א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם.

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי־כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב.

העיסוק במים מזמן חזרה אל בראשית, אל רגע של בריאה, אל תמצית הקיום. הוא מעלה שאלות על הבחנות בין חומר לרוח, בין גבוה לנמוך, בין האדם לטבע. ולא במקרה בלב המחשבה הדיכוטומית הזו נמצא מיתוס הבריאה המונותיאיסטי, שהחברה המערבית מאורגנת על־פיו. הכל התחיל ממים, וההבחנה בינם לבין השאר אפשרה את עצם מעשה הבריאה. אולם המחשבה על מים אינה חייבת לייצר הפרדות. אם חושבים על מים מבעד לתפיסה ההוליסטית, המזרחית בעיקרה, הם חלק ממערך היסודות המרכיבים את עולם התופעות כולו. כמו צבעי היסוד, שכל שאר צבעי הפלטה מורכבים מהם, כך גם יסודות הטבע נמצאים בכל ומשפיעים יחדיו על כל פן בקיום הארצי: הפיזי, החברתי, הכלכלי וכמובן הפוליטי. הפרת האיזון בין היסודות מחוללת תגובת שרשרת שהשלכותיה קשות. משבר האקלים, כהפרה בוטה של האיזון הזה, מביא איתו תופעות קיצון של כל היסודות: האדמה רועדת, האש משתלחת, האוויר מזדהם, הטמפרטורה עולה והמים, המים עולים על גדותיהם באזורים מסוימים ונעלמים לחלוטין באחרים.

המים אינם רק החומר המקיים את כל החיים על פני הכדור, הם גם נושאים את המטען התרבותי של החיים האנושיים. יש להם ערך סחיר – כמי שתייה, ככוח ייצור, כמטבע חליפין, כייצוג סימבולי. הם נושאים את הסחורות של העולם הגלובלי, ובכך מאפשרים את תנועתו המתמדת. הם נושאים את חטאינו כלפי הטבע, הם העונש והם הגמול. הם נמצאים בכל מוצר, בכל ייצור, בכל צמח. הם רשת העורקים והוורידים של העולם. כשקרחון נמס בקוטב הצפוני, מי הים התיכון עולים. כשנפט נשפך לחופי קנדה, הדייגים בבנגלדש ניזוקים.

רשת הזנה גלובלית זו פוגשת שוב את יד האדם בנסיונו העיקש לייצר הפרדות בין טריטוריות, בין עמים ולאומים. אבל מים חוצים גבולות. 263 אגמים ונחלים בעולם עוברים ביותר ממדינה אחת ומכסים כמחצית משטחו של כדור הארץ. כ־300 אקוויפרים חוצים יותר מגבול אחד ומשמשים מי שתייה לכשני ביליון אנשים בעולם. למים אין עניין בלאומיות, אין להם עניין באידיאולוגיה, לא ממש אכפת להם אם במעלה הנהר יושבים אתיופים ובמורדו מצרים, הם בתנועה מתמדת, וכשהם פוגשים מעצור, כמו סכר, הם מחלחלים או עולים על גדותיהם, מוצאים ערוצים עוקפים או פשוט מתאדים. המפגש בין רצונו העיקש של האדם לשלוט בטבע ובין כוחם של המים לנוע מייצר שלל קונפליקטים, אך הוא גם המנוע לחיבורים, פשרות ושיתופי פעולה.

שלל מטפורות מלוות את המחשבה על מים: מים זורמים, מים עומדים, מים רעים, מים מזוהמים, מים חיים, מתחת למים, מעל המים, מי מריבה, מקור החיים, מים צלולים, מים סוערים. המים נמצאים בכל, הם החומר כשלעצמו, ולכן נוכחותם המוגברת בשפה, בעולם הייצוג, באקט התיווך.

