בפעם הראשונה באותו יום, כשחצה הקצין שטרית את דרך בן צבי, היא דרך ירושלים, השמש זרחה מאחורי הגבעה אשר לימינו ומשאיות הצטופפו בזו אחר זו סביב חומת בית המעצר. הרעש היה מחריש אוזניים. הן ניסו להסתדר בטור אך נראה היה כי לא הכריעו זכותה של מי להיות הראשונה ומי לאחריה, ולכן נסעו אחורה וקדימה, זו מצפצפת בזמן הנסיעה ברוורס וההיא פולטת נפיחת עשן רמה מהאגזוז בשעטה קדימה וחוזר חלילה. הקצין שטרית ניסה לנווט בין המשאיות ובקושי רב הצליח לחמוק אל הכביש המיוחל, בדרכו למכון הפתולוגי לרפואה משפטית. 

שעה קלה קודם לכן הגיע הקצין שטרית למשמרת בוקר. הודעה דחופה שהושארה עבורו על ידי עובדי משמרת הלילה ביקשה ממנו לסור מידית למכון לקבלת מידע בנוגע לעצורה מספר 55/ה. לאחר שחצה את הכביש הרחב והסואן הוא פנה שמאלה לכיוון מבנה המכון, כמעט נתקל בזוג תרנגולים שנפלטו מסמטה מסתתרת ולאימת רגליו שכמעט רמסו אותן, הם פרצו במנוסה ובקרקורים והסיטו את קו מחשבתו. הוא לא ידע מדוע הוזעק למכון וניסה לשווא להיזכר בעצורה 55/ה. האם הוא קיבל אותה בימים האחרונים? האם הגיעה הלילה? 

הוא נכנס בשערי המכון, צעד ברחבת הכניסה המוכרת, נכנס למבנה ופנה לעבר פקידת הקבלה. חלף זמן רב מאז ביקר במכון. לעיתים קרובות היו העצורים בבית המעצר מעבר לכביש, שם בילה את ימיו ולילותיו בחמש השנים האחרונות, קשורים לקורבנות על שולחן הניתוחים במכון אך לא היה זה מתפקידו לנהל קשר ישיר עם המכון. הריח החריף שעמד באוויר, שילוב של חומר ניקוי עם חומר כימי כלשהו, העלה בו בחילה. הפקידה העבירה לו מכתב. 

"מנהל המכון עסוק בנתיחה כרגע", אמרה.

"זה בסדר", אמר, "לא ציפיתי לפגוש אותו". 

"הוא ציפה לפגוש אותך", אמרה. "בכל מקרה, זה ייקח קצת זמן. אני מציעה שתחזור עוד שעה וחצי-שעתיים". 

"והמכתב?" שאל בעודו פונה לעבר הדלת, מצפה להיפלט החוצה אל האוויר המפויח ולשאוף שאיפה עמוקה. 

"גם בשבילך", אמרה וחזרה לעיין בדפיה. 

"שעה וחצי!" קראה לעברו כשהיה עם חצי גופו מחוץ לדלת. 

