מעבדת מקס-מלאכות ומכונות היא זרוע של המרכז לאמנות דיגיטלית, חלל מעבדה הממוקם בצמידות לבניין המרכזי, שם מוצגות תערוכות. זוהי מעבדה קהילתית לייצור ואמנות. המעבדה משמשת מקום מפגש לחשיבה, פיתוח, יצירה ויצרנות. המקום מאובזר בכלים לייצור באמצעים דיגיטליים, חשמליים וידניים, ומאפשר לכל המעוניין והמעוניינת להתנסות בחומרים ובמכונות, לממש רעיונות בחומר, לייצר פריטים שונים ולנצל באופן נגיש ומזמין את הטכנולוגיות ואמצעי הייצור.
בשנת 2021, נפתח במרכז חלל תצוגה לפרויקטים מיוחדים. בניגוד לתערוכות המתקיימות בדרך כלל במרכז, חלל זה מוקדש לעבודה אחת או לפרויקט המאופיינים ביחסים אפקטיביים בין אובייקט לסובייקט, פרויקטים המקיימים חוויה רב חושית ובלתי אמצעית עם הצופה, וקיים בהם מימד אינטראקטיבי.
העבודה של אסף עברון ״אבן חדשה״ הוצגה במסגרת זו ותהליך העבודה עליה התקיים ברובו במקס.
אילי: הי אסף, תהליך העבודה שעשית במקס היה ייחודי ביחס לפרויקטים שבדרך כלל מיוצרים במעבדה, בעיקר משום שזה היה פרוייקט אין-האוס עבור חלל תצוגה חדש שנפתח במרכז. מעניין אותי לחזור רגע אחורה ולשאול אותך איך התחיל הפרויקט? מה הניע אותו?
אסף: הפרויקט ״אבן חדשה״ התחיל בשיחה מקרית עם אודי אדלמן, מנהל המרכז והאוצר של התערוכה. דיברנו על מקדש הנמרים בעובדה, אתר פולחני בן יותר מ 7000 שנה ששימש תרבויות שונות. זהו מקדש פתוח עם סדרה של אבנים שמייצגות אלוהיות שונות, אתרים שקועים של הקרבת קורבנות והחלק המרתק באתר שגם נתן לו את שמו הוא סדרות של אבנים שמסודרות בצורה של נמרות גורים וראם קטום ראש אחד. אתר, שעל פניו, אינו מונומנטלי אולם לאבנים שעמדו כך במשך 7000 שנה יש כוח מהפנט. פולחן אבנים היה מאוד רווח באזור אולם המיוחד כאן הוא הייצוג הפיקטוריאלי של הנמרות. אודי ואני דיברנו על המגבלות של הצילום בצורתו המסורתית ועל חוסר היכולת של המצלמה להעביר את היחוד של האתר. חשבנו, היפותטית, כמה יכול להיות מעניין לסרוק אותו בתלת מימד.
אודי אמר בספונטניות למה לא, יש לנו סורק תלת מימדי במקס בוא ננסה ונראה מה יצא. כך נסענו יחד, את ואני, למקדש הנמרים עם מחשב שמסתבר שהיה נטול סוללה לסרוק אבנים. את הקבצים של הסריקות לקחתי איתי לשיקגו, שם אני גר ומלמד, ועל מדפסות התלת מימד שבבית ספר של המכון לאמנות של שיקגו הדפסתי אותן. הטסט היה מאוד מוצלח ותכננו שבביקור הבא בארץ נמשיך לסרוק עם סוללה מלאה. ואז פרצה המגפה.
בשלב זה עדיין התערוכה הייתה רק רעיון, אבל בעקבות הסריקות המוצלחות וההדפסות המחקר סביב פולחן האבנים התרחב. יצרתי קשר עם עוזי אבנר, הארכיאולוג שגילה את מקדש הנמרים, שחלק איתי בנדיבות את המחקר ארוך השנים שלו, והתחלתי לייצר אב טיפוס לעבודות נוספות, מה שהפך את הרעיון של לסרוק אבנים לציר המרכזי של התערוכה.
אילי: בפעם הראשונה שנסענו למקדש הנמרים הערכנו יחסית טוב את הצרכים בשטח, לקחנו סורק, מחשב, כיסא קטן, לוחות להסתרת השמש הישירה, מגיני ברכיים, ומטען לסוללת המחשב. נסענו בדצמבר ומזג האוויר היה נעים.
הנסיעה השניה התקיימה ביולי, נסעתי עם יונתן גירון ואביגיל סורוביץ׳, הצטיידנו בסוללה נוספת אבל העבודה בשטח היתה מאוד מאתגרת, היתה שמש חזקה ובהירה ובקושי רב ראינו את הסמן על המסך באיזור מדברי ופתוח. היה חם מאוד ורוח שהוסיפה עוד קצת קושי. אבל הצלחנו לסרוק כמה אבנים. בפעם הזאת תפסנו בכל סריקה קבוצה של אבנים מרחוק ולא אבן בודדת בכל פעם, כמו שעשינו בפעם הראשונה. שלחנו לך את הקבצים לשיקגו בלי לדעת אם משהו באמת נסרק.
אסף: כן זה היה מאתגר, אבל הקבצים ששלחתם היו ממש טובים והצלחתי להוציא מהם את האבנים שהיינו צריכים. ממש התבאסתי להיות רחוק אבל מאחר שזאת סריקה בתלת מימד לא היה לי יותר מידי אינפוט. העבודה עם חומרי הגלם אחר כך היתה מעניינת, יצרנו מאין ארכיון של אבנים עם טיפולוגיות שונות ואז הרכבנו אותן מחדש בצורת הנמרים. בעצם פירקנו את האתר הארכיאולוגי ובנינו אותו מחדש.
