תרגמה מגרמנית: קטיה מנור

נדמה שזמן קצר לפני שחבשתי את ספסל הלימודים בבית הספר הומצא הפונוגרף שהיה בכל אופן במוקד ההשתאות של הציבור. כך אפשר להסביר את העובדה שהמורה שלנו לפיזיקה, אדם הנוטה לשקוד על מלאכות כפיים למיניהם, הורה לנו להרכיב בזריזות ובמיומנות מכשיר שכזה מכל החומרים שבהישג יד, והדריך אותנו במהלך העשייה. לשם כך נדרשנו רק לפריטים שאמנה בהמשך. חתיכת קרטון גמיש שממנה יצרנו משפך, שאת פתחו הצר והעגול הדבקנו מייד בעזרת נייר לא חדיר, כזה המשמש לאיטום צנצנות עם שימורי פירות, וכך אלתרנו מעין ממברנה רוטטת. בשלב שני החדרנו במרכזה, בניצב, זיף ממברשת בגדים קשה. החומרים המעטים הספיקו לבניית הצד האחד של המכונה הפלאית והמסתורית. המקבלים והמוסרים ניצבו מוכנים ומזומנים לפעולה, ועכשיו לא נותר אלא להכין גליל שבעזרת ידית קצרה יסתובב בסמוך למחט החריטה. אני לא זוכר ממה הכנו אותו. מצאנו גליל כלשהו שאותו בפחות או יותר הצלחה ציפינו בשכבה דקה של שעוות נר, שבלהט ההדבקה ובהמולת העשייה, כשקוצר הרוח שלנו הלך וגדל ודחקנו זה בזה להעמיד למבחן את פרי עמלנו, היא בקושי הצליחה להתקרר ולהתקשות. לא קשה לדמיין מה בעצם קרה. כשמישהו דיבר או שר לתוך שפופרת השמע, המחט התקועה בממברנת הפרגמנט העבירה את גלי הקול אל פני משטח הקליטה של הגליל שהסתובב באיטיות כנגדה, ואם מייד לאחר מכן אפשרו למחוג הזריז (שבינתיים חוזק בעזרת לָכּה) לשוב ולהמשיך בדרכו, בקע ושב אלינו מתוך חרוט הנייר, רועד ורוטט מה שהיה עוד לפני רגע קולנו, אמנם מהסס ובחצי פה, חרישי להחריד, מפוחד ומבויש, ופה ושם היו גם תקלות. התוצאה הייתה בכל פעם למעלה ממושלמת. הכיתה שלנו וודאי לא הייתה אחת מן הכיתות השקטות, ולא זכורים לי רגעים רבים שבהם היא הצליחה כאיש אחד לשמור על רמה כזאת של שקט. התופעה גרמה בכל פעם מחדש להפתעה, כן להלם ולתדהמה. במידה מסוימת ניצבנו לפני נקודה חדשה במציאות, עדיין  רכה ושברירית עד אין קץ, נקודה שממנה נשמע דבר מה גדול מאתנו, גולמי במידה שלא תתואר, שכמו פנה אלינו הילדים לעזרה. אז ובמהלך השנים חשבתי שעלי לצרוב בתודעתי את הצליל העצמאי, שהפשיטו מעלינו ושמרו מחוצה לנו. זה לא קרה ולכן נולד החיבור הנוכחי. לא הוא, כפי שתיווכחו לדעת, לא הצליל שעלה מן המשפך נותר עמוק בזיכרוני, כי אם הסימנים החרוטים בגליל הם שהותירו בי רושם עז.

