שולחן דמוי שולחן-ליל-סדר, עמוס ספרים על ציונות, נמתח על פני שני חדרים; ארגז ממותג בסמל המרכז לאמנות דיגיטלית ומלא בדיסקים של וידיאו-ארט מתייר בעולם; שקים גדולים המשמשים גן ירק מקבלים את פני המבקרים; חדר גדול ומבולגן מתפקד כסטודיו מייקרים (פאב לאב), ובתוכו כמה חבר׳ה שנראים כמו חברי להקת חובבים. אלה הם כמה זכרונות גשמיים מביקורי בחולון בעשר השנים האחרונות, והם מספקים הצצה למגוון רחב של פעילויות שאת כולן מאפיינת אנרגיה משותפת ורציפה.

אנרגיה = כן! איכות = לא!
כיום אני מנהל מה שאפשר להגדיר כחלל אמנות אקטיביסטי בסאו פאולו. שמו קאזה דו פובו (Casa do Povo, ובעברית, "בית העם", מונח שמוכר לכל ישראלי שגדל בקיבוץ או במושב), והוא נוסד בשנות הארבעים כמרכז תרבות אנטי-פשיסטי בידי יהודים ממזרח אירופה שהיגרו לברזיל.

בשנה האחרונה, כשאני נדרש להסביר מה אנחנו עושים, אני שואל (ומנצל) את המוטו של תומס הירשהורן מהסדנה הביקורתית שהעביר בביאנלה בקוצ׳י (2019): "אנרגיה = כן! איכות = לא!". מה שמעניין אותי במשוואה הזאת הוא השעייתו החלקית של שיפוט המבוסס על טעם אישי למען התבוננות עמוקה יותר בעקרונות כמו תנועה, חיות, גמישות, ולמען היכולת להתחבר לרעיונות חשובים (אישיים ואחרים) או להשתנות בהתאם לעניינים דחופים. אם מתעלמים לרגע מחששות לגיטימיים שהסלוגן הזה מעורר, אני חושב שהוא לוכד את העובדה שגם בקאזה דו פובו וגם במרכז לאמנות דיגיטלית אנחנו לא מפרידים את הפעילות האמנותית מהחיים בכלל ומהקהילה המקומית בפרט. כפי שהגדירה מרילה לוריירו, האוצרת השותפה שלי בקאזה דו פובו: ״מעשים לפני מלים״. כלומר, רק לעתים רחוקות ברור לנו מה אנחנו עומדים לעשות לפני מעשה. הצורה מגיעה בעקבות ההתנסות. האנרגיה מעצבת את התוצאות. הניסוחים מתגבשים אך ורק במסגרת התהליך.

דרך אגב, אני אף פעם לא יודע איך קוראים למרכז שלכם: המרכז לאמנות דיגיטלית? דיגיטל ארט לאב? CDA? ואני בכלל לא בטוח שיש מבין השמות הללו אחד שמצליח להסביר ולתאר מה המוסד הזה בעצם עושה, אך מאז ומתמיד היו ברורים לי ההיגיון והאנרגיה שמאחורי שיטת הניסוי-וטעייה שבאמצעותה המרכז בוחן דרכים מעשיות למימוש הצהרת הכוונות שלו ביומיום. מימיו הראשונים במבנה הקודם, בניהולה של גלית אילת, ועד למבנה הנוכחי, המרכז לאמנות דיגיטלית הוא, במלותיו של המנהל היוצא איל דנון, "מרכז אמנות שמנסה לשחרר את התרבות ואת השפה מההיגיון הכלכלי שהשתלט עליהן, ולשם כך משקיע בשיתופי פעולה אמיתיים עם מוסדות ועם אנשים שונים – לאו דווקא מעולם האמנות."

זו לא אמנות!
קואופרטיב לעיצוב אופנה בוליביאני, קליניקה פסיכואנליטית חינמית, מועדון אגרוף אנטי-פשיסטי, ספרייה, גינה, מקהלת יידיש וקבוצת פמיניסטיות קוריאניות הם רק חלק קטן מ-18 הקבוצות שמתארחות בקאזה דו פובו ומהפעילויות הרבות שאנחנו מפתחים כאן. לעתים קרובות שואלים אותנו אם מה שאנחנו עושים עדיין נחשב אמנות. אני מבין את החשש, במיוחד מנקודת מבטם של האמנים, מכיוון שאני מודע לכך שהרבה מוסדות שוכחים להתמקד באמנים במסגרת הפעילות שלהם, ובכך מערערים את מצבם עוד יותר. במקביל, אנחנו עובדים עם אמנים שמחפשים את הקשרים האלה, שמפרקים ומרחיבים את המשמעות של אמנות ושל תרבות. הם (ואנחנו) חושבים שאמנות אינה צריכה להיות מנותקת מתחומי חיים אחרים, ולכן מרכזי אמנות צריכים להיפתח גם לפעילויות שונות.