אילי: בפעם הבאה שהגעת להקים את התערוכה, העבודה במקס היתה יותר אינטנסיבית. עבדנו על יציקות ובניית צלמית עשויה שכבות של עץ חתוך בלייזר ומצופה בחול.
אסף: לאחר ההצלחה של סריקת האבנים המשכתי להתעניין בפולחן אבנים. המחקרים של עוזי אבנר היו מעוררי השראה ובמיוחד המושג של בית-אל, זהו השם בו קראו בעבר לאבנים שמגלמות אלוהיות, ועבר בין תרבויות שונות – מבית אל, האבן לראשו של יעקב החולם עד למושג baetylus ביוונית שניתן לאבנים הקדושות ביוון ולאחר מכן ברומי. מאוד עניין אותי המרחב שבין הסמנטי למטפורי. האם האבן היא בית של האלוהים האם היא התגשמות האלוהות עצמה?
העבודות הנוספות בתערוכה מבוססות על גרסאות שונות של אלילים נבטיים שחצובים בסלע ופועלים במישור יותר ליטרלי או פיגורטיבי, שבאופן מפתיע מזכירים צורה של אדריכלות מודרנית, יחד עם היותם אלילים בני אלפי שנים הם מחזיקים איכויות גיאומטריות מופשטות של צורות בסיסיות: עיגול, ריבוע ומלבן.
מבחינתי החיבור בין המקס לבין חלל התצוגה היה חיבור אידיאלי. זה חיבור שמהדק את הפעולה של יצירת התערוכה כתהליך קונספטואלי ובו זמנית תהליך של פתרון בעיות שהיחסים ההדדיים ביניהם מנווטים את התוצר הסופי. כאשר הבעיות הטכניות הם לא חסם אלא דווקא מנוע שהניע את העבודה ואת התערוכה.
כחלק מלוגיקה של מחשבה על תערוכה כעל פעולה מתהווה, או פעולה שעובדת bottom up, פעולה אד הוקית של פתרון בעיות שגם מתבטאת באסתטיקה של התערוכה (להבדיל מפעולתו של המהנדס אם להשתמש בהגדרות של קלוד לוי שטראוס).
האפשרות של המקס בעצם יצרה את התערוכה – הסמיכות בין מרחב היצור (המקס) לבין חלל התצוגה אפשר מניפולציה של החלל בזמן אמת. מניפולציה שמהדהדת את השאלה של התערוכה – איך הופך מקום של חול למקום קדוש? ואגב, יש הרבה דמיון בין אתרי פולחן אתרי קדושה ואתרים של תצוגה של אמנות בשאיפה שלהם להקדיש ולקדש מרחב באמצעות אדריכלות למטרה קונטמפלטיבית.
אילי: המעבדה היא בית מלאכה, ובמהלך העבודה על התערוכה היא הפכה לסטודיו שלך, בעיקר משום שאתה ממוקם בשיקגו ומרכז העשייה שלך שם. אודי, ביקר באופן רציף, איך השיח ביניכם השפיע על העבודה?
אסף: העבודה והנוכחות של אודי בכל שלבי התערוכה הייתה פריבילגיה שלפחות עבורי היא נדירה גם בגלל הקשר החברי וגם בגלל הרקע האקדמי המשותף שלנו בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. היכולת להתיעץ ולחשוב ביחד, לא רק בשלבי התכנון אלא גם בשלבי הייצור, הייתה חוויה מאוד מוצלחת של שיתוף פעולה ואכן התערוכה השנתנתה התפתחה והפכה ליותר מדוייקת ככל שהתקדמנו בעבודה המשותפת.
אילי: הנושא של התערוכה מבוסס על אנימיזם, הפיכת צלמיות גרפיות לדמויות רוחניות, מושאי אמונה. מאיפה הגיע העיסוק בנושא הזה, איזה מחקר עשית לקראת, למה זה רלוונטי בעיניך לזמן שלנו?
אסף: אני חושב שהשאלה היא איך אנחנו נותנים משמעות וערך לסביבת החיים שלנו ולדברים שנמצאים בה, גם היסטורית או ליתר דיוק פרה היסטורית וגם בהווה, דרך פעולה (ניתן לומר אפילו פעולה בלשנית) של סיגניפיקציה. והמחשבה על אבנים היא בעצם דרגת האפס של יצירה של ארטיפקט תרבותי. אותו אובייקט לכאורה סתמי שנטען במשמעות על ידי החלטה שרירותית.
שאלת המרחב והמשמעות כמובן קריטית למרחב של הים התיכון. ואכן העניין התחיל במחשבה על אגן הים התיכון כמרחב פרה מונותאיסטי. והאופנים שהפולחן הפאגני היה משותף לקבוצות אתניות ותרבויות שונות והתגלגל לתוך התרבויות המנותאיסטיות. זה בעצם גם עניין בסינקרטיזם, שיתוף פולחני בין תרבויות, ענין שהיום במיוחד בתקופה של פוליטיקת הזהויות וטהרנות תרבותית חשוב להיזכר בו מחדש.
מכאן גם בא השם של התערוכה ״אבן חדשה״ מצד אחד וריאציה עברית על התקופה הניאוליתית ומצד שני לחשוב על הארכאי, על הסימליות והפרקטיקות הפולחניות והמרחביות שלו, מבעד מושגים וחומרים עכשווים כמו קירות גבס, אלומיניום וסריקות תל מימדיות.