בואו נדליק את הנר הזה… / סטניסלב וולבל

בראשית המאה ה-21, יצר האמן האירי ג׳ררד ביירן את מיצב המולטימדיה 1984 והלאה (1984 and Beyond). העבודה, שצולמה בין השנים 2007-2005, הוצגה בביאנלה ה-52 של ונציה שבה ייצג ביירן את אירלנד. נקודת המוצא של העבודה במאמר שפורסם בשנת 1963 בירחון פלייבוי, המציג דיון בין תריסר סופרי מדע-בדיוני מאותה תקופה, שבינהם ארתור סי. קלארק, אייזיק אסימוב, ריי ברדבורי ואחרים. ביירן השתמש בכתבה כבתסריט, הוא ביים את השיחה עם שחקנים וצילם את התוצאה. אחד המאפיינים הכי בולטים של העבודה הוא החזרה על קולות העבר ושחזורם. כיום, ברור לחלוטין שתחזיות הסופרים לגבי העתיד מעולם לא התממשו. אך מטרידה עוד יותר ההבנה שהשיחה פורסמה בארה״ב ביולי-אוגוסט 1963. זוהי שנה משמעותית בתולדות ארה״ב שבה התרחשו אירועים חברתיים ופוליטיים חשובים, ביניהם המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, שבו נשא מרטין לותר קינג הבן את נאומו ההיסטורי: ״יש לי חלום״. המצעד התקיים באוגוסט 1986, ומטרתו היתה לקרוא לשוויון זכויות אזרחי ותעסוקתי לשחורים בארה״ב. הנשיא ג׳ון פ. קנדי נרצח בנובמבר באותה שנה. תפישת החברה ועולם העתיד (כלומר ההווה שלנו), כפי שדנו בהם הסופרים נדמים לא רק נאיביים להחריד, אלא גם תפורים לטווח הדמיון של קורא פלייבוי הלבן הממוצע.

אירוע שהתרחש לאחרונה עורר בי רצון לחזור אל 1984 והלאה: בשלושים במאי 2020, נאס״א – סוכנות החלל האמריקנית וספייס אקס, חברת אווירונאוטיקה פרטית שהקים אילון מאסק בארה״ב, שיגרו חללית מאוישת, דרגון 2.0,  לתחנת החלל הבינלאומית. האירוע, בנוכחות נשיא ארה״ב, הועבר בשידור חי בכל העולם והוצג כהצלחה כבירה וכציון דרך חשוב בשיתוף הפעולה הציבורי-פרטי בחקר החלל. האירוע העניק הזדמנות לפוליטיקאים ולאנשי עסקים לחשוף בפני הציבור הרחב את חזונם לעתיד, ובכללו כיבוש החלל הממשמש ובא, היתרונות והרווחים שבכריית מחצבים בחלל, תכניות לשוב ולשגר בני אדם לירח, יישוב מאדים וכד׳. ממש לפני השיגור, דאגלס הארלי, אחד משני האסטרונאוטים שאיישו את דרגון, ציטט את דבריו של האמריקני הראשון בחלל, אלן ב. שפרד. בשנת 1961, הפך המשפט ״בואו נדליק את הנר הזה…״ לסמלה של הטיסה האמריקנית המאוישת הראשונה לחלל.

השיגור במאי 2020, שנקרא בגאווה שיגור אמריקה (Launch America), התקיים לא רק בעיצומו של משבר מגיפה עולמי, אלא גם בשיאו של גל מחאת ״בלאק לייבס מאטר״ (חיי שחורים נחשבים) שסחף את ארה״ב ועורר הפגנות הזדהות מסביב לעולם בעקבות רצח ג׳ורג׳ פלויד בידי המשטרה.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על הדמיון המצמרר למצב בשנת 1963, שהתאפיין בניתוק מוחלט בין מה שפורסם כחזון לעתיד לבין המציאות בפועל. אווירת התקופה זוקקה בשנות ה-70 בשיר ספוקן וורד של גיל סקוט-הרון ״ווייטי על הירח״, שיכול לשמש כפסקול אנכרוניסטי וחתרני לאירוע של ספייס אקס ושל נאס״א. אירוע  מטריד שמומן בידי חברה שנויה במחלוקת בבעלות גבר לבן עם אגו ענק, בתמיכת המדינה על מנהיגיה הלבנים ועם צוות גברי לבן בצעדיו הראשונים לנצל ולהרוס אפילו את החלל ואת שאר כוכבי הלכת במערכת השמש.

מחזוריות ההיסטוריה עוררה אותי לבחון מקרוב עוד חזרות והדים משונים מן העבר: שיגור אמריקה, שבויים כאירוע תעמולה, נראה כאילו נלקח מיצירת מדע בדיוני דיסטופית. ייתכן שיש טעם לנתח אותו באמצאות סרטים, ספרים ויצירות אמנות, במיוחד כאלה שמבקרים את הערכים שהוא מייצג.