הוא יצא בזריזות ממבנה המכון, חצה את רחבת הכניסה אל עבר הכביש הראשי ופנה שמאלה בדרכו לבית המעצר, מקווה לא להיתקל שוב בתרנגולים. הם לא נראו במקום שנתקל בהם קודם לכן אך הסמטה ממנה הגיחו משכה את תשומת ליבו והוא החליט להציץ רגע בעקבותיהם, אף כי להם עצמם לא היה כל זכר. הוא פסע לתוך הסמטה. לאחר מספר צעדים בודדים נזנח שאון הכביש מאחוריו והוא כמו הילך בתוך כפר. מבנים נמוכים, רעועים, נפרסו לימינו, גדרות ארעיות נמתחו בינו לבינן. היה זה מקום נטוש מאנשים, חשב בליבו, על אף שסביבו היו פזורות עדויות לקיומם של חיים. כבסים תלויים על חבלים מאולתרים וכסאות פלסטיק מסודרים במעגל שנראה שרק לפני דקות ספורות קמו ממנו יושביו. הוא התקדם עוד מספר צעדים ושוב נתקל בזוג התרנגולים. הם לא זיהו אותו ולא נטרו לו על התקרית המוקדמת. לא נשמע קול אדם ולא היה זכר לאנשים. כלב שנהם לעברו הבהיל אותו והוא מיהר לשוב על עקבותיו ולצאת חזרה אל הכביש הראשי. הוא צעד במהירות לצדי הכביש, חצה אותו, ופילס שוב את דרכו בין המשאיות ומערבלי הבטון שהקיפו את בית המעצר. מבצע הבנייה התנהל כמתוכנן. הקצין שטרית נהנה מהמולת העובדים שדיברו זה עם זה בקול רם וגם מההמולה שהתחוללה בתוך בית המעצר. משפחות הגיעו לברר על קרוביהם, חלקם שוחררו ממעצר וחלקם רק נכנסו, והדבר לווה בצעקות ובקריאות מחאה. הוא ניגש אל אגף המשרדים. גם כאן נכחה המהומה. טכנאים של בזק נכנסו ויצאו. עבודות ההתקנה של קווי הטלפון בחדרי המשרדים התארכו וחוטים נמתחו מכל עבר בערבוביה. הוא עמד בקצה המסדרון וקרא את הדיווח על מעצרי הלילה. הימים האחרונים היו חמים, ימי שרב אביביים ויבשים. שרפות השתוללו ובעקבותיהן מספר עצורים החשודים בהצתה מכוונת. בעודו מתעדכן בפרטי המעצרים האחרונים, הגיעו מספר ניידות משטרה ובהן חמישה עשר עצורים בעקבות אירוע הפגנה של מחוסרי דיור, מה שהגביר את ההמולה והעמיס על העבודה והשכיח מהקצין שטרית את המכתב שבכיסו ואת מנהל המכון לרפואה משפטית שזימן אותו לפגישה. רק כעבור מספר שעות כשראה באחד הניירות את מספר העצירה 55/ה, הגברת סימה קדמון, נזכר במכתב ובמנהל המכון ונתקף לפתע באותה תחושת דממה נטושה בסמטה שמעבר לכביש. הוא זנח את הניירות מידיו ומיהר לצאת מבית המעצר, שוב לעבר המכון הפתולוגי. בדרכו הזריזה החוצה פנה אל קצינת המעצר ושאל אותה לסיבת מעצרה של סימה קדמון. "חשד לרצח בעלה", ענתה הקצינה. 

התשובה הפתיעה את הקצין שטרית אף כי לא ידע מדוע, הלוא הוא לא הכיר את אותה גברת קדמון, אז מדוע הניח כי העבירה המיוחסת לה תהיה פחותה בהרבה, כלומר לא תכלול נטילת חיי אדם. הוא חלף שוב על פני המשאיות ומערבלי הבטון שהמשיכו ביציקת התקרה שהלכה ורקמה גידי ברזל ובשר בטון בחצר בית המעצר. הוא חלף גם על פני הסמטה, כמעט בלי משים, מחיש צעדיו אל עבר המכון באיזו אימה לא ברורה מהאיחור לפגישתו עם מנהל המכון, שעל טיבה לא ידע דבר. הוא הכיר אותו היכרות שטחית בלבד מן הפעמים הספורות שבא בעצמו לאסוף דוחות נתיחה בשל קרבתו הפיזית של המכון אל בית המעצר. הוא חלף על פני החנייה והתקדם באלכסון אל עבר דלת הכניסה. למבנה היה יופי חבוי שטושטש על ידי הפעילות שהתרחשה בו. שוב הריח החריף ושוב השקט. פקידת הקבלה הביטה בו, הביטה בשעון התלוי בקיר מולו והביטה בו שוב. 

"הוא יצא", אמרה. "תחזור עוד שעה". 

נכלם מהאיחור הוא נמלט. אפילו לא התעכב לברר מה מטרת הפגישה. הוא יצא אל הרחוב ועלה שוב במעלה הגבעה לכיוון בית המעצר. בטרם חצה את הכביש הוא נזכר כי בתוך ההמולה בבית המעצר בכלל לא התפנה לקריאת המכתב. הוא משש את כיסיו ושלף את המעטפה, רגליו נשאוהו הרחק מהכביש שוב אל אותו שביל תרנגולים. לרגע דמיין עצמו יושב על אחד מכיסאות הפלסטיק שראה קודם לכן בשביל, נהנה מקרן שמש חמימה בעודו קורא את המכתב. אך הוא עמד במקומו במרכז השביל ומשפתח את המעטפה, נפנתה אליו הקריאה: 

"אדוני השוטר! צריך משהו?"

