פתח דבר

המוסף החדש של מארב יוצא יחד עם פסטיבל פרינט סקרין בחולון, ושניהם בוחנים את הבלתי-נראה בתרבות הדיגיטלית. ממבט מגובה הרחפן אפשר לראות שהמאפיין המרכזי של הבלתי-נראה המתגלה מתוך המוסף שלפנינו הוא היותו תהליך מתמשך ומורכב ולא פעולה מיידית של הסתרה. כלומר, לא מדובר על גלימת ההיעלמות מהארי פוטר או על קסדת היעלמות מהמיתולוגיה היוונית. ההיעלמות בעולמנו היא לא פעולה אחת אלא אוסף של פעולות מתמשכות של התפצלות והיטמעות, שתוצאתן דומה יותר לערפל, או אם נרצה – לענן. הבלתי-נראה אינו גוף אחד, אלא אוסף עצום של פריטים המחוברים ביניהם באין-סוף קשרים דקים. הבלתי-נראה הוא למעשה תופעה של התפצלות, התפוררות והיטמעות במרחב עד כדי טשטוש גבולות. באורח משונה, אותה פעולה עצמה של התפצלות והיטמעות היא גם זאת שמאפשרת ראייה של מה שהיה לפנים נסתר או פרטי. כפי שמתארת שושנה זובוף בספרה האחרון, שפרק מתוכו פותח את הגיליון הנוכחי, העולם הפרטי שלנו הפך לניגלה לחברות ענק טכנולוגיות דרך הימצאותן בכל פינה במרחב, הן הדיגיטלי והן הפיזי, וכך הן מנטרות ומתעדות את חיינו ואף משפיעות באופן אקטיבי על ההתנהגות שלנו. כיוון הפוך לגמרי מציגה אלן אודוניהו אודי. במאמרה, החותם גיליון זה, היא מציגה נשים יחידות אשר דרך צפייה והיטמעות במסך מצליחות למצוא דרך ולהשיב לעצמן את היכולת להביט באופן מלא וחומל בנשים אחרות ובעצמן. בשני המקרים הדרך להיעלם והדרך לראות היא דרך של פיצול, התפרקות והיטמעות בתוך רשת שלמה של פעולות ופריטים. טשטוש הגבולות שנוצר מתוך הפעולות האלו עלול להיות משתק ומסוכן, כפי שמתריע איתן נצ'ין, או כזה שמאפשר להרחיב את גבולות העולם ולהכניס לתוך חיינו מצבים קסומים ואף אוטופיים, כפי שמציעה כרמל ויסמן. סרטה של נועה וינשטין מספק מבט נוסף אל טשטוש גבולות מסוג מעט שונה, עתיק למדי כנראה, בין עולמות התרבות הגבוהה לבין אלימות בצורותיה הקשות ביותר. הסרט חושף את קשרי הגומלין העמוקים שבין כלכלת המלחמה לעולם האומנות, ומצביע על יכולתה של כלכלת המלחמה להיות נוכחת בכל מקום, ובו זמנית להיוותר נסתרת.סיפורו הקצר של יובל פלוטקין מתאר פרידת גוסטינג בין בני זוג, ונוגע דרך כך בפעולות האלימות שאנחנו מבצעים כלאחר יד בתיווך התקשורת הדיגיטלית. המהירות הקלות, והמרחק שמאפשרת הטכנולוגיה הופכים את האלימות הזאת לבלתי נראית. במרכז הגיליון ניצבת צורה אחרת של הבלתי-נראה. דרך שני ראיונות עם אנשים הנמצאים בשני צידיה של חברת המעקב הישראלית – המודיעין הישראלי, ניתן לחזור ולזכור את מה שהוא אולי הצורה הבנאלית ביותר של הבלתי-נראה. עם זאת, אסור לשכוח שהיא נוכחת כל הזמן, שכן יותר מכל חשאיות מודעת ויזומה, זוהי פשוט ההתרגלות שלנו לקיומה של מערכת הכוח העצומה שמספקת לה מסתור ומאפשרת לה לפעול ללא מעצורים.