בשנות השבעים, קשישטוף קיוורסקי (Krzysztof Kiwerski), אמן, צייר ואנימטור פולני יצר כמה סרטים מצוירים קצרים שעוסקים בחלל. סרטו יאשו (Jasio, 1979) מתאר את קורותיו של חרק מכאני בחלל, שמסעו נפתח באתר פסולת בחלל. בעולם הזה, שמיושב באנשים ובחפצים מונפשים שהגיעו מכדור הארץ, החיפושית המכאנית נקלעת למלחמה בין קוקה-קולה לפפסי, פוגשת את דקארט ואת איינשטיין וחולפת על פני הצוללת הצהובה של החיפושיות ששטה בחלל. חפצים ואישים מופשטים ממשמעותם ומרודדים לכדי סמלים מהעבר. המותגים נלחמים זה בזה, הפילוסופים תקועים במחשבותיהם והחלל מלא בפסולת מכדור הארץ. החיפושית יכולה להביט אל העבר ולראות את ההיסטוריה לכודה במעגל קסמים, בחזיון עגום של עולם הכלוא בחזרתיות אינסופית, בתהליך של מיתוג מחדש, בהתאם להיגיון הקפיטליסטי.

הסרט אואריה (Awaria, 1975) של אותי במאי, מספר את סיפור הפסולת בחלל: רכיב שנזרק מחללית נוחת על כוכב לא מוכר ומתחיל להשמיד את תושביו. האסטרונאוטים משתמשים בכלי נשק שונים כדי לנסות והציל את החייזרים, אך ללא הואיל. למרבה האירוניה, הם מצליחים לבסוף לעצור את הרכיב הקטלני רק כשהם סותמים אותו עם מסטיק ״דונלד דאק״, שהיה מצרך מערבי מבוקש בפולין הקומוניסטית.

בשנת 2002 גילה אסטרונום חובב גוף במסלול כדור הארץ, שבגלל ממדיו, זוהה בטעות כאסטרואיד. אך האובייקט, שנקרא J002E3, התברר כחלק מהטיל סטורן 5  שנשא את אפולו 12 לירח בשנת 1971. הרכיב נותר בחלל, סבב סביב השמש וחזר בשנת 2002, אך לאחר שנה שבה הקיף את כדוה״א, הוא שוב נעלם. על פי החישובים הקיימים, הוא ישוב לאזורנו באמצע שנות ה-40 של המאה ה-21 ואף עלול להיות במסלול התנגשות עם כדור הארץ או עם הירח.

לא מזמן צפיתי בסרט כבידה (Gravity) של האמנית אלכסנדרה מיר (Aleksandra Mir), המתעד את עבודתה שהושלמה בשנת 2006 בלונדון – טיל בגובה 22 מ׳ עשוי פסולת. איסוף החומרים ממגרשי גרוטאות ארך כשישה חודשים ובמלאכת הבניה השתתפו שלושים איש. לאחר התערוכה החומרים מוחזרו. העבודה של מיר מזכירה לי ספר ילדים נשכח בשם הרפתקאותיו של דניס (1961) מאת הסופר הסובייטי ויקטור דרגונסקי. זהו אוסף של סיפורים קצרים על ילד בשם דניס, שחי בסוף שנות ה-50 – תחילת שנות ה-60 במוסקבה. בסיפור ״יום אחד נפלא״ דניס וחבריו בונים טיל מגרוטאות. את ה״טיל״ הקרוי ווסטוק, על שם החללית של יורי גאגרין, התניעו בכוח זיקוקי דינור שנאספו בסמובר ישן. הוא התפוצץ והרס את החצר שבה שיחקו הילדים ויצר מהומה גדולה. אך התקלה לא הטרידה איש, שכן בדיוק באותו יום הכריזו על טיסת החלל המוצלחת של הקוסמונאוט גרמן טיטוב, בחללית ווסטוק 2 המקורית, וכולם היו מאושרים מהחדשות.

בזמן ההסגר, החלטתי להשלים פערים ולצפות בכמה סרטי מדע בדיוני עכשוויים, דיסטופים ברובם. בולט במיוחד היה הטון הדומיננטי של חוסר אמון ושל אסון בלתי נמנע. האלגוריתם של שירות הווידאו המקוון הציע לי סרטים נוספים. להפתעתי, הוא קישר את העניין שלי בדיסטופיות עם מאדים (Mars, 2016), סדרה בהפקת נשיונל ג׳אוגרפיק העוסקת בחקר המאדים. זוהי סדרה חצי-דוקומנטרית המערבת דמויות בדיוניות על קורותיהן עם ראיונות אמיתיים. הסדרה צולמה בשיתוף פעולה עם נאס״א ועם ספייס אקס והיא מציגה טכנולוגיות אפשריות ועדכניות. היא נראית כמעט כמו סרט תדמית.

