מדיום טוב זה מדיום מת

אמצעי התקשורת ניסו מאז ומעולם ללכוד את העצמי, לאחסנו, ולהעבירו בזמן ובמרחב. הן מושג ה"עצמי" הפנימי והן החלום להתגבר עליו ולהתחבר לאחרים באמצעות תהליך התקשורת מיוחס לאוגוסטינוס, פילוסוף ותיאולוג נוצרי מהמאה הרביעית. אוגוסטינוס הגדיר תקשורת טובה כתקשורת מנשמה לנשמה, מפגש פְּנִים-אל-פְּנִים, שמצריך התעלות מעבר למגבלות הגוף והשפה. התיאולוגים הנוצרים סברו שהמלאכים מתקשרים ביניהם באופן טלפאתי; מיידי ושלם. זהו האידיאל שאוגוסטינוס הציב לתקשורת טובה, ונראה שכל טכנולוגיות התקשורת העכשוויות עדיין שואפות אליו. המשמעות היא שאמצעי התקשורת לא עוסקים רק בתיווך והעברת אינפורמציה ואינם רק שלוחות של העצמי כמו שטען מרשל מקלוהן. אלא יש לראותם כאמצעי אחסון ושימור ממשי של העצמי, ויש להעריך את איכותם על פי יכולתם "ללכוד" עצמי זה.

אם נאמץ פרספקטיבה זו, אז הדיבור – שהוא חלק מהגוף והנשימה, עדיף על הכתב. הכתב  אמנם נשמר לאורך זמן אך במצב, שלדעת אוגוסטינוס, "ממית את הרוח החיה" (כמו גם חז"ל, שהתאבלו על העלאת התורה שבעל-פה על הכתב). לעומת זאת, הדימוי החזותי נחשב כבעל יכולת מוגברת ללכוד משהו מחיותו וכוחו של המיוצג, בין אם זה פסל אלילי או תמונת אדם. עד היום ישנם אנשים שחוששים להצטלם מתוך אמונה שכל תצלום לוכד פיסה מהנשמה ואולי זו אכן יומרתו. היסטוריונית האמנות ז'ניה גרשמן טוענת שאפילו הפורטרטים המוקדמים ביותר הידועים לנו, אשר נמצאו בקברי מומיות בפאיום שבמצרים, ואשר מקנים למתבונן בהם תחושת נוכחות אנושית ריאליסטית – צוירו במטרה ללכוד את נשמתו של המת.

דימויי המלאכים שסימלו את האידאל התקשורתי מלווים את השיח כבר מהמצאות הטלפון והטלגרף, שהיו הראשונים להתגבר על הזמן והמרחב על ידי העברת אותות חשמל, שבעצמו נחשב אז לחומר ממנו עשויים החיים והנשמה. על הפונוגרף נאמר כי הצליח להפריד את הקול מהגוף ואפשר לנו לשמוע מאדם אחר גם לאחר מותו, ואילו הקולנוע אפשר לנו לראשונה להופיע בפני אנשים בנפרד מהגוף. אמצעי התקשורת הדיגיטליים כיום מאגדים את כל זאת במרוץ מתמיד למחיקת הזמן, המרחב ואף את חומריות המדיום עצמו, שהופך זעיר, אינטואיטיבי, וקרוב יותר לגוף. למעשה, אפילו הגוף והשפה עצמם נמצאים בתהליך העלמות. על גבי הרשת אנחנו רק מילים, ללא הבשר. וגם המילים הללו הולכות ומתקצרות והופכות לאמוג'י.

על פי גישה זו, מדיום טוב זה מדיום מת – היעלמות אמצעי התקשורת אל הרקע הבלתי נראה היא מימוש התכלית לשמה נוצרו. עם זאת, מה שיש לנו כיום אלו בעיקר אמצעי תקשורת סבירים – מדיה זומביים, אם תרצו. כאלה שמעמידים פני מתים, מנסים בכוח להיות שקופים כדי שתיווכם לא יורגש ותתאפשר לנו חוויית מציאות ישירה לכאורה, של חיבור כמו-טבעי – אינטואיטיבי מיידי תמידי ואימרסיבי עם אחרים מרוחקים. זאת גם הסיבה להיעלמותם של כפתורים וחורים למיניהם מטלפונים, להופעתם של ממשקים קינסטטיים בקונסולות משחק, לזיהוי באמצעות חיישנים, לתשלום אוטומטי באמצעות אפליקציות, ול3, 4 ו-7 ממדים בקולנוע.