תמונת הנושא המלווה את המוסף היא עבודתו של האמן הבריטי אנדי הולדן 'ללילה יש אלף עיניים'

 

הגיליון נפתח, אם כן, בפרק הראשון באחד הספרים החשובים של השנים האחרונות הנוגעים להשפעתה הנרחבת של כלכלת המידע על החברה – עידן קפיטליזם המעקב (2019) של חוקרת החברה שושנה זובוף. בעבודתה מבקשת זובוף להפנות את תשומת ליבנו לסדר כלכלי חדש שהתפתח מאז תחילת המילניום ונהפך לאחד הגורמים החזקים וההרסניים בעולם היום. זובוף משווה את הנזק ש'קפיטליזם המעקב' גורם לחברה האנושית לזה שהקפיטליזם התעשייתי גרם ועודנו גורם לסביבה הטבעית. חברות ענק טכנולוגיות, ובראשן גוגל ופייסבוק, לא רק יודעות עלינו הכול ומוכרות את המידע לשלל גורמים, אלא גם משפיעות על הבחירות האישיות שלנו במידה הולכת וגוברת ובכך מפשיטות אותנו ממה שעושה אותנו אנושיים. ההרס הזה, טוענת זובוף, מונע מרצון פשוט לרווח, ללא צורך באידיאולוגיה סדורה או זדונית שתדחוף אותו. 

החידוש שבפעולות אלה מוצג בספר כאחד הגורמים המרכזיים לחוסר היכולת שלנו להבין את האיום שניצב מולנו, הן לדמוקרטיה ככלל והן כפרטים. מכשול נוסף בדרך להבנתנו הוא שלא הקצנו עדיין מחלום העידן הדיגיטלי המקורי, זה שהבטיח לנו אינטרנט כמרחב חופשי מקרב ומכיל, על אף שהבטחה זו התנפצה זה מכבר. נראה שבדומה למה שאירע להבטחתה של הדמוקרטיה הליברלית אחרי המלחמה הקרה, התנפצות ההבטחה לא זו בלבד שלא הובילה לשינוי מחשבתי כולל אלא שבהיעדר אידיאל אחר להיאחז בו, ההיאחזות בחלום שנגוז רק הלכה והתחזקה. 

מבחינת זובוף נראה שהמשימה הראשונה היא להבין את הקרקע החדשה שעליה אנחנו עומדים, ולשם כך לתת שמות לפעולות ולצורות שבהן הכוח החדש מופעל עלינו. לכוח החדש הזה היא קוראת 'כוח אינסטרומנטרי', ומתארת את הדרך שבה הוא מופעל – לא באופן היררכי אלא באופן רשתי ומתווך, ומכאן אופיו הבלתי נראה והמתעתע. 

ההפך מבבל, מאמרו של איתן נצ'ין, נוגע גם הוא בסוגיית היעלמות הכוח השלטוני הגלוי לטובת כוחות סמויים יותר. המאמר נע לאורך מגדל בבל של שפות בירוקרטיות – החל באימפריה הבבלית עצמה, דרך דאנטה, המהפכה הצרפתית, קפקא, ועד אלגוריתמים לעיבוד שפה טבעית, המאמר מתחקה אחרי תהליכי הבידול וההתקרבות שבין שפת השליטים לשפת הנשלטים. עם זאת, נראה שמבנה השליטה הזה אינו דומה למגדל בבל העולה אל השמיים ויוצר היררכיה ברורה של גבוה ונמוך. המרחב שנוצר עתה הוא מבוכי ומבלבל. בתיווכן של טכנולוגיות חדשות, כל פעולת תקשורת וכל אדם הופכים למגדל שמירה זעיר המשגיח על סביבתו ועל עצמו, מגדל המזין מידע על השפה האנושית שהופכת לבהירה יותר, לא לנו אלא לתוכנות שבאמצעותן אנו מתקשרים. לבסוף מצביע נצ'ין על כך ששפת הכוח היום אינה מנסה להיבדל מהשפה המקומית והאינטימית אלא להבין אותה, להתמזג איתה ואף לשנות אותה, ובכך הופכת את האפשרות לפתח שפה חלופית וליצור מרחב התנגדות לכוח דכאני לקשה מאי פעם. 

