גיליון זה הוא תוצר נוסף של קבוצת המחקר ״Resilience and Agility״ שפעלה לאורך שנת 2022 כחלק משיתוף פעולה בין המכון לנוכחות ציבורית במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון ותיאטרון תמונע. הפרויקט התחיל מפגישה בין שנינו ורצון עז לעשות משהו ביחד. פרויקט המחקר הקבוצתי של המכון לנוכחות ציבורית נראה לנו כמו פלטפורמה טובה לשיתוף פעולה. ארז הציע לשחק עם המושג Agility אביטל הוסיפה את Resilience, האינטואיציה של שנינו אמרה שיש הרבה מה לעשות עם שני המושגים האלה, שיש ביניהם קשר עמוק. הרגשנו שהם נקודת מוצא מצוינת למסע רב תחומי, שיכול לנוע בין פרספקטיבות ופרקטיקות שונות – בהתאם למתודה ההולכת ומתפתחת במכון.

לא פשוט לתרגם את שני המושגים Resilience and Agility, המשמעות שלהם מרובה וקרובה, הם זולגים אחד לתוך השני, לעיתים מרחיבים משמעות לעיתים מכפילים אותה. במילונים אחדים (בעברית ובאנגלית) משתמשים באותן המילים ממש בשביל לפרש ולהרחיב את השימושים של מושגים אלה בעולם: 

Agility – תכונה הקשורה לתנועה ומהירות, גמישות וזריזות, יכולת התאמה והשתנות מהירים בתגובה לשינוי חיצוני.
Resilience –  התאוששות מהירה, חוסן נפשי, גמישות, עמידות אל מול מצב חדש וקשה.

שני המושגים נמצאים על הרצף שבין הגמישות לחוסן, הזריזות להתמודדות, התנועה והיציבות. ניתן לחשוב עליהם דרך הספקטרום האלסטי – פלסטי, גם הוא מכיל את הגמישות והתנועה, האדפטיביות והחוסן. במחשבה קניזיולוגית המעבר מהמרחב האלסטי לזה הפלסטי מסמן נקודת עצירה של התנועה. רצועה (המחברת בין איברים בגוף) יכולה להתארך ולהתקצר בהתאם לצורך התנועתי של הגוף כל עוד היא נמצאת בטווח האלסטי שלה. אך כאשר היא נמתחת יתר על המידה היא עוברת אל המצב הפלסטי – ארוכה מאוד אך אינה יכולה לשוב ולהתקצר, כלומר הגמישות שלה נפגעת. וכאשר הגמישות נפגעת יכולת ההתאמה של הגוף למצב חיצוני, לצורך גופני, לתנועה לא צפויה נפגעת גם היא.

מושגים אלה מופיעים גם במרחב משמעות נוסף הקשור לפעולה פוליטית, למאבק והתנגדות. בהקשר המקומי המאבק הלאומי הפלסטיני מתורגם לעיתים לאנגלית כ-Resilience במובן של הצמדות לקרקע ולהתמודדות עם האסון. במופעיו העכשווים יותר הוא מקבל משמעויות דינמיות, המבוססות על תנועה. בהקשרים אלה נטענים המושגים במשמעויות של מרחב וזמן קונקרטיים מול כוחות מתמשכים של פגיעה ונישול.

המחשבה דרך הגוף נותנת פשר מוכר וברור לשני המושגים האלה, מסמנת את המנעד הרחב של השפעתם והפוטנציאל היצירתי שהם מביאים לפעולה. בשנים האחרונות רווח השימוש במושגים אלה גם בעולם העסקי, מתוך פרספקטיבה נאו-ליברלית של תוצר ורווח, התמודדות עם משברי שוק, קריסת בורסות, השפעת משברים (מגפות, סערות, מהפכות) על שינוע, ייצור, תפוקה ומיקסום הישגים. זה לא מפתיע ולא חדש, שימושה הנפוץ ביותר של המילה פרפורמנס הוא בדיוק בהקשר זה – הביצועים, ההישגים, התפוקה שאדם או חברה ובהחלט תאגיד מתהדרים בהם.

כמו ריבוי השימושים והמשמעויות, כך גם מפגשי הקבוצה התאפיינו בפרספקטיבות מרובות על שני המושגים, פרספקטיבות שנבעו מהפרקטיקות השונות וגופי הידע המרובים של חברי הקבוצה. המפגשים עברו בין המרחבי לגופני, המקומי והגלובלי, דרך מחשבה תיכנונית אוטופית לזו הדיסטופית, מפרספקטיבה המבינה חוסן כסימן של כוח לפרספקטיבה הפוכה הרואה בחוסן דווקא מסמן של חולשה. עברנו מההתמודדות של הגוף הפרטי עם המרחב הציבורי לדיון במגנוני השליטה וההסדרה של המדינה על תנועה של אוכלוסיה שלמה. סיירנו במרחב העירוני התל אביבי, ביקרנו במעבדה למדעי המוח באוניברסיטה העברית וליקטנו צמחי מאכל בשכונת ג׳סי כהן. השתדלנו לעבור דרך מנעד רחב ככל היותר של פרספקטיבות, דבר שלעיתים יצר תחושה אקלקטית ומפוזרת – תירגלנו גמישות אל מול חוסר הנחת ואי הידיעה.