ארבע עשרה או חמש עשרה שנים חלפו מאז אותה התרחשות בבית הספר, כשיום אחד התוודעתי לעניין במהלך שהותי הראשונה בפריז. בלהיטות גדולה למדי ביקרתי באותם ימים בהרצאות באנטומיה בבית הספר לאומנויות היפות. לא תשזורת השרירים והגידים או התיאום המושלם של האברים הפנימיים דיברו אל לבי כי אם השלד הערום, שאת האנרגיה והגמישות האצורים בתוכו כבר זיהיתי ברישומים של לאונרדו. השתדלתי מאוד לתהות על קנקנו של המבנה בשלמותו – אך זה היה יותר מדי בשבילי. שוב ושוב מצאתי את עצמי מתמקד בבדיקת הגולגולת שנראתה לי, כביכול, כהישג הגדול ביותר של שלד העצמות. כאילו היה זה המקום שבו שכנעו אותו לעשות מאמץ עילאי למען שירות חיוני ומכריע, להבטיח הגנה חזקה ואיתנה לנועז שבמאפיינים שבתחומו הצר והמסוגר שוב נהנה משדה פעילות אינסופי. המבנה הייחודי הילך עלי קסם רב ובסופו של דבר רכשתי לעצמי גולגולת שבחברתה ביליתי לילות רבים. וכשם שקורה לי עם כל חפץ ודבר: באופן מוזר לא רק אותם רגעים של עיסוק מכוון בפריט בעל המשמעות הכפולה עשו אותו לשלי. אין ספק שבמידה מסוימת אני חב את הקרבה אליו למבט החולף המשמש אותנו לבחינה אקראית ותפישה של הסביבה המוכרת, בשעה שמתקיים יחס כלשהו בינה לביננו. כזה היה המבט שעצרתי בפתאומיות וחידדתי בדייקנות ובתשומת לב מרובה. לאורו של הנר – שלעתים קרובות באורח פלא הוא ערני ומאתגר – נגלה לעיני באופן בולט תפר הכתר, ומייד ידעתי מה הוא מזכיר לי: את אותם עקבות בלתי נשכחים, שבאמצעות קוצו של זיף נחרטו פעם על פני גליל שעווה קטן!

ועכשיו איני יודע: האם מדובר בסגולה מחזורית ייחודית של כוח הדמיון שלי, שמאז, לרוב במרווחים גדולים של שנים, פעם אחר פעם, מתעורר בי הדחף  להשליך מאותה הוויה דומה וישירה שחוויתי על שורה ארוכה של ניסיונות שלא יעלו על הדעת? אני מודה ומתוודה, שבכל פעם שהחשק הכריז על קיומו, התייחסתי אליו בחוסר אמון מלא – ואם נדרשות לכך ראיות, נמצא אותן בעובדה שרק עכשיו, שוב בחלוף עשור ומחצה, החלטתי לצאת בהודעה זהירה.
יתרה מזו, מעבר להישנות העיקשת של אותו רעיון, לא אוכל לומר דבר בשבחו, שבלי כל קשר לעיסוקי האחרים, פעם פה ופעם שם, שב והפתיע אותי.
ומהי בעצם המחשבה שתחזור ותעלה מנבכי הנפש? הרי היא לפניכם:

אני מניח (וזאת יש תחילה לבדוק) שקיים דמיון מסוים בין תפר הכתר של הגולגולת ובין הפס המפותל בצפיפות, שמחט הפונוגרף חורטת בגליל הקליטה המסתובב של המכשיר. ומה יקרה אם בדרך חזרה תוסט המחט ממסילתה ותנותב למסלול שלא נגזר מן התרגום הגרפי של הצליל, מסלול המתקיים באופן טבעי ובזכות עצמו, בואו לא נכביר מילים ונאמר זאת בפשטות: למשל לאורך תפר הכתר – מה יקרה? אמור להיווצר צליל, שורה של צלילים, מוסיקה…
רגשות – אלו? כפירה, ביישנות, בעתה, פחד, יראת כבוד, שמבין כל אותם רגשות שמניתי מונעת ממני להציע שם עבור הקול -הראשוני, ששם אמור היה לבוא לעולם …
לרגע נניח לזה: האם לא היינו מבקשים לשים מתחת למחט את שלל הקווים המופיעים במקום כלשהו ולראות מה יהיו התוצאות? האם יש קו מתאר שבמידה זו או אחרת, בדרך זו אי אפשר יהיה להביא לקו הגמר, ואחר כך לנסות מהי ההרגשה שהוא מעורר כשהוא מופיע בלבוש חדש, כחלק משדה חושים אחר?