תחילת הגיליון עוסקת במה שנותר בלתי-נראה מפני שהוא חדש. במרכז הגיליון, לעומת זאת, נמצא מה שנעלם מאיתנו מפני שהוא מוכר ולכן נשכח תמיד: שני ראיונות העוסקים בחברת המעקב הממלכתית, העיניים והאוזניים של ישראל, כשליטה הצבאית של שטחי הגדה המערבית. הריאיון הראשון הוא עם עיסא, פעיל שלום פלסטיני מחברון העוסק בהתנגדות לא-אלימה לכיבוש. הוא מתאר מציאות ללא חוק וללא הגנות, שבה הצבא הישראלי מנטר כל מי שהוא רוצה בכל רגע שהוא רוצה, ופועל נגדו ללא מגבלה. כל מילה שנכתבת ושאינה מתיישבת עם רצונות הצבא, יהיו אשר יהיו, גם אם אין בה ולא כלום עם אלימות, עלולה לגרור הפעלת כוח עצומה. המציאות המתבררת היא של חברה שבה כל תקשורת הופכת למסוכנת. כל פוסט ברשת החברתית, כל מפגש עם אדם, חבר או בן משפחה עלול להיות עילה, מופרכת ככל שתהיה, להפעלת כוח מצד הרשויות. זהו אולי מופע ותיק של חברת המעקב, אבל בשעה שבצידה זה של הגדר ישראלים נאבקים לכל היותר על מידת הרגולציה שתהיה לאזרחים על חברות פרטיות ועל אופי החוקים שמגבילים את כוחה של המדינה לעקוב אחר אזרחיה, בצידה השני מופקרים חייהם של מיליוני אנשים לכל גחמה של השלטון ושל עשרות אלפי האנשים הצעירים שמתפעלים אותו. 

הריאיון השני הוא עם גל (שם בדוי), צעיר ששירת ביחידת ההאזנות של המודיעין הישראלי החל מאמצע העשור הקודם, עד שב-2014, בהיותו קצין מילואים, עזב את השירות יחד עם יתר חותמי מכתב הסרבנים. חומר רב התפרסם בעיתונים וברשתות על מכתב הסירוב ועסק בפרקטיקות שהובילו למכתב ולמטרותיו. מרכז הריאיון, אם כן, הוא דווקא החוויה האישית של גל כחלק במערכת העוצמתית. הוא מתאר את תחושת הכוח הגדולה, המשכרת לעיתים, העולה מתוך חייהם החשאיים, כמו גם את תחושת הקרבה המשונה הנוצרת עם מושאי המעקב, את המאמץ המערכתי לנטוע בחיילים את התחושה כי הם כל יכולים ואת ההשלכות של הפעלת הכוח מעמדה בטוחה ומרוחקת. לבסוף, הריאיון הוא גם עדות נוספת לכך שאפילו במערכת היררכית צבאית הסכנה הגדולה ביותר אינה מחייל כזה או אחר אשר חורג מסמכויותיו, אלא בהפעלת הכוח הדכאנית, השקטה, הרגילה – פעולות לכאורה מינוריות, מהסוג שעיסא מתאר. גל מסביר שההיבט החמור ביותר נמצא ביום-יום, בשגרה של השליטה הצבאית, בשחיקה המתמדת שהיא יוצרת בחברה האזרחית, ובהתגברותה המתמדת בגלל הצורך ההולך וגובר בחיכוך שהמערכת הצבאית כלואה בו על מנת לשמר את השליטה. העיוורון לתמונה הכוללת מוביל לאופן שבו רבים מהפעולות והנהלים נעשים ללא מחשבה ברורה אלא בתוך מסגרת של מציאת פתרונות מיידיים. דווקא התעסקות במקרים הבולטים, אלו של חריגה מסמכות ושל פעולות קיצוניות, הופכת לאמצעי להסתרת הפגיעה הכוללת, המתמשכת וההרסנית לאין שיעור. זהו הכוח העצום שפועל דרך חיילי היחידה כולם, מבלי שאיש מהם ירגיש, ולו לרגע, שהוא אשם או זדוני. 

סרטה של נועה וינשטין נוכחותה של מלחמה רחוקה מפנה את המבט אל הקשרים הסמויים שבין עולם האומנות והתרבות לבין תעשיית הנשק. ממוזיאון הלובר בפריז ועד הופעותיה הקולנועיות של אנג'לינה ג'ולי, הסרט חושף את נוכחותה התמידית של המלחמה סביבנו. גם בעיתות שלום ובאזורים רחוקים מהחזית ואפילו במקומות שנחשבים להתגלמות התרבות הגבוהה והמעודנת של האנושות, מתגלה האלימות, ולצידה הכלכלה שמניעה ומשמנת את היצירה האנושית. פרק אחרי פרק אנו נאלצים לפגוש בפנים שונות שבהן התרבותי והאומנותי מתמזגים עם האלים והברוטלי.  

