ריח עז של כלור מהול בשמנים לעידוד שיזוף מחד או אולטרסול למניעתו מאידך. הד של שמפו העולה משער מתולתל של מי שעומדת בתור לפניך. ריחות של צ'יפס, נקניקיה, המבורגר זול שמגיעים כל פעם שרצים ליד המזנון בדרך לתפוס עוד תור לאבובים. כפות רגליים יחפות רצות על משטחי גרנוליט רותחים. רגע של הקלה כשחותכים בריצה איזו פיסת דשא או/ו כשרצים דרך בריכת הפעוטות (זו שיש בה פטריות מטפטפות מים ורצפת בטון מחוספסת צבועה בתכלת). דשא קצוץ יבש שצף לצידך במסלול האבובים או בברכות אליהן נופלים בסוף מכל מתקן, ונדבק לעור עד שנשטף ושוב נדבק לעור של מישהו אחר. ברזל לוהט. אור בוהק. 

מגלשת המים הראשונה (ככל הנראה) הוצגה בניו זילנד, בתערוכה הבינלאומית בשנת 1906. אנשים לבושים בהידור  ישובים בסירות ייחודיות שהוגלשו במהירות בצינור לתוך אגם ויקטוריה. משנות ה 20 בארצות הברית התפתחו מגלשות ה- Toboggan; מזחלת שהוסבה לגלישה מהירה ממגלשה למקור מים (שבהמשך תהפוך למה שנכיר כמגלשת ה"טייפון"). בהתחלה ובמשך כמה עשורים, מגלשות המים הגליצ׳ו אנשים מעל המים ולא לתוכם. בניגוד לפארקי שעשועים עם רכבות הרים, ספינות פיראטים וקרוסלות, מגלשת מים היא אלמנט מאוד הגיוני. מבחינה לוגית, אפשר להצדיק את המחשבה על יצירת תעלה המבוססת על חוקי הגרביטציה ומאפשרת למים לזרום מלמעלה כלפי מטה, ולבני אדם לגלוש בתוכה. המגלשה מזכירה בתכונותיה כל ערוץ או פלג מים, אמנם בלופ ובזוויות חדות (לשם פמפום האדרנלין) ובשמות של אסונות טבע או לוחמה יפנית (הוריקן, קמיקזה), אך יש בכל הקונסטלציה הזו משהו המתיישב עם הזיקה האנושית להשתובבות פיזית באופן אורגני למדי. בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השניה, גבר הצורך ביצירת פנאי ושעשוע לכלל האזרחים (ככל הנראה חלק מתהליך הפירבור שהתפתח יחד עם עליית מעמד הביניים לאחר המלחמה). בשנים אלו, בבריכות השחיה הציבוריות הקיימות, האטרקציה המרכזית, אם הייתה, הייתה קרש קפיצה. משנות הארבעים, ליותר ויותר בריכות שחיה נוספו מגלשות שעשוע אל תוך המים, כשבחלקן כבר החלו להזרים מים בכדי לסייע לגוף הגולש להחליק בקלות. במהלך העשורים הבאים בארצות הברית, החלו להתפתח עוד אלמנטים אטרקטיביים הכוללים שימוש במים בבריכות שחיה או בפארקי שעשועים – בריכות גלים, משטחים משפריצי מים, ומגלשות מים מתוחכמות. הראשון להבין ולכנס את כל האלמנטים הללו לכדי מכלול אחד היה ג'ורג' מילי (George Millay), אבי פארקי המים, שחיפש מדינה בה השמש זורחת רוב השנה (לשם מיקסום הרווחים) ופתח בשנת 1977 באורלנדו פלורידה את "רטוב ופרוע" (Wet n'Wild)– פארק המים הראשון מסוגו, שגם טבע את הסטנדרט והמראה של פארקי המים שבאו אחריו בכל העולם (ונסגר ב2016).

בגד ים שנכנס לחריץ הישבן. חולצה שמחייבים אותך ללבוש בכדי לא להישרף ונדבקת לגוף כשהיא רטובה. עור משתפשף במשטחי בטון. החום הבלתי נתפס שמייצר הגוף כשהוא משתפשף על פייברגלס במהירות גבוהה ובלי מספיק לובריקציה. עור הכתף שנשרף למרות החולצה (כי היא הייתה גזורה). טעם שוקו בשקית ולחמניה עם שוקולד וריח של צ׳יפס, נקניקיה, המבורגר זול, ומיץ שאסור לקנות כי זה טיול של הנוער העובד והלומד.

