אני רהיט / טל אלפרשטיין

שבו על כסא

הרפו את השרירים וקחו כמה נשימות עמוקות

עכשיו שימו לב לתנוחת הישיבה שלכם

איפה הרגליים שלכם? איפה רגליו של הכסא?

איפה הישבן שלכם? איפה ישבנו של הכסא?

שימו לב לנשימה שלכם. האם הכסא תומך בה או מגביל אותה? איזו מערכת יחסים נוצרת בין תנועת הריאות שלכם לבין גב הכסא?

עכשיו היו אתם כסא.

Sittin 2022, קולאז׳ דיגיטלי
אובייקט ישיבה 2012-2021 תיעוד פרפורמנס צילום: מאשה שרף

כשיושבים על כיסא הופכים דומים לו. האם הכסא נוצר בצלמנו? או אנחנו בצלמו? ומה לגבי כל מה שסביבו – השולחן, כלי האוכל, המחשב, הקירות והחלונות? מה צורתם? ולמה היא כזו?

אני אוהבת לחשוב על מערכת היחסים שאנחנו מקיימים עם החפצים שלנו דרך פעולות של הזדהות וניסיונות נואשים להיות הם. מה קורה כשמנסים להפוך את הגוף לטבע דומם?

נחשף הגוף החי.
זו פעולה לא מתוסרטת של שימוש בגוף כחומר, וכשהגוף נדרש להפוך לדומם: מתאמץ מאוד לא לזוז, משווה לעצמו צורה לא אורגנית, דווקא אז נחשף הרעד שלו. הרעד הזה, הוא צורה של התנגדות למוות, למצב הדומם של הרהיט.

אני רהיט 2021, צילום סטילס

בספר משפט אהבה מאת שרה שילה מתלה תיקים מתאר את עצמו:

״מי אני אם לא כף יד ברזלית, משופדת אל הקיר, המשגרת אצבעות מעוקלות אל האוויר, שכל מה שניתן לה הוא סיפוק מפוקפק של מניעת נפילה; התנגדות לכוח הכבידה; […] ראו את בני האדם: כל-כך גאים בהמצאותיהם ואין בהם אחד שייקח על עצמו את האחריות להברקה חסרת הרחמים שהביאה ליצירתי! הלכו ועקרו אצבעות כף יד חיה ונושמת, הפרידו מהבסיס המעוגל היודע לאסוף לאגרוף ולשלוח הרחק ממנו למשימות מסעירות, וראו כי טוב״ (שרה שילה, משפט אהבה, ספרית פועלים, 2022, עמ׳ 65).

בדיאלוג שבין הטבע לדומם אפשר להיות נוכחים לחולשתנו – השרירים מתעייפים ורועדים, הקווים מתעקלים ומתעקמים, ולא משנה כמה ספרים אנסה לאחוז ולהציג בידי, לעולם לא אוכל להתחרות בספרייה ובהצלחתה למיין ולאחוז את הספרים כנגד כוח הכבידה. בינינו לבין הדוממים יש הבדל בקיום בזמן ובמרחב- בין הקבוע למשתנה ומכאן יתרונותיו וחסרונותיו של כל אחד. המתלה מתנגד באופן נחרץ יותר מאיתנו לכוח הכבידה ובתמורה לזה מוותר על יכולתו להשתנות: להתאגרף, להתרחק ולהתקרב מהגוף אליו הוא מחובר. 

אני רהיט 2022, גיף מתוך וידאו
אני רהיט 2022, גיף מתוך וידאו

בסיפור הקצר הגשר של קפקא מתואר גשר בצורה מאוד אנושית- יש לו גפיים, שיער, אוזניים ומעיל, והוא פועל כגוף כשהוא משתרע ומתמתח על פני תהום. הגשר מחכה לאדם הראשון שילך עליו, שיתן לו תוקף כגשר. ברגע המפגש הוא מתפתה להתבונן באדם, לחרוג מתפקידו הדומם, וכך הוא מפסיק להתקיים כגשר ושניהם צונחים אל מותם.

״הוא בא, הקיש עלי בחוד-הברזל של מקלו, אחר-כך אסף במקל את שולי מעילי והניחם עלי כסדר. חיטט בחוד המקל בסבך שערי והניחו שם שעה ארוכה, כשהוא מביט מן הסתם סביבו בפראות. ואז – אותו רגע התחקיתי עליו בחלומי על פני הר וגיא – קפץ בשתי רגליו ונחת על גופי בתווך. צמרמורת של כאב נורא עברה בי ולא ידעתי כלום. מי היה זה? ילד? חלום? ליסטים? מתאבד? מפתה? מכרית? הפכתי פני לראותו. – גשר ההופך פניו! אך הפכתי פני וכבר צנחתי, צנחתי, וכבר הייתי משוסע ומפולח בצוקים החדים, שניבטו אלי תמיד בשלווה כזאת מן המים השוצפים.״ (מחברות האוקטבו, פרנץ קפקא. תרגום: שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד)

בסרט היפה והחיה מארחים חפצי הבית את בל. הם משרתים את אדון הבית, החיה, שכמה לאהבתה של בל, ומקווה שתצליח לראות מבעד לחיה הפראית שהוא. סיפור הסרט סובב סביב השאלה מה אנושי? האם חיית הפרא הזו אנושית יותר מבני האדם שהתנהגותם מכוערת? נוכחותם של החפצים החיים בבית מחדדת את השאלה הזו. הבית הדומם שמתעורר לחיים משרה אווירה אל-ביתית שמחכה לסדר שיבוא ויבהיר מה אנושי ומה לא.