הוא לא ראה את הדובר ולא הצליח להכריע מאין מגיע הקול. סביבו היו רק חצרות שוממות, מנוקדות עצי פרי ומוקפות גדרות רשת פרוצות. הוא הביט סביבו. הקול לא נשמע שוב אבל צליל של מפולת מתכות נשמע מימינו. הייתה זו בוודאי תזוזה באחת מערמות הגרוטאות שמילאו את החצרות. הוא הפנה מבטו לעבר הרעש המתגלגל ומחריש האוזניים ולא ראה אדם, רק תל של לוחות מתכת מקומטים ומוטות ברזל שקרסו מגובהה של ערמת הגרוטאות אל עבר איסכורית לבנה שהייתה שכובה בתחתיתה. הצליל המתכתי הצורם עמד בניגוד גמור לריח הפריחה המלבלב של שני עצי תפוז שניצבו לשמאלו. אדם כבן שלושים הגיח מאחורי ערמת הגרוטאות, מקלל ובועט. 

"אתה גר פה?" השיב הקצין שטרית בשאלה ותחב את המכתב ואת המעטפה בחזרה אל כיסו. האיש שלפניו, צנום ומשתעל, לא ענה. הוא חזר אל ערמת המתכות והמשיך לחפור, משליך לכל עבר חפצים קטנים ובקושי רב מסיט את הלוחות הגדולים מן הערמה הצידה. 

הקצין שטרית חזר בו מהרעיון להשתהות במקום זה והחליט לחזור אל בית המעצר מבלי להתמהמה. 

"יש לך סיגריה?" נשמעה קריאה אל גבו כשהתרחק. הוא הוציא קופסת טיים מכיס חולצתו וניגש שוב אל האיש. כשעמד במרחק פסיעה, פתח את הקופסה, משך סיגריה עד מחצית אורכה והפנה את הקופסה אל האיש ששלף את הסיגריה המבצבצת ומיהר להצית אותה. לפתע נתקף הקצין דחף בלתי מוסבר להיכנס אל תוככי החצרות ואף אל מבני הפח ולפני שהספיק לעמוד על טיבו של הדחף כבר נפלט מפיו: "אפשר להשתמש בשירותים?"

האיש הצנום השתעל שיעול עמוק שהלך והתחדד בקצהו עד שנשמע כמו נשימה שנעתקה והחווה בידו אל צד ימינו. "בכבוד", אמר. "לא בית שלי, אבל משפחה".  

הקצין שטרית החל צועד, עוקף את מערום המתכות ועוד גל-עד של אבנים, שולחן פלסטיק ועליו מאפרות עמוסות בבדלים. השולחן בלט בעקמומיותו. הוא עמד על קרקע טבעית, לא משוטחת, זרועת אבנים קטנות ופרחי בר צהובים. הוא נכנס אל תוך מה שנראה היה ככניסה לפחון אך משעבר את מחילת הכניסה הוא טיפס מספר מדרגות לתוך חלל מוגבה ולוחות המתכת הפכו לקירות אבן שהלכו והתקמרו ככל שעלה מבטו מעלה. הוא עמד במין מבואה ולא ידע האם לפנות ימינה או שמאלה. שקט עטף אותו יחד עם ריחות בישול לא מוכרים. הוא התקרב אל הקיר ונגע בו, חש את מגעה המחוספס של האבן. קיומו של הקיר עורר בו פליאה. פאר הקמרון מעליו היה לא נתפס. הוא גירד את הקיר בציפורן אצבעו כמחפש לוודא שאכן מדובר באבן. פרורי אבקה צנחו לרצפה. הוא נקש על הקיר בחלקים שונים, מנסה לאמוד את עוביו ובתוך כך הבחין בחמסה שהייתה תלויה מולו ונזכר באחת בעצירה 55/ה וכשם שנתקף דחף להיכנס פנימה כך נתקף דחף לצאת החוצה. הוא הסתובב ויצא חולף בבהילות על פני הבחור הצנום שראשו היה קבור שוב בתוך ערמת המתכות.        