בפרפרזה על השימוש הסוריאליסטי ב"שירי מלדורור" של לוטראמון, שעוסק ביופי של "מפגש מקרי, על שולחן הניתוחים, בין מכונת תפירה ומטרייה", אני באמת מאמין בפוטנציאל של התחככות בלתי צפויה בין העבודה תלוית-המקום קומה עליונה (Upper Floor, 2018) של רנטה לוקס לבין שיעור אגרוף; בין הפסל ללא כותרת (2018) של קרלוס פז׳רדו לבין סמינר על ביטחון דיגיטלי שמתקיים סביבו; בין שלט הניאון של יעל ברתנא וכך הם חוגגים ניצחון (Assim elas comemoram a vitória, 2017) המקדם את פני הבאים בכניסה למבנה לבין עוברי אורח שמתבוננים בו מהרחוב ומצטלמים בסלפי.

מוזיאונים ומרכזי תרבות תקועים לרוב בפתרון בעיות שנובעות מעצם המבנה שלהם ומאוצר המלים שבו הם משתמשים: איך להגיע לקהל היעד; כיצד אנשי אמנות אמורים לסנן ולהחליט מה נמצא בתוך חלל האמנות או מחוצה לו; באיזה אופן תוכניות חינוך יכולות לפנות אל קהלים חדשים; איך חנויות ספרים וחנויות עיצוב יכולות לעזור להנגיש תכנים של תרבות; וכן הלאה. לכל בעיה יש פתרון. אבל מה היה קורה אם העניינים היו עמומים יותר? מה היה קורה אם במקום בעיות היינו פשוט רואים הזדמנויות?

אותנו מעניינים חללי אמנות מסוג אחר, שאינם מתרכזים בשאלות המוזכרות לעיל. מזה כמה שנים שאנדריאה פיליפס מצביעה על מקורות השראה אחרים לפעילותנו בדמותם של מרכזי האמנות הקהילתיים בבריטניה משנות השישים עד שנות השמונים. על פי פיליפס, מרכזי האמנות הקהילתיים הללו אמנם זכו למימון ציבורי, אך לרוב התבססו על כוח עבודה של מתנדבים. הם יצרו מרחב להתנסות ולמעורבות ובאופן לא סותר, סיפקו מגוון רחב של שירותים כגון "שיעורי אמנות, חדרי חושך, פעוטונים, קבוצות תיאטרון, בתי קפה, מועדוני ריקודים, מפגשי ועדי עובדים, מפגשים של התנועה לפירוק נשק גרעיני וארגונים נגד אפרטהייד, תזמורות צעצועים, מערכות סאונד ולעתים אובניים ותנור שריפה." אני מאמין שחזרה אל ההתנסויות הללו חותרת תחת חללי האמנות, מערערת על משמעות מושג האמנות עצמו ומאפשרת לנו להיפתח אל תחומים קרובים נוספים.

הטמעת השינוי התפישתי ויישום צורת ניהול השאולה מארגוני שטח בתוך מוסדות אמנות אינם קלים או פשוטים, ואין בהם כדי לרמוז שעלינו להתעלם מחשיבות נסיונם המקצועי של אנשי האמנות (אוצרים, מנהלים ומנהלים אמנותיים). אבל ניתן לפחות לנהל איזשהו דיון רציני בין אנשי האמנות לבין המשתמשים בחלל האמנות. משא ומתן כזה יכול לעסוק בנושאים מהותיים כגון השימוש באמנות, מוסדות אמנות והגדרת מושג האמנות עצמו. ברנדט לינץ׳ משתמשת בביטוי "אזורי קונפליקט" כדי לתאר כיצד מוזיאונים אמורים ליצור קשר עם הקהילות הסובבות אותן, והיא גורסת שעליהם לייצר "אמון רדיקלי", שזה מצב שבו מוזיאונים מנהלים שיח יעיל עם קהלי היעד שלהם.

