סכנת דניאט. המראה הפסטורלי מתעתע לחשוב שאנחנו בזמן אחר ובמקום אחר מאשר בפינה הסואנת של דרך סלמה ורחוב הרצל בדרום תל אביב. רק ראשי המגדלים המבצבצים ברקע המטושטש מחזירים אותנו למציאות. המבנים המקוריים של הסכנה אמנם שופצו, אך הם נותרו במקומם ובכך שמרו על המרקם ההיסטורי המקורי ועל הסמטה. בשטחים הריקים בין המבנים המקוריים נבנו תוספות בניה שונות, לרוב בשנים שלאחר קום המדינה. גם בנייה זו היא בנייה ורנקולרית (עממית) השומרת על רוח המקום.

המבנה במרכז, בעל גג הרעפים, הוא מבנה מקורי הבנוי מאבן כורכר חשופה וגג רעפים מתוצרת מרסיי שבצרפת, כנראה מהשלב הפלסטיני המאוחר. בתקופה זו, בראשית המאה העשרים, נראה כי הבונים היו בעלי אמצעים כלכליים רבים יותר מאשר דור המייסדים, ומורשת הבנייה המקומית מתבלטת על פני היסודות המצריים הקודמים. את מקומם של תושבים אלו תפסו, לאחר 1948, משפחות יהודיות של פליטים ועולים חדשים. נראה כי התושבים הנוכחיים רגישים להיבטים של מורשת המקום בכך שהם מטייחים את קיר אבן הכורכר בטיח דמוי אבן כורכר ובכך שומרים גם על הבית שלהם וגם על תחושת ההמשכיות והאותנטיות.

סכנת דניאט. מבנה מגורים מאבן כורכר מקומית, מעובדת בסיתות גס ובמילוי טיט בין המישקים. הקירות החיצוניים אינם מטויחים, כנהוג בבניה הכפרית של המעמד הנמוך והבינוני.

השימוש בגג הרעפים המיובאים (כנראה משנות העשרים או השלושים של המאה העשרים), מעיד על האפשרויות הכלכליות של הבעלים. יתכן ובמקור היה הבית בעל גג שטוח של לוחות עץ ועפר מהודק. גגות אלו דרשו תחזוקה מתמדת ולא התאימו למעמד הפועלים העירוני בחלקו, שעבר להתגורר בסכנאת של יפו. בשלב מאוחר הוצמד לבית האבן מבנה נוסף, אשר לא שרד, למעט הטיח הפנימי של שני חדרים שנסמכו על קירות האבן של המבנה המקורי. יתכן ותוספת הבניה נעשתה בעץ או בלבנים ללא חיבור משולב לקירות הקיימים. תריס העץ המקורי מעיד על סגנונו הכפרי הפשוט, אשר שימש יותר כהגנה מפני מבטיהם של זרים מאשר מפני קרני השמש. כנפי תריס העץ אטומות לחלוטין ואינן מאפשרות שליטה בכמות האור בתוך הבית פנימה, אשר מלכתחילה היה חשוך למדי.

סכנת דניאט. בתצלום נראה מבנה מורכב בעל מספר נפחים לשימושים שונים בעבר ובהווה. קירות האבן אינם מטויחים והם מעידים על האופי הכפרי של הבית. הפתח הקשתי המרשים שבמרכז, מוביל פנימה באמצעות שלוש מדרגות אבן מקוריות. מידותיו של פתח זה אינן מאפיינות כניסות לבתים כפריים באזור. יתכן ומדובר על כניסה לחנות, מחסן או בית מלאכה. לצידו פתח צר וקטן יותר, אופייני לכניסה לבית המגורים. גם פתח זה מוגבה מהקרקע בחמש מדרגות. במקורו היה הבית מקורה בגג שטוח אשר הוחלף מאוחר יותר. אופי הבנייה השונה בכל אחד מחלקי הבית, מלמד על בנייה מתמשכת בתקופות שונות שהלכה והרחיבה את המבנה בהתאם לצרכים. גם לאחר חילופי האוכלוסייה במקום בעקבות הנכבה, נבנו תוספות בנייה כנראה לשימוש בית מלאכה. על הגגות הותקנו מערכות אוורור והן קורו בלוחות מתכת או אסבסט. למרות השינויים, הצליח המבנה לשמור על הערכים ועל האותנטיות שלו ובכך הוא מעניק לסביבה את המשמעות התרבותית של סכנאת יפו.

