האזרח הסובייטי האחרון היה הקוסמונאוט סרגיי קריקאלב, שצפה בהתפרקות בריה״מ מהחלל, מבלי שהיתה לו כל אפשרות לחזור הביתה ביולי 1991, כמתוכנן. בסופו של דבר הוא נחת באיחור של עשרה חודשים ב-25 במרץ, 1992, בקוסמודרום בייקונור שהיה כעת בשטחה של קזחסטן העצמאית. העולם שבו נחת היה שונה מזה שהכיר – מולדתו חדלה מלהתקיים. במקום ברית המועצות, קמו 15 מדינות עצמאיות ואפילו השם של עיר מגוריו, לנינגרד, הוסב לשמה המקורי, סנט פטרסבורג. המערכת הסובייטית היציבה התמוטטה בין לילה, ולמרות שזה לא היה בלתי צפוי, זה היה מזעזע (Yurchak, 2006).

באופן דומה, בשנת 2020, האסטרונאוטית האמריקנית ג׳סיקה מאייר והקוסמונאוט הרוסי אולג סקיפוצ׳קה, חזרו אל כדוה״א ב-17 באפריל לאחר שבעה חודשים בחלל למצב חדש. המגפה העולמית הביאה להרס תהליכים כלכליים, יצרה שגרת תקשורת חדשה, קבעה הגבלות תנועה, מרחק ומגע מחמירות ואף השפיעה במידה רבה על מבנים פוליטיים ומוסדות חברתיים חשובים, כשחשפה אותם כמיושנים, שבריריים וזרועי אלימות מובנית כה רבה, שהפכנו כהים אליה. נגיף ה– COVID-19 שהחל כבעיה רפואית כלל עולמית, הפך במהרה לזרז של בעיות גלובליות ממושכות שהוזנחו לאורך זמן, כמו שוויון בגישה לשירותי בריאות, אלימות במשפחה, פריבילגיות על רקע גזעי ומעמדי והזכות לעתיד של מי שלא שפר מזלו להשיגו. נגזר עלינו לא רק להתרגל לנורמלי החדש, אלא גם להודות שעלינו לבחון מחדש כיצד אנחנו תופשים את הנורמליות ואת האופן שבו היא מיוצגת במדיה, באמנות ובחינוך.

מגפת הגזענות, הקסנופוביה ושנאת הנשים המתפשטת, שהתחזקה עם התפרצות נגיף הקורונה, מגייסת את השאיפות המחודשות לכיבוש החלל שהתגלו בתקופת המשבר[1]  כדי לקדם שיח מימי המלחמה הקרה על מגדר, מעמד, גזע ״בלתי רצוי״ וגזע ״עליון״. השיח האי-שוויוני והמנשל, שבעצם, מעולם לא נעלם, ניזון מקפיטליזם, מגבולות מתחזקים ומשליטה דיגיטלית הולכת וגוברת. הוא צובר שכבות משמעות חדשות ומצריך מחשבה נוספת והתייחסות מחודשת למציאות הפוליטית שבה הוא נוצר. חוקרת הזיכרון אליידה אסמן (Aleida Assman), כותבת על השפעת האירועים האלימים שהתחוללו במאה ה-20 ולפניה: ״נטל העבר עודנו מכביד על כתפי ההווה, דורש תשומת לב והכרה, תובע לקיחת אחריות וצורות חדשות של זיכרון״ (Assman, 2013). העבר נוכח במיוחד כשנוגעים בסוגיות חברתיות של העמקת אי-השוויון והשנאה המתמשכת: למרות החקיקה נגד ההפרדה הגזעית בשנת 1964, גזענות מערכתית עדיין מובנית בכל שכבות המרקם הסוציו-פוליטי בארה״ב. רוסיה שלאחר התמוטטות בריה״מ, בתורה, ירשה ״את הדו-פרצופיות של השיח הסובייטי ששילב חוסר גזענות אידאולוגי כלפי חוץ בקיומה התמידי במעשיהם של האימפריה הסובייטית ושל אזרחיה״ (Tlostanova, 2013), כל זה יחד עם כפיית התרבות הרוסית על אזרחיה, הוביל, בסופו של דבר, למחיקת זיכרון והיסטוריה של עמים שלמים. המדיניות הגזענית של שתי היריבות במלחמה הקרה כללה כמעט את כל תחומי הכלכלה והידע, ובכללם גם את תעשיית החלל: ללא-לבנים או לאנשים ממוצא ״בלתי רצוי״ ההצטרפות לתכנית החלל היתה קשה עד בלתי אפשרית. כשכן הצליחו, זה היה מפני שהיסוד ה״אחר״ בזהותם הושתק (כמו במקרה של קוסמונאוטים יהודיים בבריה״מ), או מפני שתרומתם היתה שקופה ולא זכתה להכרה (כדוגמת מהנדסים שחורים בנאס״א). משמעות ההדרה מתחום שמסמל קדמה ועתיד היא גם הדרה מכלל הדמיון הפוליטי ובחסימת האפשרות להצטרף אל העתיד כשווים בין שווים.