איתי רווה, נחל קידרון, 2021

גיליון זה הוא פרק נוסף בפרויקט מחקר רב תחומי ורב פנים המתקיים במרכז לאמנות דיגיטלית למעלה משנה. בהמשך לקבוצות המחקר, התערוכה ״פרשת מים״ ופרויקט האטלס לנוזליות ים–תיכונית, גם גיליון זה מציע קשת רחבה של הקשרים בהם מתגלמים המים כאתר וכזיכרון, כחוק, כפרויקט לאומי, כמקור לקונפליקטים וכפתח להזדמנויות חדשות. תשוקתו העזה של האדם לשלוט במים – נוזל הנמצא בתנועה תמידית, באה לידי ביטוי בשרטוט גבולות, חפירת תעלות, חקיקת חוקים ובניית סכרים – הכל כניסיון נואש למשמע את מה שאינו ניתן למשמוע. לקסיקון המים הקטן הנוצר עבור גיליון זה נע בין העבר לעתיד, מקונפליקטים קיימים להצעות לתפיסה אחרת של תכנון, ניהול וחיים עם ולצד המים.

איתמר מן עוסק בחוק הימי מראשיתו, ברציונל שהוביל לניסוחו, באידיאולוגיות שנמצאות בבסיסו ובפיראטים – ״אוייבי האנושות״ – שידעו לנצל אותו לרווחתם. רם אבירם מציג את הקונפליקט המאוד עכשווי על השליטה במי הנילוס והעימות ההולך ומסלים בין מצרים ואתיופיה סביב סכר הרנסנס הגדול. הפואמה המשועשעת מציגה את תכונותיהם של מים חוצי גבולות, את יחסי הכוח בין אדם לאדם ואת המהירות שמלחמות על מים הופכות בסוף לדם. במסה החזותית של אלה ליטביץ חומר בלתי קיים בעל ערך כלכלי רב מחדד את השאלה כיצד ניתן להשליט ריבונות על חומר שנמצא כל הזמן בתנועה, לעולם לא עוצר, לעולם לא חוזר לאותו המקום פעמיים. ואילו במסה של אסף זלצר פרויקט המים הציוני, אתוס הפרכת השממה ופוליטיקת המים המקומית מסופר דרך שלל בולים שיצאו לאורך השנים וחושפים את הקשר הגורדי, ואולי אף הנוירוטי, של מדינת ישראל עם מים. הניסיון לשלוט במים הוביל במשך עשורים רבים את תפיסת התכנון שעיצבה את המרחב האורבני בכל רחבי הארץ ואף הובילה לניסיונות של משטור ומשמוע של כל הנחלים כולם. אך עם התעצמות תופעות האקלים הקיצוניות, השיטפונות העולים על גדותיהם מחד וההתייבשות הצפויה מאידך, מחלחלת ההבנה שמשהו צריך להשתנות מן היסוד. שינוי זה, מציעה ג׳ניה גוטמן, צריך להיות מבוסס על אמפתיה. אמפתיה בתפיסה של האדם את הטבע, ביחסים של האדם והטבע ובחיים של האדם לצד הטבע. אמפתיה כתפיסה אתית של תכנון תוכל אולי לשנות את המסלול בו אנו צועדים אל עבר אסון אקלימי ולעבר קיום מכבד גם של הנחל וגם של בני אדם החיים לידו. ובתנודה בין עבר לעתיד, בין חוויה וזיכרון, נחתם הלקסיקון עם מסע בזמן לחוויה הכל כך ישראלית של סוף האלף הקודם – פארק המים. רות אופנהיים מציפה שלל זיכרונות חושיים: מגע כפות הרגליים הבוערות בריצה על מרצפות לוהטות בדרך לעוד סיבוב בסללום, הריח של הצ׳יפס והנקניקיה האסורה העוטף את הקיוסק הממוקם במרכז הפארק, החיכוך המוכר של הגוף עם המגלשה ומגע המים כשהגוף נפלט עם הזרם לתוך הבריכה. זיכרונות הילדות הרטובים, הרועשים והשמחים שמסמנים עוד רגע, מוזר ביותר, בהיסטוריה של המקום וביחסים שלו עם מים.