הוא הלך מבלי לעצור ומבלי להסתכל לאחור, דרך סמטת התרנגולים, אל הכביש הראשי וכל העיקוף אל מעבר החצייה ובחזרה מן העבר השני, דרך משאיות הבטון שהתרוממו מעל חומת בית המעצר ובתוך כל הלמות הבנייה ושאון הכביש והמולת בית המעצר דרך המסדרונות הצרים הארוכים אל עבר משרדו שהלך והחשיך ככל שנקפו הימים ועבודת הבנייה בחצר בית המעצר התקדמה והסתירה את הנוף הנשקף מהחלון בחדרו. פעם ראה שם שמיים כחולים שהלכו ונחסמו על ידי תקרה אטומה עד כי כמעט ולא נותר אור בחדרו ולכן לא היה בטוח שהמעטפה שאחז בידיו, אכן הייתה ריקה. הוא בדק שוב את כיסיו אך לשווא. האם השאיר את המכתב בסמטה?  

הוא קם ממקומו, שוב לא התעכב והלך ישירות אל תאי המעצר שם חיפש את עצירה חמסה חמסה סימה, כך כינה אותה בליבו, קרא לה לחדר החקירות ומבלי להתמהמה ביקש שתספר לו את סיפורה. סימה, אישה כבת חמישים, שחורת שיער ובעלת עיניים חומות גדולות וקול רך, ילדי כמעט, רועד, סיפרה איך אמש רבה עם בעלה, ריב שבשגרה, לא משהו להתייחס אליו. נכון הם רבו הרבה, היו לא מעט בעיות וקשיים. לאחרונה התקשו לשלם על הדירה בחולון, לבעלה שוב חזרו הסיוטים בלילה מהמלחמה והוא לא הצליח לקום לעבודה, כל היום ישב בבית והיא כמובן התקשתה להשלים עם המצב. היא הוסיפה עוד שעות בעבודה אך זה לא מספיק והיא כבר מבוגרת בשביל לנקות משרדים בלילות ופתאום, כך הרגישה, הלכה ונשמטה הקרקע תחת רגליה, המחשבה לחזור לשכונה, היא גדלה ממש כאן, מעבר לכביש, הכניסה בה ביעותים, עד שגם היא כבר כמעט ולא ישנה ולכן, כנראה בחסות העייפות ובלהט הריב, היא יצאה מהבית בטריקה ונכנסה אל האוטו, לחפש למי למכור אותו, וכמה שייתנו היא תיקח, וכך יצאה בשעטה מהחנייה, היא באמת לא ראתה דבר, היא שמעה אותו צועק אבל אחרי הריב הנורא והצעקות בבית, היא רק התרגזה עוד יותר למשמע קולו ואולי אף לחצה חזק יותר על דוושת הגז והנה הוא עומד לפניה ביציאה מהחנייה, פיו פעור, קפוא, ופתאום הוא שוכב על הכביש לפניה והיא לוחצת על הברקס אך לא מספיקה לבלום את המכונית הארורה וחשה איך גופו מרים את המכונית. היא לא יודעת איך הוא הגיע מתחת לגלגלי המכונית. גם כשלחצה על הברקס, הוא היה עוד רחוק, יכול היה לזוז משם, צעד אחד הצידה היה מספיק. היא לא הרגישה כל חבטה. רגע אחד עמד מולה וברגע האחר היא נסעה על גופו. ממש עברה עליו עם הגלגלים. היא פרצה בבכי לא נשלט. משם כבר לא חזרה לדבר בצורה ברורה. רק התייפחה ומלמלה שברי משפטים על בעלה המסכן ועל השכנים שירדו למטה במהרה והחלו צועקים בעוד גלגליה האחוריים מועכים את בטנו: "את הרגת אותו! הרגת אותו! צעקת עליו ואז הרגת אותו!".