במקביל, העתיד כרעיון וכפרויקט סוציו-פוליטי, בשילוב תפישת הנרטיב ההיסטורי כליניארי, היה נטוע עמוק בחשיבה המשותפת וקודם בערוצי החינוך והתעמולה. אך בעקבות נפילתה של חומת ברלין, בשנת 1989, הרעיון האוטופי ״מצא את מקומו במוזיאון המדומיין של ׳עתידים מן העבר׳״ (Assman, 2013), והתקווה לקדמה ולפיתוח הוחלפה בתחושת דאגה ואכזבה. על סמך מחיקתו האיטית של העתיד, שמארק פישר מתאר כמצב של פספוס ושל הנמכת ציפיות (Fisher, 2014), האלימות המזדחלת שבניצול משאבי הטבע בידי האנושות (Nixon, 2011) וההתפתחות הטכנולוגית, אפשר לומר שהעתיד צפוי, אך לא בהכרח חיובי. בעיקרון, העתיד פשוט ימשיך את ההווה, שבעצמו אינו מזהיר.

הפנדמיה החזירה את העתיד לשיח. השערות וניבויים רבים שנשמעים במדיה וברשתות החברתיות מראים שהוא הפך למצע נוח להטלת פחדים, תקוות וחלומות, ולחיפוש דרכים חדשות לחיות. הושלכנו לתוך מצב שמחייב אותנו לשוב ולכתוב תסריטים לעתיד, לשוב ולתרגל את דמיוננו הפוליטי המשותף, תוך שימוש באוצר מילים חדש שימסגר ויגדיר מחדש מושגים כמו היסטוריה, היררכיה, גזע, מגדר, הכללה, זיכרון פוליטי, דומיננטיות של נרטיבים היסטוריים ושל אידיאולוגיות מדיניות. במסגרת הדיון בהשלכות האפשריות של הנגיף על מצב העניינים הבינלאומי, ארונדהטי רוי (Arundati Roi) מציעה לראות במגפה צוהר לעולם מדומיין מחדש (Roi, 2020). בידינו הבחירה אם לעבור בפתח הזה במטרה לשחזר את השיח האלים ואת יחסי הכוחות הקיימים, או לעבור בו עם מטען קל בלבד, מוכנים להיאבק למען עולם חדש. הריסת האנדרטאות המסמלות את הקולוניאליזם ואת עליונות הגזע הלבן עשויה להיות צעד ראשון בכיוון הזה, בתנאי שנשכיל לנתח את העבר הכואב והטראומטי, להעניק לו הקשר ולבחון אותו גם מנקודות מבט אלטרנטיביות ודרך נרטיבים מתחרים של היסטוריות שקופות ומושתקות שזכו להתעלמות מצד הנרטיבים ההיסטוריים והאידיאולוגיים השולטים. שאם לא כן, הרוחות של האנדרטאות שהושמדו בלהט הרגשות עלולות לשוב ולהופיע.[2]