אנחנו מאוימים מהאפשרות להתערבב לחלוטין עם מה שדומם. אנחנו חיים ולכן מבחינתנו אנחנו לא דוממים. אבל האמת היא שהחפצים שלנו ואנחנו מתקיימים בשיתוף פעולה. זו לא נפרדות כל כך מובהקת.

דימוי מתוך: היפה והחיה 1946 בימוי: ז׳אן קוקטו, צילום: הנרי אלקן
מנורת חנוכה 1950 לערך אוסף יוסי שניצר נס ציונה. מתוך הספר: יודאיקה מקומית, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2014.

החפצים שלנו הם עוד דרך חוץ מצילום, רובוטים וסייבורגים, לחשוב על הגוף שלנו המוגבל ומתכלה, שאינו כל יכול, ושנדון בסופו של דבר לא לשרוד לאורך זמן, למות. סייבורג הוא אדם מכונה, כזה המקיים יחסים צמודים עם המכשירים שלו עד שהם הופכים ליישות אחת. רובוטים וצילום הם ישויות נפרדות שלמות שמקבלות קיום עצמאי בנפרד מהגוף המתכלה. בתמורה לחיים ארוכים יותר הם משלמים בהיותם בלתי משתנים. חפצים לעומת זאת מרחיבים יכולות מסוימות והם פועלים בשיתוף פעולה עם הגוף: מתקיימת כאן הדדיות. חפצים אינם סימן לקיום כמו הצילום ולא סימולציה לגוף כמו הרובוט.

יחסי אדם חפץ הם אולי גרסה קדומה של סייבורג: סייבורג אנלוגי. בעזרת החפצים שלנו אנחנו יכולים קצת יותר. הם מרחיבים את יכולותינו הגופניות, ואנחנו בתמורה מפתחים איתם יחסים גופניים אינטימיים. אנחנו מקנים להם ערכים רגשיים, אוספים ואוגרים אותם, מוקירים אותם. היטיב לנסח זאת אדם בשם פריץ זליג בשעה שאסף את כל חפציו וחייו והעתיק אותם מגרמניה לפלשתינה:

״ חפצים מקנים סדר וצורה לחיי היומיום. הם צוברים תוכן וזיכרון בגבולות הביולוגיה הקדמונית של קיומנו, המתכרסם בשיני הזמן. אבל החפצים לא מודים לנו על השירות שאנחנו מגישים להם. הם מקבלים מאיתנו קיום בזמן- ואילו אנחנו הולכים ומתרוקנים מתוכן. החפצים מתנכרים לנו ולועגים למאמצינו, בעוד פתיל חיינו הולך וכלה. אין הם אלא קישוטים לקמילה שלנו, הבלתי נמנעת. מטבע הדברים הם גדלים בעוד אני קטן- לכן אנו נוצרים את חפצי היומיום אל לבנו גם כאשר הם מתיישנים ויוצאים מכלל שימוש. אין מחיר יקר מדי לאותם בני-לוויה העדים למעברנו על פני האדמה ״ (מתוך הליפט עמ׳ 181, מתוך יומניו של מהגר יהודי-גרמני בשם פריץ זליג, 1935).

וריאציות לגוף וכסא, צילום סטילס, 2020

אני אוהבת את הציטוט הזה, כי הוא מזקק בצורה כל כך חזקה את הפער הזה שבינינו לבין הדוממים שבחיינו, ואת הסיבה המהותית שאנחנו מקנים להם כל כך הרבה משמעות למרות מערכת היחסים המנוכרת משהו, החד-צדדית לכאורה.

הבית שגדלתי בו בכפר ורדים נבנה מבחינה מקצועית בצורה די רשלנית. האדריכל אישר את התוכנית עם חלונות מתוכננים בקומות הלא נכונות, ומבחינה אסתטית הוא היה מצולע חסר הגדרה עם קירות שפריץ לבנים (טוב זה היה באופנה בשנות ה80). המודד שתכנן את החפירה טעה בחישוב וכך קרה שחפרו יותר מדי אדמה מהקרקע והבית נבנה הרבה מתחת לגובה הרחוב. כל הטעויות האלה הובילו להיוולדו של חלל בלתי מתוכנן בשכבה התחתונה של הבית שלא זכה ליחס כמו טיח או ריצוף, בטח שלא חלונות, אלא רק לדלת כניסה קטנה. לימים קראתי לו ׳הלא מודע׳ של הבית. התקנו בו את צינורות ההסקה. כשהיתה מכת עכברים או מקקים זה היה המוקד. במשחקי מחבואים זה היה המחבוא האולטימטיבי- המקום שאפשר להיעלם בו ולא להימצא. מקום בלתי מטופח בנפשו של הבית.

כשהייתי בת 17 ההורים שלי התגרשו. שנתיים וחצי מאוחר יותר עזבנו כולנו את הבית. בשנתיים וחצי האלה פגשנו את האינסטלטור בתדירות הולכת וגוברת כשכל כמה שבועות צצה רטיבות בפינה אחרת של הבית. כל מה שנדחק לצנרת בחלל הלא מודע של הבית צף ובקע מהקירות. הבית בכה עלינו, על הפרידה מאיתנו.