לפי תורת הגננות האנגלית המסורתית גינות ציבוריות אמורות להיות מתוכננות מתוך אהבה וחיבור לטבע ובכך להפוך לתוצרים של מחשבה ורגישות אסתטית. במחשבה על תכנון הגינה נלקחים בחשבון האנשים שעוברים בתוכה, ומטרת התכנון היא לשלוט בתנועתם ולנווט אותם. ההליכה אמורה להיעשות במסלולים מוגדרים מראש תוך סטייה מתוכם אל הסבך הצמחי. התנועה בגינה הציבורית משרטטת קווים דמיוניים (כמו תיפורים) המחברים בין מקומות. גינה ציבורית היא מקום מעבר, מקום מחבר, העצירות בה תמיד זמניות. בגינות האלו "הטבע" מעוצב במטרה לצמוח וליצור מרחבים נסתרים בהם אזרחים יכולים למצוא מחבוא, גם מעיני הרשויות. הגינה הציבורית היא מגרש משחקים, מקום לשיחות, לאינטימיות ולמילוט.

מאחורי ביתי קיימת גינה ציבורית. אבל היא אינה עולה בקנה אחד עם תורת הגננות האנגלית. היא גינה שנשתלה בכדי שלא יראו מה שהיה שם קודם. אף אחד לא תכנן אותה כגינה, להפך. היא היתה חלל ריק, בין לבין, חלל שמחכה להתמלא. יחד  עם זאת, היא עדיין עונה על חלק מהמאפיינים של גינות מסורתיות. הגינה הזו שהיתה כל כך מוזנחת במשך שנים רבות, מתפקדת כחצר האחורית שלי, כחצר האחורית של השכונה ושל העיר כולה. זאת חצר אחורית בעלת שתי פנים: הגינה ביום שונה מזאת של הלילה. אבל לא משנה מתי, פארק החורשות (הגינה הציבורית שלי) הוא מקום לימינלי המאפשר מפגשים לא שגרתיים וסיטואציות בלתי צפויות. 

דברים שרואים בזמן שיטוט.

לא ידעתי מה זה ׳גן נודד׳ עד שמוקדם בבוקר, בזמן ההליכות שלי, הבחנתי בקבוצת פעוטות וילדי גן מתאגדים על מחצלות, רצים ונושמים אוויר נקי. הם כל היום בחוץ עם הגננים והגננות. גם בחורף. קרוב אליהם על ראש הגבעה סייח מתחכך בעשב החדש והירקרק ומחייך אל השמש החורפית. הוא שייך לאנשים שביתם ממוקם באמצע הפארק. הם היו שם לפני, עוד כשהגינה הייתה חורשה עזובה בקצה עיר ואולי לפני כן. עבור רוב המבקרים בו, השהייה בפארק החורשות היא זמנית בלבד, אבל יש את מי שמתגוררים שם מאז קום המדינה וישנם כאלו שמגיעים מארצות רחוקות ומוצאים שם מקלט בין הצמחים. הכרתי פעם ילד ואמו שעבורם הפארק היה מקום מפלט שהכיל אותם לאחר מסע הבריחה הארוך מארצם העוינת. הם חיו בפארק כמה חודשים. כשאני חושבת עליהם עולה בי דאגה – איך עוברים לילות רבים במקום הזה? אני יכולה רק לשער מה התרחש בפארק בלילה הקודם. השאריות והרמזים שאני מזהה בבוקר מספרים: אפר של נרגילות, קונדומים משומשים, מדורות קטנות ואפילו אישה שנרדמה על המגלשה לאחר מנה של סמים קשים. בלילות קיץ חמים פליטים מאפריקה ישנים על הדשא הרך אולי בלית ברירה, אולי כניסיון נואש להתחבר לעבר שלא יחזור.  

השוטטות בגנים ציבוריים מהדהדת את מסלול החיים: התנועה בין מפגש למפגש מייצרת סיפור אישי. בסרט הקצר של אלקסיס ביסטיקאס (1964-1995) המצלמה משוטטת באור יום בגינה ציבורית לונדונית בתחילת שנות התשעים על רקע ניגון של סקסופון. היא מציצה וחושפת מפגשים רגעיים עם אנשים, כאילו היא עצמה עוברת אורח מציצנית: מפגשים חשאים של תשוקה אסורה, נשיקות ומציצות מאחורי שיחים פרועים, שיחות חתרניות, ילד נוגס בתפוח, חיפוש ללא שובע, קרוזינג. השיטוט מסתיים כשהמצלמה פוגשת את המבט החלול של האמן, הבמאי והגנן דרק ג'רמן (כמה חודשים לפני מותו) ולצידו עומד נגן הסקסופון, מקור הצליל שהוביל את תנועה והסיפור; מטאפורה לחלילן מהמלין המוביל  את הילדים והעכברושים אל מחוץ לעיר, אל היער, אל הטבע.  

The Clearing, curtametragem de Alexis Bistikas, com Derek Jarman, 1993, 7'

~~~

 מיטל כץ-מינרבו תרמה לגיליון ״אבו כביר״ שתי עבודות שלה. 

אחת מעבודותיה ״איש הקקטוס״, היא למעשה צילום של מקטע מעבודה משותפת בה יקבלו אמנים שונים  את מפת העיר תל אביב וכל אחד מהם ירקום מקטע במפה. ״איש הקקטוס״ מבוסס על רישום פחם בשם זה מ 1881 של הסימבוליסט אודילון רדון (Redon) שמדבר על כמיהה לפשטות לצד פחד מנסיגה לראשוניות.

עבודתה השניה של כץ-מינרבו המופיעה בגיליון זה נעשתה במקור עבור תערוכת היחיד שלה ״הצמח הרגיש״ שהוצגה בבית האמנים בירושלים ב- 2016. העבודה נוצרה כפרויקט אדיטוריאלי (של צילומי אופנה) שצולמו בפארק החורשות והופיעו בפנזין שליווה את התערוכה. בפרויקט שואלת כץ-מינרבו אודות מין ומגדר, דרך העיסוק בבוטניקה. כץ מינרבו חוקרת את הגן הויקטוריאני, מוקד עניין למדענים ולחובבים – מרכז פנאי לחובבי הבוטניקה, אך בו בעת מרחב של מיון ושליטה המשקף את עוצמתה של האימפריה. שם העבודה ״הצמח הרגיש״ לקוח משיר בשם זה שנכתב ב 1820 על ידי המשורר הרומנטיקן פרסי שלי (Shelley) המתאר יחסי אהבה בין צמח לאשה. גם בפרויקט ״הצמח הרגיש״ ״איש הקקטוס״ מהדהד. על ידי עירוב דיסציפלינות (אופנה, בוטניקה, פרפורמנס וצילום) כץ-מינרבו שותלת דמות ספק אנונימית, נטולת מגדר, במעבה החצר האחורית שלה, הלא היא פארק החורשות. הדמות – נטועה כמו העצים – נראית לפרקים עתיקה ודוממת מהם, לרגעים אחרים כאורגנית, כבשר מבשרם.