1.
כפי שמשתמע משמה, עבודת הווידיאו שיצרתי, "החתול של בריידוטי," מתייחסת להגותה של החוקרת הפוסט־הומניסטית רוזי בריידוטי, המבקשת לאתגר את התפיסה ההומניסטית האנתרופוצנטרית, הגורסת שהאדם מיוחד, בין השאר, בעליונותו על הטבע. לפי בריידוטי, כדי לחשוב מחדש על עתיד אינקלוסיבי, יש לפרק את תפיסת האדם כסובייקט נפרד הזקוק לאחר כדי לתפוס את עצמו.
בריידוטי מחליפה את הדיאלקטי ביחסי, וטוענת שהסובייקט מאופיין באמצעות הקשרים שהוא מקיים עם עולמו – ישויות אנושיות ואחרות. בריידוטי משתמשת בדימוי הומוריסטי, החתול הווויטרובי. זאת, כאלטרנטיבה לסמלו של הגבר הוויטרובי של דה־וינצ'י – סמל קלאסי, שמנקודת מבטה של בריידוטי ופמיניסטיות אחרות, מגלם את המושג "אדם" באופן מוטה, המייצר סטנדרט אחיד.
האדם או הסובייקט הוויטרובי הוא יצור בעל זכויות פריבילגיות: בריא, לבן, אירופי, סיסג'נדר. הטמעתו כסובייקט בסיסי, טוענת בריידוטי, מייצרת פרדיגמה שלפיה כל אדם המבקש להיתפס כסובייקט שווה זכויות מבקש למעשה להיתפס לפי המונחים הללו: בריא, לבן, אירופי, סיסג'נדר וזכר.
לפי בריידוטי, התפיסה ההומניסטית הקלאסית הזו היא בבסיסן של תיאוריות פוסט־הומניסטיות רבות, שמשום כך אינן מאתגרות את מושג האדם ואינן מרחיבות את הזכאות לזכויות ולסטטוס אנושי גם לא.נשים ממרחבים של אחרוּת – למשל בעלי יכולות נוירולוגיות א־טיפיקליות, פליטים, א.נשים ממדינות עולם שלישי, א.נשים על הרצף הטרנסי, הטבע עצמו והחיות שבו, ואפילו אינטליגנציה מלאכותית, אם וכאשר תגיע.
2.
ביצירה "החתול של בריידוטי | Braidotti's Pussy" מופיעה דמות עטויה במסכת חתול המתנועעת על מסך קטיפה תיאטרוני לצלילי גרגור חתולי. תנועותיה מהדהדות תנועת כפות חתולית, ולפרקים, בהתאם לטיב התנועה, מתווסף בסנכרון צליל של השחזת סכין. לאחר זמן־מה הדמות מתחילה לנענע את ראשה במהירות למשמע לחישת נחש, כבטרנס שמאני. אז גם משתלב במרחב הסונארי סאונד של גראולינג (growling) אנושי, ההולך ומתגבר עד שהחתול מתפוגג חזרה אל האין.
כיוצר מחול, ענייני ביצירה החל באופן אירוני דווקא בגרגור החתול – סאונד שיש לו, כך שמעתי, איכויות ריפוי. היות שהתערוכה "לשהות עם השאלה", שבמסגרתה נוצר הוידאו, היתה אמורה להיות בתחילה תערוכת סאונד, התחלתי עם סאונד שהופק כשהחתול שבע ורגוע. גרגור זה, שאנו לוקחים כמובן מאליו, ובמהותו אינו אנושי, מפעפע בנו פנימה והחוצה בו זמנית ומעורר תחושה של רווחה גופנית ונפשית.
התערוכה, שביקשה להבין יחד עם האמנים.ות המציגות בה כיצד אנו חושבים ויוצרים באופן לא היררכי לאחר מגפת הקורונה, דחפה אותי להתמקד בעבודתה של בריידוטי. התעניינתי באופן שבו הסובייקט הבריידוטי איננו אוטונומי, כי אם מפעפע את סביבתו לתוכו ושב ופולט אותה מנקביו כאוויר, כפסולת או כמחשבה. איכות בלתי מוסדרת זו של אנרגיית חיים היתה ענייני בוידאו; רציתי לבטא באמצעותה משהו מהפרסונה של רוזי בריידוטי עצמה, נואמת מלאת תשוקה והומור, המייצרת בהרצאותיה מרחב של להט.
ביקשתי לטעון שבין אם בריידוטי מודעת לכך ובין אם לאו, הדימוי החתולי אינו מסמל רק את סך הקשרים האפשריים עם מה שהיא מכנה "The Naturalized Other" (האחר הטבעי), אלא הוא מרמז גם ל־Pussy, כּוּס. שם היצירה שלי נועד להציע היפוך ל"ביצים" כביטוי לאומץ – ולקשור את פעולת האומץ והלהט של בריידוטי לאיבר המין הפועל, במלותיה של הפסיכואנליטיקאית והפילוסופית לוס איריגארי, כמעין "[…] גוף הנלפף כולו סביב לגוף ה־אחר עד שהוא כולל אותו ובולע אותו." העניין כאן הוא "התענגות מגוף, מגוף שה־אחר מסמלו, ושיש בו אולי דבר־מה העשוי להתקין בו צורה אחרת של חומר, חומר מתענג."
היצירה "החתול של בריידוטי" מתקיימת במרחב שבו דמות החתול היא נקודת המגוז של החללים התמטיים הללו. החתול הוא איבר מינה של בריידוטי, מחשבתה, אנרגיית החיים שלה וגופה, והוא גם דימוי אמנותי קווירי המתכתב עם גוף הידע והביקורת שלה. החתול, באמצעות פעולותיו הריקודיות על המסך, מבקש להוסיף מרחב חושי־פואטי לשיח הפוסט־הומניסטי האקדמי ולהשיא את הארכאי והדמיוני יחדיו. ה־Pussy, למרות שמו, אינו מוצג כ־The sexualised other (האחר המיני), אלא עטוי במסכה המזכירה מסכות בלינזיות (Balinese) בעלות תפקיד משמעותי בזימון ומניפסטציה של ישויות קדושות בעת ריקודים בלינזיים מסורתיים.
החתול שואל: מדוע שלא ניצור או נחיה מחדש תרבויות שמאניות באמצעים טכנולוגיים מתקדמים? מדוע שלא נתבונן אל תוך חיות המחמד ונראה בהן הרחבה של האנושיות שלנו? בכך הוא מרפרר לפילוסופית דונה הראווי (Haraway), הגורסת שהמין הכלבי נספג אל תוך הגוף האנושי כשם שהמיטוכונדריה הפכה לחלק מהאורגניזם התאי על פני כדור הארץ.
בין אם הוא הספינקס המנמנם והחולם, החתול המחייך המדבר בחידות או בן־בריתה של המכשפה – החתול הוא פיסה עיקשת של טבע בעלת רצון משלה. עתיק, בלתי צפוי ומסתורי. מבוית למחצה ורואה נסתרות, החתול מזכיר כי ככל שהזמן עובר, המושגים "אדם" או "בן־אנוש" הולכים ומשתנים; האדם מהרהר בעתיד באמצעות האמנות והפילוסופיה ומנסה ללא הועיל להשפיע על הלא־נודע, אך בסופו של דבר כל שנותר מהרהוריו הוא מכתב בבקבוק הנישא על זרמים אינסופיים של מידע, פופוליזם ודיסקורס המנסה לפתות את הקורא או המתבונן להשגיח בו לרגע קט.