הקצין שטרית לא הצליח להרגיע את סימה והחזיר אותה אל תא המעצר מתייפחת. הוא הביא לה תה וחזר אל חדרו ההולך ומחשיך. הוא חשב על דבריה של סימה וניסה להבין מה קרה שם. אדם לא מגיע מתחת לגלגלי מכונית של אדם אחר באורח פלא. הם רבו, יש ראיה נסיבתית, היא שעטה קדימה עם הרכב, בעצמה אמרה שלחצה על דוושת הגז בעוצמה. היא מחקה את זיכרון הפגיעה בגופו מראשה. נשמע כמו אפקט פסיכולוגי. צריך לדבר עם השכנים, רשם לפניו. מה הם שמעו, מה הייתה המצוקה. לפי האימה בפניה כשדיברה על לעזוב את הדירה ולחזור חזרה אל מעבר לכביש, היה לה מה להפסיד ואולי גם מה להרוויח ממותו. אולי יש פיצויים מצה"ל, כתב לעצמו שוב לבדוק. הוא רצה להדליק סיגריה, ככה לחדד את המחשבה והוציא את החפיסה, אך במקום לשלוף סיגריה, הוא הניח את החפיסה על השולחן ונשען לאחור. עיניו היו כבדות ועפעפיו צנחו. הוא ראה לנגד עיניו את התרנגולים ואת בית האבן מכוסה הפח. האם למקום הזה התכוונה כשאמרה ביתי מעבר לכביש?  

כשהתעורר, שרר בחדר חושך מוחלט. הפעם לא הייתה אחראית לכך התקרה שהלכה וכיסתה את החצר במטרה להגדיל את שטח בית המעצר ולייצר עוד תאי כליאה. היה זה חושך עמוק של ערב. הקצין שטרית זינק ממקומו בבהלה, ניגש אל דלת הכניסה ולחץ על מתג האור. הוא הביט בשעונו. השעה הייתה שבע בערב. כיצד נפל כך לשינה? העבודות בחוץ הפסיקו ורוח נעימה הצליחה לחדור אל חדרו בדרך לא דרך. גם היא בוודאי תחדל בקרוב, ברגע שיסתיימו העבודות. הוא נזכר בבעתה בפגישתו שהוחמצה בשנית עם הפרופסור, מנהל המכון לרפואה משפטית. המכתב, הלוא הוא נגע לבעלה של סימה. הוא חייב לדבר עם הפרופסור. 

לאחר ששתה בזריזות כוס קפה שחור, יצא שוב הקצין שטרית אל המכון הפתולוגי מעבר לכביש. הפעם הלך באיטיות. אין זה משנה אם הוא מאחר בחמש שעות או בשש. ספק היה אם הפרופסור עדיין שם אך הוא החליט בכל זאת לנסות. הוא חשב אף לחפש את המכתב בשביל התרנגולים, אולי באמת נפל שם מכיסו ונתפס על דבר מה. אך הוא לא מצא את השביל. מבלי משים חלף על פניו. בחסות החשכה הוא נעלם כליל ויחד איתו כל הפחונים-בתים שסבבו אותו. הוא הבחין שפספס אותו רק כשהיה כבר בנקודה בה ידע שהוא מאחוריו. הוא המשיך לעבר המכון. בליבו קיווה כי הפקידה מהבוקר התחלפה. כשהגיע, העמדה שלה הייתה נטושה. הוא עמד בחלל הקבלה הריק והמתין. הריח החריף לא הפריע לו כמו בבוקר. למרות הקפה, הוא חש עדיין בהשפעה המטשטשת של השינה. השקט במקום היה מצמרר יותר בחשכה. הוא חשב על בתי קברות. במה שונה מקום זה מבית קברות? גם כאן היה מוקף מתים. כאלו שטרם הובאו למנוחת עולמים. הם היו בתחנת מעבר. החיים לא הניחו להם ללכת עד שיחשפו בגופם את נסיבות מותם הלא ידועות. גבר בחלוק לבן נכנס לחדר מדלת פנימית. "שלום, אני דוקטור כהן", אמר. "מה אתה מחפש?" שאל. 

"אני הקצין שטרית. הפרופסור ביקש לפגוש אותי", ענה, "הוא נמצא עדיין?"