בחירת האלגוריתם התבררה כנכונה, גם אם סרקסטית, בהתחשב באופן הבעייתי שבו הוצג חזון המשימה במאדים. המשימה מתמקדת בניצול המשאבים לטובת חברות פרטיות ולא למען מחקר מדעי. כוח מניע נוסף שעומד מאחורי המשימה הוא החיפוש אחר מקום מפלט מכדור הארץ שנהרס כתוצאה מזיהום, משינוי אקלים, מאסון גרעיני וכו׳. הסדרה מציגה את משימת חקר המאדים הבדיונית בצורה מאוד ריאליסטית. בכך היא דומה לסרט כוח משיכה (2013) של הבמאי אלפונסו  קוארון, שגם הוא הופק לאחר התייעצות עם מומחים מנאס״א לשם הצגת המסע לחקר החלל בדיוק מרבי ובהתאם למצב הידע והטכנולוגיה העדכני. באותן שנים בערך, הופקו גם ברוסיה כמה סרטים שעסקו בתור הזהב של תכנית החלל הסובייטית, ביניהם: גגארין: הראשון בחלל (2013), סאליוט 7 (2017), מעבר לכוכבים (2017). כדאי לציין שהפקות אלה מתמקדות בנוסטלגיה ומשתמשות בעבר כבמכשיר תעמולה שמטרתו להשיב את הגאווה הלאומית של ימי המלחמה הקרה בחלל ולא לספק עמדה ביקורתית על ההיסטוריה או לספר סיפור רלוונטי עכשווי או עתידי.

המהפך התעמולתני בקולנוע הרוסי העכשווי, שמפאר את מעשי העבר, הזכיר לי חברה נוספת להפקת סרטי קולנוע שפעלה בתקופת המלחמה הקרה –  אולפני DEFA, בבבלסברג-פוטסדאם שברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. האולפנים שכנו במקום שבו פעלה לפני המלחמה חברת ההפקות UFA, שהפיקה, בין שאר סרטיה המפורסמים, את מטרופוליס (1927) של פריץ לאנג. אולפני DEFA בגרמיה המזרחית היו חברת ההפקה הגדולה ביותר של סרטי מדע בדיוני באירופה המזרחית לצד בריה״מ. באולפנים היתה יחידה מיוחדת בשם defa futurum, שהייתה אחראית על יצירת סרטים עתידניים וסרטים עתירי ידע מדעי שנועדו לקדם חזון חיובי ומזהיר לחברה הסוציאליסטית. כדי שהסרטים יהיו משכנעים, מרתקים ואמינים, ובעת ובעונה אחת גם בעלי חזון עתידני וגם נטועים בהיקשר עכשווי, היוצרים שיתפו פעולה עם תכנית החלל של בריה״מ. הם ערכו כמה ביקורים במרכזי החלל במוסקבה שהניבו סרטים שהציגו את החזון העתידני בצורה מאוד מדויקת ובהשראתה הישירה של תכנית החלל הסובייטית. קבוצת defa futurum הפיקה כמה סרטים דוקומנטריים וארבעה סרטים עלילתיים באורך מלא בשיתוף פעולה עם תעשיית הקולנוע הפולנית. הסרט הראשון (המוכר בשתי גרסאות שונות: הכוכב השקט (1960) בגוש המזרחי ו-חללית ראשונה על נגה במערב) היה עיבוד לספרו של סטניסלב לם האסטרונאוטים (1951). הוא הדהד את המצב הפוליטי בשנות ה-60 וקידם שלום בעודו מזהיר מפני סכנות מרוץ החימוש הגרעיני. הפקות  defa futurumהתמקדו בבעיות המלחמה הקרה או עסקו בשימור הערכים הסוציאליסטים של חברות חייזרים בעתיד. בכך הם דמו לסרטי מדע בדיוני חלוציים כמו הסרט אייליטה (Aelita, 1924) של הבמאי הסובייטי יעקב פרוטזאנוב, שבו סיירי חלל מבריה״מ של אחרי המלחמה, מביאים את המהפכה לחברה החייזרית במאדים.

בספרו אחרי העתיד (After the Future, 2011), פרנקו בררדי טוען שהמאה ה-20 היא המאה האחרונה שיש לה חזון חיובי לעתיד. לאור בחינתן של יוזמות עתידניות ומדע-בדיוניות כמו חקר החלל, אני מאמין שקל להסכים עם קביעה זו. העתיד המובטח מעולם לא הגיע. וכעת קשה להבחין בין משפחת קדמוני לבין משפחת סילוני. אם יש בכלל עתיד הרי שהוא קודר ודיסטופי. אנחנו כמו לכודים בשחזור מחוות, תחזיות ודימויים חלוציים והירואיים שיכולים לשמש כעלה תאנה לכיסוי המציאות העגומה. העתיד מציץ אלינו מהעבר, בעוד אנחנו מביטים אל תוך האפילה. אז פייחלי,[1]  בואו נדליק את הנר הזה…

תרגום לעברית: נועה שובל

[1] פייחלי (׳קדימה!׳ ברוסית Поехали) היתה קריאתו של הקוסמונאוט יורי גגארין בשיגור הראשון של החללית ווסטוק (בריה״מ), ב-12 באפריל, 1961. בהמשך היא נעשתה לסמלו של עידן חדש, קוסמי בהתפתחות האנושית.