מי מנהל את המופע?
בברזיל או בישראל, השיח על דה-קולוניזציה של מוסדות התרבות הוא אמצעי קליט, גם אם בעייתי, לתיאור המתרחש בחללי אמנות כגון קאזה דו פובו, במיוחד כשבוחנים את הרקע החברתי והאתני של מנהלי המוסדות הללו. עם זאת, אני רוצה להציג כמה החלטות ניהוליות קטנות אך משמעותיות ליישום שינויים מבניים חשובים במרכז שלנו.

התוכנית בקאזה דו פובו נובעת משני מקורות. במובנים מסוימים, היא מתפקדת כמו בחללי אמנות אחרים: צוות שנבחר ישירות או בעקיפין על-ידי חבר נאמנים אחראי על מימוש הצהרת הכוונות של המוסד באמצעים כמו עריכת כתב-עת, ארגון תוכניות לציבור ושהויות אמנים, הזמנת עבודות אמנות ופעילויות נוספות הקשורות לעולם האמנות. במובנים אחרים היא מתנהלת כמעין סקוואט, וקבוצות שונות משתמשות בחלל במסגרת הסכמות שנקבעות לפי הצורך: להקת מחול תשתמש במקום לחזרות על יצירה חדשה; ועד שכונתי יתכנס בו כמה פעמים בשבוע; קבוצות אקטיביסטיות יכולות לאחסן בו את החומרים שלהן ולהתכונן לפעולה… מה שמעניין בצורת עבודה כזאת הוא שהצוות המקצועי לא צריך לאשר אף אחת מהפעילויות, אלא רק להבטיח שההסכמים עם כל אחת מהקבוצות יכובדו. במסגרת ההסכמים האלה, קבוצות יכולות לפעול כרצונן בלי לאבד את עצמאותן: לחבריהן יש מפתחות למבנה, אנחנו חולקים יומן גוגל, הזמן (ולא החלל) מחולק בין כולם לפי צרכי הקבוצות השונות – ובסופו של דבר גם את ההסכמות ניתן לשנות בכל רגע נתון.

המסגרת הכפולה הזו מסייעת לחלק את הכוח בתוך קאזה דו פובו – לבזר החלטות בלי לאבד לחלוטין את השליטה. היא עוזרת לנו להספיק המון ולעסוק בהרבה יותר נושאים מכפי שהצוות המקצועי הקטן שלנו יכול היה לעשות (או אפילו רק לדון) לבדו. התאמנו את ניהול המקום כך שההתחככויות האלה תהפוכנה לחלק רשמי מהמבנה שלו. האתגר הוא להבין מהי מידת המיסוד המועטה ביותר הנדרשת כדי לאפשר פעילות שוטפת.

שיקולים אחרונים
בשנת 2016 ארגנו בסאו פאולו סדנה בת שבוע שאליה הגיעו נציגים מעשרה ארגוני תרבות שונים, ביניהם גם המרכז לאמנות דיגיטלית. גילינו שאנחנו חולקים חששות שקשורים במימוש הצהרת הכוונות שלנו, הבנה ברורה של תפקיד האמנות ככלי לשינוי חברתי ולדמיון פוליטי ותחושה שאנחנו עוף מוזר בין שאר מוסדות האמנות. לנוכח קשרי הפזורה שנחשפו במפגש, קיווינו לייצר מעין ארגז כלים משותף. אך כפי שכתבה ולנטינה דסידרי בדו"ח ביקורתי שעסק במפגש, במקום כלים כדאי שנראה בפעולות שלנו תווים שמאפשרים לנו לנגן ולאלתר. הפרשנויות שאנחנו מעניקים לתווים הללו יכולות להיות שונות מאוד זו מזו, אבל אני בכל זאת מאמין שכולנו רוקדים לצלילי אותה מנגינה.

באהבה מברזיל,
בנג׳מין סרוסי

נ.ב.

קיימים עוד הרבה מקורות השראה ואזכורים שקצרה היריעה מלהכיל. כמו כן, הדרישה המבנית למחבר מסוים מסתירה את הממד השיתופי שבכל פעילותנו. אני מקווה שהקוראת הסקרנית לא תסתפק רק בדברי, מכיוון שהם מציעים בקושי טעימה מצומצמת משלל פעילותנו.

תרגום: נועה שובל