מ. היקר,

מה שלומך? חם כאן, חם בצורה יוצאת דופן. היום החם ביותר בספטמבר, קראתי איפשהו. שאלת אותי: מה אנחנו צריכים, עכשיו, כשאנו מסביב לעולם מביטים לטוטליטריות בפנים, בעוד שכל-כך הרבה בעיות מתקרבות אלינו במהירות הבזק. זו שאלה גדולה מאוד. ראינו את כל זה מגיע אבל חשבנו: לא, זה ילך לכיוון השני. זה ישנה מסלול. זה לא יגיע אלינו. אבל אז, לפתע, ראיתי את התמונה. בעיתון. אולי זה היה באינטרנט? לא זוכרת. אבל ראו בה את ה"צוות". הצוות של המנהיג, הבוס של כולם. והצוות היה מורכב מבני משפחה. בלבד. בנים. נשים. בנות. הבנים של הבנות. הבנות של הבנות. כלות. מחוץ לחוק. חסרי חוק. הערצה, מאוחדים בהערצה. כולם אומרים: כן. כן. וכן. כמובן. כולם מפסידים אם הם לא עומדים לצד השבט, הלא כן?

אז איפה זה משאיר אותנו, את השאר? איך זה קשור אלינו, כאן ועכשיו? יש כאלו שיגידו שאין קשר. אבל כמובן שיהיו לזה השלכות לגבינו. זה מפלג אותנו. זה מסית אותנו אחד נגד השני. זה מעכב אותנו מלחשוב, מסולידריות, מקהילה, מלהקשיב ולדבר אחד עם השני. אני מבולבלת.

מ. היקר,

מתחת לסימני הימים החמים ביותר אי פעם, המחלה מתפשטת, החרדה וההזנחה המתמשכת של מקורותיה על ידי כולנו, הביאה אותנו לכאן.

פול ויריליו כתב כי המצאת הספינה היתה גם המצאת הספינה הטרופה. עם המצאתו של המטוס, הומצאה גם התרסקות המטוס. אך התרסקות מטוס היא כלום. היא בדיחה בהשוואה למה שצפוי לנו. אחרי תעופה, הרשת החברתית הינה הדבר הטוב ביותר והרע ביותר שהומצא. אנחנו במסלול התרסקות מלא כעת. אחרי המצאת הניידות על גרסאותיה המגוונות, של גופים, מחשבות, דעות, רכילויות וסחורה, ההתנגשות הגדולה עם הפלנטה, האדמה עליה אנחנו דורכים, חיים עליה וחיים ממנה, הומצאה. נגנבה, עוצבה, נוצלה למטרות אחרות. יותר משדמיינו אפילו, מעבר לדמיון. מדוע, עבור מה ועבור מי אנחנו צריכים לשאול, לא? כאן אנו נמצאים כעת.

מ. היקר,

חזרתי. בפעם האחרונה שדיברנו, התחלת לפנטז. על אמנות, על טבע היצירתיות והפליאה. על כדור הארץ. על הטבע עצמו. על הדמיון. על שיתופיות. על תשוקה. על קהילה, על נחלת הכלל, על בסיס משותף.

על איך להגיע לשם. מה אם מוסד אמנות ינוהל על ידי התושבים, שאלת. וכן, אני הפלגתי איתך, עם הרעיונות האלה. אני בעד. הם כל-כך מושכים, לא? אבל אני צריכה לחשוב קדימה, אם זה אפשרי לדמיין, איתך, שהשתתפות, תהליך שיתופי, שיתופיות, יכולים להציל אותנו. האם אמנות יכולה להציל אותנו מאחיזת העריץ, לגרור אותנו משערי הגיהנום? זו בקשה די גדולה מאמנות. אמנות לא משנה את העולם. אנשים כן. אתה רוצה שאתן לך תשובה עכשיו. משהו שיפתור את הבעיה. עכשיו. מוסד אמנות שמנוהל על ידי התושבים הוא רעיון מצוין, אבל, חכה. ניהול משותף זה אומר: בעלות משותפת, ומה זה אומר בעלות משותפת? בבעלות הקהילה. איזו קהילה? האם יש גבול? צריך לקבוע או לפתח חוקים לאורך הדרך.