 

ארתור ס. קלארק אמר כי "לא ניתן להבחין בין טכנולוגיה מתקדמת דיה לבין קסם". ההבדל אמור להיות בנראות של התהליך שחושפת את המנגנון, אך הוא צודק כאשר התהליכים והממשקים מעלימים את עצמם על מנת להגשים את ייעודם של אמצעי התקשורת, המלאכים בני זמננו, לחולל את מלאכת הקסם של התקשורת. בקרוב, בימות המשיח שאחרי הסינגולריות, כשהכול יתקשר עם הכול בשקט, ברקע, באופן חכם ושוטף, נחייה שוב בגן העדן של האינטרנט-של-הדברים.

ובכל זאת, לפי חוקי המדיה של מקלוהן, כשמדיום הופך בלתי נראה ונמוג אל הרקע, משהו אחר מחליף אותו ומופיע בחזית. מדיום ישן ונשכח מפציע כתוכן חדש; הבלתי-נראה לשעבר מאוחזר וזוכה לנראות בתנאים שנוצרו. ובמקרה שלנו , מדובר במלאכים עצמם ובמושג הנשמה האבוד שמתחילים להתגשם בפנינו.

גן עדן עלי אדמות, או "ימי הביניים 2.0"

תפיסת העצמי שלנו קשורה קשר הדוק לתפיסת המרחב. עד למהפכה המדעית, נהוג היה לחשוב על היקום כמרובה מרחבים, שחלקם מטאפיסיים, ואין בהם דריסת רגל לבשר אלא רק לנשמה. כאלו היו מרחב העצמי הפנימי של אוגוסטינוס או מתחמי השאול והרקיע בקומדיה האלוהית של דנטה. בפיזיקה המודרנית יש רק מרחב אחד חומרי של היקום המתפשט שכולנו חלק ממנו, כאשר חדרי הלב ומדורי הגיהינום נותרו בגדר מטאפורות בלבד.

ב-1998, הפיזיקאית מרגרט ורטהיים טענה כי המרחב הקיברנטי מכונן סוג חדש של מרחב המתקיים על התפר בין החומרי לבלתי חומרי. מיקומו של הסייברספייס אינו ניתן לתיאור במונחים פיזיקליים ("איפה את"? "בפייסבוק". באיזה מובן את שם אם גופך בבית? ומה זה "שם" ביחס לפייסבוק בדיוק?) אך גם אינו דמיוני כמו מרחבי הנשמה הדתיים, שכן הוא נחווה חושית באותה הצורה אצל כולנו, וסך האינטראקציות שלנו מייצר חלל ממשי.

לאור זאת, ורטהיים סבורה כי הסייברספייס מתפקד בפועל כגרסה מחודשת של מרחב הנשמה הימי בייניימי. לעצמי שלנו יש מקום חדש לשכון בו – מרחבי הרשת אליהם אנו מחצינים את מחשבותינו, רגשותינו, ופעולותינו בכל רגע נתון. הדבר מהדהד את מילותיו של ג'ון פרי בארלו בהצהרת העצמאות של הסייברספייס מ1996: "ענקיות הבשר והפלדה, באתי מן הסייברספייס, משכנה החדש של הרוח… העולם שלנו הוא בשומקום ובכל מקום אך אין בו דריסת רגל לגוף".

הטכנולוגיות הדיגיטליות מבוססות על מדע הקיברנטיקה אשר איפשר להמיר מגוון אמצעי תקשורת למידע מתמטי ובכך ייתר את חומריות המדיה. הפילוסוף פרידריך קיטלר טוען שבפועל יש כיום רק מדיום אחד – קוד – וספק אם גם הוא קיים במובן החומרי. הקיברנטיקה הניחה עקרון פעולה זהה לכל מערכת שהיא, מכאנית או אורגנית. המשמעות היא שתיאורטית, גם הביולוגיה והנפש הם "מידע" שיומר לקוד בעתיד. גם האדם הוא רק תוכן שסופו להיעלם מהמרחב הפיזי ולהילכד במדיה – חזון שכבר רווח במדע הבדיוני ומוצג כחופש מורפולוגי המרחיב את האדם מעבר לגבולות הטבע. וכך, במקום שבו הנשמות נפגשות ומתלכדות בתקשורת אוגוסטינית, האנושות נולדת מחדש כישות-על, האדם היה לאל והאל הוא אינסוף שורות של אפס ואחד. מיסטיקה היא מדע המחר שנחלם היום, אמר מרשל מקלוהן, ואכן נשמת הקוד הקיברנטית מזכירה מאוד את תפיסותיו המיסטיות של פיתגורס, שסבר כי עולם הרוח הוא מתמטי והנשמה עשויה ממספרים.