באהבה, או בנסיונות המגושמים לזכות ולהיות בה, מתגלה צד שונה של הבלתי-נראה בתרבות שלנו. הסיפור הקצר של יובל פלוטקין למה לא תשכב לנוח עוסק בגוסטינג (Ghosting) – פרקטיקה של פרידה מבני זוג דרך היעלמות ללא הסבר, שהפכה נפוצה מאוד בעידן התקשורת הדיגיטלית. הסיפור משוטט על פני מפגש בין שני אנשים צעירים, זוג-לא-זוג, שנעים בעיר ובעולם במהירות ובקלילות, אך באופן שכמעט ואינו מותיר חותם. נוסעים ונשארים במקום. הקלילות והחופש מסירים מכשולים ועכבות, אבל הקלות הזאת יכולה להפוך בזריזות לרעילה למדי. אפילו כששום דבר נורא לא מתרחש, נותרת לבסוף תחושת בדידות מעיקה במיוחד. 

מאמרה של ד"ר כרמל וויסמן שלח לי מלאך בענן בוחן אף הוא את ההתפתחויות התקשורתיות הטכנולוגיות ומביט אל המרחב הדיגיטלי שנפתח בפנינו, וטשטוש הגבולות אשר הוא מביא עמו בין הקסום לארצי. וויסמן מראה כיצד כבר בעת העתיקה היה האידיאל של תקשורת טובה תקשורת בלתי נראית, בלתי מורגשת, כזו שכל המידע שבה עובר באופן חלק ומיידי. ללא עיוות וללא זמן – התגלמותה הוויזואלית של תקשורת כזו הייתה המלאכים שמעטרים את תולדות הציור המערבי. בעת הנוכחית אנחנו חווים התקרבות הולכת ומתעצמת אל תקשורת כמו-אלוהית זאת. התווך שהיה מלא באמצעי תקשורת הולך ומתרוקן ככל שהטכנולוגיה הופכת לבלתי נראית. אך לא נותר ואקום אלא דבר מה אחר ממלא את החלל. באופן פואטי עולמנו, ובמיוחד העולם הדיגיטלי, ככל שהגבול ביניהם עוד קיים, הולכים ומתמלאים בהתגלמויות שמזכירות דווקא את אותם ייצוגי אומנות קדם-מודרניים. במרחב הדיגיטלי חל כישוף משונה – מתים חוזרים לתחייה, הדמויות שלנו יכולות להופיע בה בעת במקומות רבים ומרוחקים או ללבוש צורות שונות ומשונות. הקסם גורש מעולמנו בעזרת הטכנולוגיה והנה הוא שב ומופיע מכל החלונות, כלומר המסכים. 

המאמר החותם את הגיליון מציע מעט אופטימיות על האפשרויות הנפתחות דווקא מתוך עולם המעקב וגם ברגעים הקשים ביותר. במאמרה פורנו, מעקב עצמי אמפתי ונאו-אקפראזיס, אלן אודניהו אודי מביטה על שתי נשים צעירות המופיעות בסיפורים מטלטלים של שתי סופרות מרכזיות בספרות העולמית בשנים האחרונות, אלי סמית' וכרמן מריה מאצ'דו. הנשים הללו צופות בפורנו, אך לא לשם התענגות חושית. כל אחת מהן יוצרת פרקטיקה מיוחדת, אישית ופוליטית כאחד, של הזדהות, אמפתיה וריפוי. דרך הסיפורים ודרך תיאוריה פמיניסטית וטכנולוגית עכשווית מציגה אודניהו אודי דרכי התנגדות חדשות לתופעות ולמערכים דכאניים בחברה. דווקא מתוך הקיום ההרסני של הפורנו המקוון, על האלימות העצומה, הניכור, ההשתקה וההסתרה הכרוכים בו, מוצאות הסופרות אפשרויות אומנותיות, ספרותיות ואנושיות לסולידריות וריפוי. 

 

 

המון תודה לכל מי שהיה לו חלק בדבר ועוד לא מופיע בשמו – העורך הראשי אודי אדלמן, אוצר פסטיבל פרינט סקרין שליאור זלמנסון, אביגיל סורוביץ', נועה שובל, מור לוין, שים גיל, דידי טל, גלעד קינן, רותי וינשטין, ניליה לנדסמן ועומר עין-הבר.