סכנת דניאט. בסמטה המקורית, היורדת מערבה בשיפוע חד מפסגת הכפר, ניצבים מבני אבן מקוריים הבנויים על גבי המדרון. בעולם המסורתי הבתים נבנו בהתאם לשיפוע והתאימו עצמם לטופוגרפיה, לא נהגו ליישר את הקרקע בכדי לבנות בתים על גבי שטח מפולס. הבית שבתצלום הוא בית מגורים מקורי שקומתו התחתונה מותאמת לשיפוע הטבעי ושימשה כנראה לאחסון או מקום לחיות הבית. נראה כי הדיירים הנוכחיים מודעים היטב לסביבתם ההיסטורית, הם ביקשו לשפץ את הבית תוך שמירה קפדנית על האותנטיות שלו. קירות האבן הושארו חשופים ולא טויחו. הטיפול נעשה בעבודת שימור מקצועית תוך בחירת חומרים קפדנית. החלונות חודשו אך ללא תריסי העץ המתבקשים. גג הרעפים חדש אך נבנה במתווה הגג המקורי ובשימוש רעפים חדשים דמויי המקוריים. גם כאן, ללא פעולות תכנון (ורישוי), נוצר שימור וורנקולרי של הבית על ידי דייריו המצליחים לשמר את רוח המקום ואת ערכיו הסביבתיים.

סכנת דניאט. מבט על חצרות הבתים, חלקם פלסטיניים מקוריים וחלקם חדשים יחסית. חומות וגדרות חוצצים בין חצרות הבתים ואינם מאפשרים תקשורת או מבט בין השכנים. פתח הקשת המחודדת עם סורג הברזל המסוגנן, הוא אחד מסימני ההיכר האופייניים של הבניה הפלסטינית הבורגנית החל מהמאה ה-19. פתח זה, לצידו של הבית, סימן את הכניסה לגרם מדרגות חיצוני שהוביל לקומה העליונה שנועדה למגורי בעלי הבית והתאפיינה על ידי חלל מרכזי ומפואר. לפנינו בית חלל מרכזי שבנייתו לא הושלמה שכן הוא  נבנה עד קומתו הראשונה בלבד. האם היו אלה מאורעות הנכבה שמנעו מהבעלים להמשיך ולבנות את ביתו? או שירד מנכסיו? זאת לא נדע, אבל נראה כי הכפר העני הופך במאה העשרים לפרוור עירוני, אליו מהגרים מתיישבים חדשים ממעמד בורגני. היות והקומה העליונה לא נבנתה, לא היה צורך בגרם המדרגות. חלל המדרגות צורף לחללי הבית והוא כוסה בגג בטון. ניתן להבחין בגג המאוחר הגבוה ממישור הגג הראשי של הבית.