הדינמיקה הדיגיטלית הזו היא אותה מכאניקה של הנשמה הנצחית, השורדת את מות הגוף הביולוגי. רק שבמקום לעלות למרחב רחוק ולא נגיש כמו גן העדן, הנשמה עולה לרשת, גן העדן ב"ענן" שיש לו עוגן חומרי עלי אדמות, ונותרת נגישה ואף עשויה להתגלגל מחדש לתוף גוף אחר. תחיית המתים בתיאולוגיה הנוצרית מתוארת כחזרה לחיים בגופים חדשים ומשופרים מהמקוריים. התיאולוגים בימי הביניים מתארים אותם כגופים מהוללים החופשיים ממגבלות הבשר ובלתי ניתנים להשחתה. היום כשכוכבי בידור כמו טופאק, מייקל ג'קסון, ווויטני יוסטון, שבים להופיע על במות כהולוגרמות, הנבואה הסתומה דאז הופכת הגיונית ופשוטה.

בראשית, אלוהים הפיח רוח חיים באפנו, ובאחרית הימים, אלגוריתמים של אנימציה מתקדמת ובינה מלאכותית ינפישו אותנו באמצעות ארגון מחדש של הזיכרונות הדיגיטליים השיחות והשפה האישית שהותרנו אחרינו. בקליפורניה כבר עובדים על מיזם הולוגרפי עם ניצול השואה פנחס גוטר, על מנת לאפשר לקהלים חדשים אינטראקציה ועדות בגוף ראשון (דיגיטלי) לאחר מותו, ומספר חברות כבר מציעות לציבור אלגוריתמים שמחקים את סגנון הכתיבה שלנו ברשת ונוכל לאמנם כדי שימשיכו לעדכן שם גם אחרי מות גופנו. אנחנו כבר רואים מצבות עם קודי QR שמאפשרות למתים "לדבר" אתנו באמצעות קישור לתכניהם. לא רחוק היום שנהלך בבית קברות ונרגיש כמו בהוגוורטס, כשמעל גבי כל קבר תקרא אלינו הולוגרמה "אני הייתי סבתא חיה, רוצה קישור למתכון הקוגל המפורסם שלי?"

אנשי ימי הביניים האמינו כי מרחב הנשמה מאכלס מגוון ישויות המשפיעות על חיינו כגון מלאכים, שדים, פיות, ואלים. טכנולוגית המציאות הרבודה משלבת אובייקטי מידע ממרחב הנשמה הדיגיטלי במרחב הפיזי, ובכך מנכיחה בחיינו את מה שהוגדר פעם כבלתי נראה; עוזרת למלאכים והשדים ליטול חלק משמעותי יותר במציאות החומרית. ילד נוצרי לא נדרש עוד להאמין בסנטה קלאוס בלתי נראה. הוא יכול לעשות אתו סלפי באמצעות פילטרים של מציאות רבודה ולעקוב אחר מסעו בזמן אמת ברחבי העולם בעזרת מפת אנימציה אינטראקטיבית ברשת– שירותים המוצעים לציבור מדי שנה בחג המולד. הביטו דרך אפליקציית המשחק שלכם ולפתע תחנת דלק נטושה בלב ארה"ב תהפוך למסיבת שדים פוקימוניים שאפשר לרדוף אחריהם במרחב הפיזי. ישויות שפעם אכלסו רק את עולמות הדמיון הן כיום רובד נוסף במציאות החומרית, יש להן גילום חומרי-דיגיטלי, ממשק עם חושינו ויחס למרחב הפיזי.

הטכנולוגיה פרי הנאורות המדעית הרציונלית לא נטלה את הקסם מהעולם כפי שסבר הסוציולוג מקס וובר אלא באופן אירוני השיבה אותנו לחשיבת הקסם טרום הנאורות, כאשר התהליך הטכנולוגי הופך בלתי נראה ונמוג אל הרקע, בעוד תכני הדמיון והרוח מופיעים ומתגשמים לנגד עינינו. אך עולם הקסם הזה אינו העולם הדתי הישן בו אנו שואפים להעלם מהעולם ולהגיע למרחב הנשמה. זהו עולם שבו אנו חותרים לטשטוש הגבול בין המרחבים, אנו רוצים את שוכני מרחב הנשמה בקרבנו, את המלאך והשד שלוחשים באוזנינו באייר-פודס, ואת המתים שימשיכו להלך בינינו כזיכרונות אינטראקטיביים מונפשים.

כך, במקום שנחלום לעלות לגן העדן, אלוהים הוא זה שיתפתה לרדת אלינו, לבדוק את המשכן הדיגיטלי שבנינו. ויתפוס פוקימונים, ויעש אתנו סלפי, וירא כי טוב.