ccrma.stanford.edu/groups/chavin/
https://www.newyorker.com/magazine/2014/05/19/a-voice-from-the-past
הערות שוליים
[1] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2657600/
[2] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4149571/
[3] https://news.stanford.edu/news/2011/february/conch-acoustic-musicians-020711.html
[4] Ibid
[5] Hale, Susan. Sacred space, sacred sound : the acoustic mysteries of holy places, pp. 27-33
[6] מעניין יהיה לבדוק באיזה אופן החלל בו נוגנה/שרה המוסיקה מעצב את האסתטיקה שלה.
[7] https://hyperallergic.com/397995/wax-cylinder-optical-scanning-uc-berkeley/
[8] https://www.firstsounds.org/research/scott.php
[9] https://www.firstsounds.org/research/volta.php#sounds
[10] http://www.nineteenthcenturydisability.org/items/show/42