מתישהו, כשהתחלתי לעסוק בשירה ערבית שלהיווצרותה שותפים, בו זמנית ובמידה שווה, כל חמשת החושים, לראשונה נתתי דעתי לעובדה שהמשורר האירופי המודרני משתמש בכל פעם רק באחד מהם ולא במידה שווה,  ונדמה שרק אחד, חוש הראייה, העמוס ומוצף במראות עולם אינו מפסיק לשלוט בו. מה מועטה לעומת זאת התרומה של שמיעה לא קשובה, והס מלהזכיר ההדרה המוחלטת של שאר החושים, הנקראים לשרת רק בשולי התודעה ובהפסקות מרובות בתחום המצומצם של פעילותם השימושית. ולמרות זאת השיר המושלם יכול להיווצר רק בתנאי שהעולם המותקף בו זמנית על ידי חמישה מנופים יופיע באותו מישור על-טבעי, בחסות היבט מוגדר, שהוא למעשה המישור של השיר.
אישה ששמעה את הדברים במהלך שיחה, קראה בהתלהבות שהיכולת המופלאה לשלב ולהפעיל את כל חמשת החושים, אינה אלא עדות ליישוב הדעת וחסד האהבה – ודרך אגב העידה על המציאות הנשגבה של השיר. אולם דווקא משום כך, האוהב שרוי בסכנה מופלאה, שכן הוא תלוי בשיתוף הפעולה של חושיו, והוא יודע שהם נפגשים רק באותו מרכז יחיד והרה סכנות שבו הם מוותרים על מלוא רוחבם, מתלכדים ומאבדים את קיומם.

כאשר אני כותב דברים אלה, מונח לנגד עיני הרישום המשמש לי עוזר רצוי בכל פעם כשמתעוררים רעיונות דומים. אם מדמיינים את מרחב הניסיון של העולם, וגם את העולמות העליונים כמוקפים במעגל מושלם, מהר מאוד יתברר לנו שהאזורים השחורים, המייצגים את הדברים שאנחנו איננו יכולים ומסוגלים לחוות, גדולים בהרבה מן המובלעות הבהירות, התואמות את אור הזרקורים של החושניות.

האוהב חש כאילו לפתע פתאום הוא ניצב בטבורו של המעגל, במקום שבו הידוע והבלתי נתפס מתלכדים בנקודה אחת, הופכים ליחידה שלמה, פשוט לקניין, ולאמתו של דבר מאבדים כל ייחודיות שהייתה להם. התקה זו אינה משרתת את המשורר. הוא חייב לראות לנגד עיניו את שלל גוני הפרט, עליו להשתמש במקטעי החושים בהתאם לרוחב ולייחל למתוח כל אחד מהם עד קצה גבול האפשר, על מנת שפעם אחת ויחידה העונג וההתעלות המכווצים והמכונסים שלו יצליחו לנתר דרך חמשת הגנים בנשימה אחת.
אם נקודת המבט הצרה היא הסיבה לסכנה האורבת לאוהב, ההיוודעות לתהום המבדילה בין חוויה חושנית אחת לאחרת טומנת בחובה סכנה למשורר. למעשה הם רחבים דיים ובעלי כוח יניקה ובליעה שיאפשר להם לקרוע מעלינו חלק ניכר מן העולם – ומי יודע כמה עולמות עוד.

כאן נשאלת השאלה האם עבודתו של החוקר תוכל להרחיב במידה ניכרת ומשמעותית את התחומים במישור שדימינו במחשבתנו או האם הישגי המיקרוסקופ, הטלסקופ ומכשירים אחרים המגדילים ומרחיבים את טווח החושים כלפי מעלה ומטה אינם מממוקמים ברובד שונה לחלוטין, שהרי רוב החושים אינם מסוגלים לקלוט את הערך המוסף ולאמיתו של דבר אי אפשר "לחוות" אותו. לא נקדים את המאוחר, אם נניח שהאמן המבקש לפתח את היד המחומשת של החושים (אם יותר לנו לכנות אותה בשם זה) ולעשות אותה למכשיר ערני, נמרץ ורוחני יותר, עושה יותר מכל אחד אחר להרחבת התחום של כל אחד מן החושים. אולם ההישג המוכיח קיום תהליך זה אינו מותיר לו לרשום את ההתרחבות האישית שלו במפה הכללית המונחת לפנינו, שכן הוא ייתכן רק אם יתרחש נס.

אולם אם מחפשים אמצעי לביצוע החיבור הכה דחוף בין התחומים השונים שעכשיו באופן מוזר מנותקים זה מזה, היש משהו מבטיח יותר מן הניסיון שנחרט בזיכרוני ושתיארתי בתחילת דברי? אם כאן, לסיום, למרות האיפוק המובטח, הוא מוצע בשנית, יש לזקוף לזכותו של הכותב שהוא עמד בפיתוי לתת דרור לדמיונו ובחזונו לממש באופן אקראי את ההנחות שטווה.
לפיכך, דומה שהמשימה שהופיעה שוב ושוב במהלך השנים הרבות <שחלפו> נראתה לו מוגבלת ומפורשת מדי.

סוליו, יום עלייתה של מרים השמיימה, 1919.