סכנת אבו כביר. שלושה מישורי פיתוח ומבוכה. לפנינו המפגש האורבני בין מה שנותר מהרקמה הכפרית ההרוסה של הסכנאת ובתי הבאר באבו כביר ובין העיר הגדולה תל אביב ההולכת וגדלה לכיוון דרום. מפגש זה מתקיים באזורי תעסוקה (מלאכה, תעשיה זעירה, אחסון וכד'). אזור החייץ הזה (שגם זמנו קצוב) מהווה שטח ההפרדה אבל בו בעת גם אפשרויות למפגש בין אוכלוסיות שונות. נראה כי דבר לא יעמוד בפני תנופת הפיתוח המואץ של תל אביב לבניית שכונות מגורים חדשות על חשבון הריסות נוספות בשכונות הדרומיות של העיר. במישור הקדמי גדלה צמחיית פרא מוקפת בגדרות תיל. זה מה שנותר מגרעין סכנת אבו כביר. בשטח זה נהרסו כל הבתים המקוריים בכדי להכשיר את השטח "המשוחרר" לשיווק ליזמים לטובת פיתוח ובנייה תוך מחיקה סופית של שרידי העבר. במישור האחורי הרחוק נראית הבנייה התל-אביבית של יזמות ניאו-ליברלית בת זמננו. הבנייה החדשה מתאפיינת בצפיפות ובבנייה לגובה רב של דירות מגורים. לפנינו תהליך דינמי ומואץ של פיתוח דורסני על חשבון תרבויות העבר המושכחות. במישור המרכזי נפגשות שתי היוזמות. זו של ההרס וזו של הפיתוח הדורסני. אין ספק כי גם אזור התעסוקה ימחק בעתיד הלא רחוק.

סכנת אבו כביר. מדרום לגוש הבנוי בצפיפות של בתי הסכנה שנהרסו, בצד הדרך העולה מזרחה מרחוב עסים בק (היום רחוב הרצל) ניצב בעבר בית מגורים צנוע בן קומה אחת וגג שטוח. מהבית נותר בשלמותו רק קיר חיצוני אחד הפונה לכיוון מערב. לחזית שלושה חלונות שהשקיפו אל חצר מוקפת חומת אבן אשר ניתן עוד להבחין בשרידיה. מדרום מתנשא מגדל הפעמונים של הכנסיה הרוסית על שמה של טביתא, שקמה לתחייה בעקבות הנס שעשה לה השליח הנוצרי פטרוס הקדוש. הבית אינו מהווה חלק מגוש הבתים הצפוף של הסכנה. הוא נבנה בנפרד כבית מגורים, ולא נראים לצידו סימנים לבריכת אגירה להשקיית הפרדס. יתכן והבית נבנה בשלב מאוחר להקמת הסכנה, אך בטכנולוגיות דומות. הצבע הוורוד של חזיתות הבית נובע מתערובת הטיח המסורתי שהכיל בנוסף לסיד גם חרסים גרוסים על מנת להקנות לטיח תכונות הידראוליות המחזקות את הטיח והאבן לאורך זמן רב. מעניין לדעת מדוע שרד קיר זה ולא נהרס עם כל שאר חלקי הבית ועם רוב בתי הסכנה.

סכנת חמד. רחוב הרצל יורד דרומה ממרכז תל-אביב בקו ישר ומתוכנן עד הגיעו לדרך סלמה ההיסטורית שחיברה את מרכז יפו עם הכפר באותו שם. מכאן ממשיכה דרך עסים בק דרומה בקו מפותל בהתאם להתיישבות באזור ולמגבלות הטופוגרפיה. בפינה הדרום מזרחית של מפגש הדרכים, על גבעה נמוכה, נבנו בתי סכנת דניאט. ממערב, באחד מעיקולי הדרך, מעט דרומה, נבנתה סכנת חמד. במפות נראית סכנת חמד כגוש אחד מלוכד, שצורתו אליפטית, והיא תחומה ממזרח בידי רחוב הרצל וממערב בסמטה הנקראת היום סמטת הש"ך. הסמטה חוזרת ומתחברת לרחוב הרצל ותוחמת את הגוש הקטן של הבתים ההיסטוריים. הבתים שנבנו בצמוד לדרך הפכו למבני מסחר ומלאכה. גם מפעל המרצפות של גלוסקא שעבר לכאן אחרי 48' תאם את השימושים הללו.

למאמר "בין בתי הבאר: הסכנאת של אבו-כביר" מאת מתן קמינר