אי אפשר להשאיר את הפעילות למען שינוי התפישה רק בידי אקטיביסטים, חוקרים והיסטוריונים. אמנים, אוצרים ועובדי תרבות, למרות שאינם משפיעים ישירות על תהליכים מדיניים, יכולים גם הם להשפיע על השקפת הציבור ולשנות את הפרספקטיבה השלטת, בהתנגדות לנרטיבים הדכאניים שהמשטרים הטוטליטריים כופים על נתיניהם (Amin, 2016). אסטרטגיות אמנותיות של חשיפת ידע מטריד עשויות לסייע בכוונון מנגנוני ניתוח ההיסטוריה ובערעור על תפישתה כליניארית. באמצעות עדכון השיח העוסק בעבר הקשה, שימוש במונחים ורעיונות א-היררכיים המבוססים על עקרונות של הזדהות, שיתוף ושוויון, אפשר יהיה ליצור ולתאר עתיד צודק ומכליל יותר. מכיוון שמאז ומתמיד עולם האמנות הצליח לנסח אפשרויות למציאות חלופית, ייתכן שמאמץ משותף של אמנים, אקטיביסטים, אוצרים ומוזיאונים יוכל לעזור במציאת אותו פתח שדרכו נוכל לזנק אל מחר שיהיה שונה מהיום.

תרגום לעברית: נועה שובל

מקורות:

Amin, Heba Y. 2016. Towards a Spatial Imaginary, Walking Cabbages and Watermelons. ibraaz.org. July 5, 2016.

Arundati, Roi. 2020. The Pandemic is a Portal. Financial Times, April 3, 2020

Assman, Aleida. 2013. Transformations of the Modern Time Regime. In: LORENZ, Chris, ed. and others. Breaking up time: negotiating the borders between present, past and future. Göttingen [u.a.]:Vandenhoeck & Ruprecht, pp. 39-56.

Fisher, Mark. 2014. Ghosts of My Life. Writings on Depression, Hauntology and Lost Futures. Winchester: Zero Books.

Nixon, Rob. 2011. Slow Violence and the Environmentalism of the Poor. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Tlostanova, Madina. 2013. Post-Soviet Imaginary and Global Coloniality: a Gendered Perspective (Madina Tlostanova).

Yurchak, Alexei. 2006. Everything was Forever, until it was No More: The Last Soviet Generation. Princeton University Press, 2006.

 

[1] ב-30 במאי, 2020,שיגרה חברת ספייס-אקס, שבראשה עומד אילון מאסק, את דרגון 2, החללית המאוישת הראשונה שלה, והפכה בכך לחברה הפרטית הראשונה שגם שיגרה אדם לחלל וגם שלחה חללית מאוישת לעגון בתחנת החלל הבינלאומית. כמו כן, היווה השיגור את הפעם הראשונה מאז שהושלמה תכנית מעבורות החלל שאסטרונאוט אמריקני שוגר לחלל על גבי טיל אמריקני מאדמת ארה״ב.

[2] לאחר הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שבו גינה המזכיר הראשון, ניקיטה חרושצ׳וב ב״נאום הסודי״ את פולחן האישיות של יוזף סטלין, הוסרו פסליו של סטלין מכל רחבי הארץ. הדבר נעשה בחשאי ביוזמת המדינה, כדי להימנע ממחאה ציבורית. בשנות ה-90, אחרי נפילת בריה״מ והאידיאולוגיה הקומוניסטית, הושמדו רבבות של אנדרטאות לזכרם של מנהיגים סובייטים קודמים, שייצגו את המדינה הסובייטית ואת מורשתה. בתקופתו של פוטין, כשדמותו של סטלין שבה לצבור סמכות כ׳מנהל היעיל׳ שניצח במלחה״ע השניה, פסלים ואנדרטאות לזכרו החלו לצוץ בעיירות קטנות ברחבי הארץ.