בשנת 1984 נפתח פארק המים הראשון בישראל. הבטחה לנופש תרבותי ופעיל כאלטרנטיבה לרביצה הפרימיטיבית על שפת הכנרת עם מנגל וקסטות (כך על פי מדור"שיווק" במגזין אותות של איגוד המפרסמים משנת 1988). הלונה גל היה ממבשרי האטרקציות, הכלכלול, יוםכיףלילדיועדיעובדים, קודקופון, והנופשונים, ושאף להציע סטנדרט של בילוי מים כמו באמריקה. במשך שנים היה פארק המים הגדול בארץ ותופעל בשותפות של חמישה מושבים: גבעת יואב, נאות גולן, אליעד, גמלא ואניעם (בשל ניהול בעייתי וירידה בהכנסות, הועבר לכונס נכסים, בשנת 1992 נרכש על ידי מושב כנף בשותפות חברת דוגל יזום והשקעות בע"מ. הלונה–גל נסגר לצמיתות בשנת 2020).

הורי מעולם לא לקחו אותי ללונה–גל מסיבות אליטיסטיות בלבד.  נופש ופנאי היו טיול משפחות לדרום, מאהל בים, ירידה לסיני, אבל לא לונה–גל (או לונה–פארק לצורך העניין). זה היה מבחינתם בילויי צפוף ומתלהם בכל קנה מידה שהם לא יכלו להכיל. מזל שהייתי חניכה ואחר כך מדריכה בתנועת נוער, שדאגה להשלים לי את כל חסכי התרבותיים, נופשיים, פעילים. למעשה, רק הגיוני שתנועת נוער הדוגלת בשוויון איפשרה לי לחוות כאחת האדם תרבות מקומית שנחסכה ממני. גלשתי מהלונה–גל שבצפון, לצמח, לנווה ים, דרך שפיים ונהנים, המימדיון, אשקלונה, ועד לקליה תחת הבטחת "ביתנו פתוח לכל נער ונערה". זכור לי במיוחד טיול של מחוז צפון לרמת הגולן בסתיו אבל ביום חמים יחסית. סיימנו אותו בלונה–גל, שהיה ריק מאדם. רק אנחנו, חניכות וחניכי המחוז (עשרות – אולי מאות בודדות) בכל 40 הדונם של הפארק (שהכיל בשיאו 1300 אישה ואיש ביום ו 260 אלף מבקרים בשנה). הלונה–גל היה שלנו – כבשנו את מעוז התורים הלאומי. רצנו באופוריה וסחרחורת שוב ושוב, ממתקן למתקן. היינו מרופטים כתיונים משומשים שנטבלו ושוב שוב בבריכות הכלור. זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי מהי שפשפת עזה כשאחורי הברכיים והמרפקים בערו מרוב סיבובים במסלול האבובים. 

מגלשות מים חושפות את גופו של הגולש בהן למאמץ גופני, חרדה, תאוצה, סיבוב, והאטה פתאומית. בניגוד לרכבות הרים, שהן מהירות יותר, וזמן השהייה בהן ארוך יותר, גופו של הגולש במגלשת מים מטפס רגלית אל ראש המגלשה, ואז יורד בה במהירות (לפעמים תוך כדי פיתולים, סיבובים ונפילות גובה) עד להגעה ולצניחה אל בריכת הסיום. ברכבת הרים, קצב הלב הגבוה ביותר של הרוכבים בה נמדד בשלב הציפיה לתחילת הנסיעה ולא בזמן הנסיעה עצמה. ממחקר ראשון שנעשה על קצב הלב של גולשים במגלשות מים אינטנסיביות במיוחד (כאלו הכוללות נפילה מגובה וסיבובים רבים) נראה שכמו ברכבות הרים, גם במגלשות המים, קצב הלב הגבוה ביותר נרשם ברגע הציפיה לגלישה. אך בהשוואה לרכבות הרים, קצב הלב של הגולשים היה באופן כללי גבוה יותר, ככל הנראה בשל מאמץ העלייה במדרגות.

עמידה בתור כשאבוב על מותני, או על כתפי. התנשפות מהריצה להגיע הכי מהר לתור. רביצה בתוך אבוב וחשש מתמיד שמישהו יעשה פקק בכוונה ואתהפך מתחת לאבוב וכל שאר האבובים יעלו עלי. סחיבה של משטח  פלסטיק על גבי במעלה מדרגות מתכת עליו אחליק כשאגיע לראשן, תור ארוך בין עוד ילדים הנושאים משטחי פלסטיק גדולים על גבם. המדרגות הופכות לכלוב מתכת ככל שעולים מעלה. הבחור הצעיר היושב בראש המגלשה, היכן שמתיישבים. היכן שהלב פועם בחוזקה רגע לפני שהוא מרים את מחסום המתכת המצופה בספוג. אור בוהק.

מקורות:

​​אורי אבנת, "לונה גל – מכינרת של מנגלים וזמרי קסטות לתרבות נופש פעיל", אותות, 100, 54–57, 1988

How did water parks develop, DailyHistory.org 

Elise S. Hokanson, Alexander F.L. Brauer, John S. Hokanson, John S. Hokanson, Marlowe W. Eldridge, Kathleen R. Maginot , Heart rate and rhythm responses of healthy young adults to modern water slides, International journal of cardiology, 2016, Vol.214, p.426-427