כל העוסקים במלאכה צריכים להשקיע. כולם נחוצים. קולקטיביות. אין דבר כזה "נסיעת חינם". בחירה בין אדמה לבני אדם משמעותה הפרדה. ותחת ההפרדה לא ניתן לבנות בסיס משותף. מה לגבי אחריות? זמן? לוקח זמן ללמוד. זמן להקשיב. זמן לשתף, לפתוח את הדלת. זמן להזדהות. זמן לדמיין. להרגיש, את האחר. טבע הדמיון והפליאה הוא גם הפלא בללמוד לעוף ולהתרסק. אתה צריך להשקיע על מנת לדעת. חוסר אחריות מערער.

אבל הניצוץ הזה. של בעלות שיתופית. תחזיק אותו חזק. זה חותר תחת כל מה שקורה.

משום שכעת הגיעה הקריסה. מעולם ה'קהילתיות' של הקהילה לא היתה רחוקה כל-כך. אנחנו צריכים להתעקש על מה שאנו חולקים. בוא נחפור. רגליים על קרקע שיתופית, מחפשים מקום להכות בו שורש.

מ. היקר,

לא ראינו את זה מגיע, אבל האסטרטגיה היתה כל-כך הגיונית: לתעדף אדמות על פני בני אדם. מדוע אנו כה מופתעים כעת, כשהקרקע אבדה? לא צפינו שבנית קרקע משותפת תדרוש אומץ. עכשיו כשעתיד הקולות השיתופיים הינו מד"ב מהעבר. סיפורת ספקולטיבית אשר חוקרת את ההשלכות האפשריות של חידושים מדעיים, חברתיים וטכנולוגיים. ביכולתה גם לבקר את החברה של ימינו, ונאמר רבות שהיא עשויה לעורר "תחושת פליאה", תחושת התעוררות, כך הויקי(פדיה) מספרת לנו. כן, ויקי מעוררת השראה. תחושת פליאה. לעתים נכתב כמו Sensawunda (תחושפליאה).

Senza Wunda : היעדר פליאה? הא! זה לא פלא!

 

מ. היקר,

להחליט. לבטל או לדחות. לבחור. לטפל במשהו פירושו לעבוד. אין השתתפות ללא אחריות, למידה, השקעת זמן. לעולם לא מסיימים עם זה. תמיד בתנועה. להיות בין לבין. להפוך למשהו, כן, זה מצב שעשוי להתמסד, אילו רק נסכים שהשתתפות הקולות הרבים והשונים הינה הבסיס לדמוקרטיה. הדמוקרטיה כפי שאנו מכירים כיום, הותירה אנשים מאחוריה. היא, אנחנו, כולנו, לא הקשבנו אחד לשני. ועדיין לא מקשיבים. אנחנו צריכים לצבור ידע והבנה דרך הקשבה. להדגיש את ההקשבה, בזמן שאנו ממשיכים לעשות דברים. להקשיב, להקשיב ולהיות חדים. לצבור ולתמוך במסה קריטית מתהווה שלוקחת חלק.

אם הממשלה באה ואומרת: "אתה לא חופשי גם כאשר אתה חושב שאתה כן", כל תחושת החופש והדמוקרטיה אבדה. זכויות האזרחים נאמרות לך על ידי כוח עליון. מצב חירום. אם כך, כיצד מוסד אמנות יכול לעבוד? ללא קהילה, ללא חופש? מה אם לקהילה אין גישה? כבר לא נפגשים במקרה יותר. טכנולוגיה לא יכולה לפתור זאת. לא. המצב מסייע להגדיר מי בעל גישה ומי לא. רק המזון נגיש, אך שום שירות ציבורי אחר, כגון: מוזיאונים, ספריות, אוניברסיטאות, בתי ספר ומוסדות אמנות, אינו נגיש. נגיף הקורונה מספק שליטה נוספת על האזרחים  והמוסדות אשר מהווים חלק מהחברה האזרחית. יש הסרה בלתי נראית, ביטול, מניעה, התמוטטות של קהילות, באמצעות הטכנולוגיה. משטור האזרחים הופך לדבר מאוד קונקרטי. התמוטטות הקהילה, איזה אסון.