"בוא אחריי", אמר הדוקטור. 

הוא הוביל אותו לחדר אחורי ומשם שוב מחוץ לבניין אל גרם מדרגות שהיה צמוד לקיר הצדדי של הבניין. הוא החל לעלות ושטרית בעקבותיו. הם עלו קומה אחת, אולי שתיים, ואז נכנסו שוב לתוך הבניין, דרך מסדרון קצר ולחדר קטן ממנו עלו בעזרת סולם מתכת מקובע אל הקיר, הישר אל חור שנפער בתקרה והוביל אותם לגג. שטרית, שבשלב הזה כבר לא ידע האם הוא עדיין במשרדו ישן וחולם או אכן נמצא על גגו של המכון הפתולוגי לרפואה משפטית, הלך אחרי דוקטור כהן, נזהר לא למעוד בחשכה, לעבר פינה מוארת במקצת, בה דלקו מספר נרות. רוח אביבית נעימה נשבה, מאיימת לכבות חלק מהנרות. מגג הבניין ניתן היה לראות את בית המעצר, את הכנסייה היוונית ובמרחק מה את אורותיה של יפו. בבקשה, הצביע דוקטור כהן על איש כסוף שיער שישב על כיסא נמוך, כמו כיסא ילדים, ולמרגלותיו לוח מתכת ריבועי מונח על מספר לבנים. הפרופסור קם ממקומו. הוא היה גבה קומה וקולו שקט.

"הקצין שטרית, בוא שב", אמר במבטא גרמני בולט והצביע על כיסא ילדים נוסף, "הגעת בדיוק בזמן".     

שטרית התיישב בזהירות, מביט אל השולחן המאולתר ואל הנרות שחוברו אליו בשעוותם בעיגול מדויק. במרכז ניצבה כוס. שאלות רבות התרוצצו במוחו. 

"אני מנסה למצוא את בעל הבית", אמר הפרופסור.  

שטרית נמנע מלחבר את הפרטים שנגלו לעיניו ולאוזניו לכדי התמונה שהצטיירה בפניו. זה פשוט לא התאים. 

"הבית הזה מסקרן אותי." המשיך הפרופסור, "זה לא בית רגיל. יש בו תחושת רדיפה." רוח נשבה וחלק מהנרות כבו בבת אחת. הפרופסור התעלם והמשיך בדבריו. "אני חייב להבין מי גר כאן בעבר, כשהבית נבנה, ומה עלה בגורלו."

שטרית לא הבין כיצד יכול הבית הזה שלא להיות רדוף לאור הפעילות שמבצע בו הפרופסור בכבודו ובעצמו. מחשבות אלו עוררו בו תחושת לחץ ואימה והוא פעל להדחיקן. היות וסימה קדמון, בעלה המנוח והמכתב היו עיקר עניינם המשותף, מיהר שטרית להיאחז בכך במחשבתו ופנה אל הפרופסור בעניין. 

"בעניין סימה קדמון ובעלה", אמר בהיסוס.

"היא תסכים להגיע?" שאל הפרופסור. 

"מה?", ענה שטרית.

"שחררת את גברת קדמון?" שאל הפרופסור והוציא ספר מתחת לכיסאו.

"לא. מדוע?" שאל שטרית.

"לא קראת את המכתב? היא גדלה כאן בשכונה." אמר והצביע בידו, שאחזה בספר, לכיוון אותו מקום זנוח בו ביקר שטרית מוקדם יותר. הוא הבחין במילה מתים על הכריכה.

"אני זקוק לה פה כדי לדבר עם אנשים מהסביבה." המשיך הפרופסור. "אני לא תמיד מבין על מה הם מדברים. הם מזכירים כל מיני מקומות. בעלה מת מהתקף לב. האישה המסכנה דרסה את גופת בעלה."

"אני לא מבין. היא לא פגעה בו עם הרכב?"

"על גוף המת נראו סימנים של גלגלי המכונית", אמר הפרופסור והדליק את הנרות שכבו. "אבל לא היה מוקד של פגיעה ישירה, כזו שמגיעה במהירות. למעשה, לא הייתה פגיעה כלל. הנתיחה מעידה בברור על התקף לב. היא חפה מפשע."