מ. היקר,

אני רוצה לספר לך אודות היצירה "אלגוריה על השפעת הממשל הטוב והרע". זהו פרסקו המתפרש על פני שלושה קירות בבית העירייה בסיינה, איטליה, שצייר אמברוג'יו לורנצנטי בין 1337-1339. חשוב להבין את הדימוי, המיקום וההקשר של העבודה. האם יכול הפרסקו, מסמך מזמן אחר, לעזור לנו לחשוב על היום? אלו תובנות מספקים הדימויים האלו בהווה? האם משמעות המסמך יכולה להשתנות עם הזמן? הקשבה, לדימויים, שיכולה לתפקד כסוג של תיקון. התכווננות על מנת ליצור סוגים חדשים של יחסיות. ההקשר שבו נוצר הפרסקו חשוב, וכאן אני עושה פרפרזה למאמר שקראתי אודותיו: במאה ה-14 באירופה התפתחו סוגים שונים של משילות. בסיינה, אשר נשלטה על ידי מועצת התשעה, קבוצה נבחרת של אזרחים שלא היו אריסטוקרטים, ולהבנתי הם גם לא היו בעלי אינטרסים סותרים ולא היו נתונים ללחץ הממסד. בבסיס, טובת הכלל נחשבה לחשובה יותר מטובת הפרט, והמושלים – כמו גם התושבים של סיינה – היו אמורים לתעדף את טובת הכלל מעל לטובתם האישית. התשעה ננעלו בבית העירייה במשך שלושה חודשים, ובתומם הם היו צריכים להגיע עם הצעות כיצד למשול על הקהילה. מעניין גם לחשוב שההיסטוריה היוצאת דופן של העיר הינה היסטוריה של שגשוג. אבל כן, כמובן, קל יותר להסכים על המשמעות של משילות רעה, מאשר על משילות טובה. האם יכול להיות 'טוב' אוניברסלי? כמו הצהרת זכויות האדם של האו"ם? או שעליו להיקבע ביחס לתרבויות שונות? האם הוא צריך להיות יעיל כלכלית (על פי החוק, הכללים והתקנות), או שזו אמורה להיות פרשנות (המבוססת על הבנת ה'ממשל טוב')? כיצד אפשר לדמיין תפיסות מופשטות: קהילה אזרחית ואחריות אזרחית. זה, הבין לורנצטי, הוא האתגר הגדול ביותר של זמנו. ושל זמננו אנו. לחלופין, במקום לנעול קבוצת אנשים שתמציא רעיונות טובים, הגרלה, רעיון ישן מאתונה, עשויה לפעול גם לחידוש העניין בהשתתפות. עם זאת, אני אוהבת את רעיון מועצת התשעה יותר. יותר קיצוני. לחשוב. לראות. להקשיב. כל זה קורה במהלך הסגר. מעורבות מלאה, לחץ גורם למשהו לקרות. אתה חי ברגע הזה ממש. רעיונות פרועים. ואז לדמיין כיצד הקהילה האזרחית והמחויבות האזרחית עשויים להילקח ברצינות. לפתח תרחישים עתידיים. האם משהו כזה יכול לעבוד היום?

 

מ. היקר,

אנחנו…. צריכים לבנות ארכיאולוגיה עתידית. לראות. לשמוע. להתחבר. אלו עוד פיסות היסטוריה נמצאות מתחת לפני השטח? מערכת אקולוגית שבתוכה ובאמצעותה אנו יכולים לפתח ולטפל. מוזיאונים, ספריות, ארכיונים, ממשלות, אדמה, אוויר, מים, יערות, צמחים ומדבריות, הגוף שלנו. כדי להבין טוב יותר כיצד להשתמש בהם וכיצד הם משתמשים בנו. כיצד אנו זקוקים. אחד. לשני. לעשות, ללמוד, להסתכל (על), להבין, כיצד לפתח ביקורתיות ערה ולצמוח יחד.

מה אם ניקח את זה חזרה לבתי הספר?

שלך, תמיד, א.

תרגום לעברית: דינה יקרסון