את מפגשי הקבוצה חתם אירוע מיוחד במיוחד: כחלק מפסטיבל א-ז׳אנר הזמנו את הקהל להצטרף אלינו ל״בראנץ׳ סוף עולם״ בו חברות וחברי הקבוצה הציגו את הפרספקטיבות השונות בהן דנו במפגשים הסגורים. בבראנץ' כמו בבראנץ' היה גם כיבוד עליו היתה אמונה הכוהנת הגדולה של הליקוט העירוני והצלת המזון – הילה הראל, שהתארחה במפגשי הקבוצה והוזמנה להתקין תפריט שיהלום בצורה ובתוכן את נושא המחקר שלנו.

חלק מהרעיונות שהוצגו באירוע מופיעים בגיליון זה בווריאציות שונות, חלקם מהווים השראה לפעולות המשך ולשיתופי הפעולה בין חברי הקבוצה ואת חלקם הבאנו כאן בהקדמה כפתיח לדיון. את הבראנץ׳ פתחה מיכל גבעוני עם סקירה תיאורטית של מחשבת החוסן, התפתחותה על רקע שקיעתם של חזונות אוטופים ואידיאולוגיות מארגנות ועלייתם של אתגרים גלובליים משמעותיים כמו משבר האקלים והאסונות האקולוגים המתרבים שהם מופעיו המידיים. החוסן כהמשך למדיניות של ניהול משברים בתקופה שבה האופק מעורער וגלי האלימות מובנים כחלק בלתי נפרד מהשגרה. הביקורת על מחשבת החוסן רואה בו ״מענה מינימליסטי של הפוליטיקה הנאו-ליברלית״, צורת הפרטה והפקרה של האוכלוסייה אל מול אתגרי השעה. בנוסף בתפיסת החוסן אלמנט מאלחש ומנוון, במקום לעורר לפעולה אנחנו אוגרים מזון, חופרים מקלטים אטומיים ומתפללים לטוב. אך כמו שגבעוני עצמה חתמה את מופע הדיבור שלה, נציע גם אנחנו, לא לוותר לגמרי על מחשבת החוסן, לא לראות בה רק סוכן מרושע של משטר מפקיר, אלא לתפוס עליה בעלות, דווקא מתוך ריבוי האפשרויות שהיא מציעה. מנעד הפרשנויות של ה- Resilience and Agility כפי שמוצג בטקסטים של הגיליון הולך עם מחשבת החוסן ונגדה, מנסח ומתנגד לה, שואל שאלות על עמידות, עמידה וגיבושה של עמדה אל מול וכחלק ממציאות עכשווית מסוכסכת ולא פשוטה.

***

הילה לוטן מציגה את החזון האורבני שלה לחוסן ואג׳יליות בעידן המודרני. לוטן מציעה למתכננים ולנו התושבים להחליף דיסקט, לזנוח את כלי הרכב לטובת תחבורה ציבורית, מדרכות רחבות, ורחובת מוצלים. להתחיל ליישם גישה שבה האדם במרכז וכוחה של העיר נובע משימוש חכם בתשתיות חכמות, מנהיגות עירונית המעודדת מגוון וראייה ארוכת טווח שתאפשר לנו להתמודד עם המשברים שצפויים לנו בעתיד בעקבות שנים של הזנחה ופיתוח מוגזם. השיחה בין יואב אגוזי ובין איתי דורון ממשיכה באותו הקו ועוסקת בתפקידם של מוסדות אמנות בעולם משברי. נקודת המוצא לשיחה היא תנועת הטרנזישן המציעה את המקומיות כפתרון ומענה לצרות שהביאה עלינו הקדמה. מוסד האמנות כמקום פיזי סביבו יכולה להבנות קהילה המקיימת את עצמה גם תרבותית ורוחנית אך גם חומרית. המקומיות מאפשרת גמישות והתאמה לצרכי הקהילה ומוסד האמנות כגוף ציבורי הופך בה לזירה הציבורית ולמרחב הציבורי בו נבחנים הצרכים ובאים אל הפועל.

שאלת הגמישות נמצאת גם בלב המהלך של אמי ספרד וקרן שווץ שמציעות אינטרפרטציה עכשווית למשל של איזיפוס הקנה ועץ הזית. במשל הגרפי הן מאתגרות את תפיסת החוסן של הסדר החברתי הקיים ובוחנות את אפשרותם של הרבים להתמודד עם המכות הנחתות על ראשם בעזרת גמישות וסולידריות. מיכל סממה חושבת על הנוכחות הפיזית של הגוף במרחב הציבורי העירוני ומבקשת לוותר (מעט) על זקיפות הקומה. לשם כך היא מזמינה את באסטר קיטון, אשף הגמישות וההתמודדות עם צרות העולם ומכניסה אותנו בזום אין לתוך הסצנה האיקונית מתוך Steamboat Bill (סרט משנת 1928) בו קיטון נאבק בפגעי מזג האוויר נופל וקם, עף ברוח ונגרר על הרצפה, נשבר ונאסף מחדש ובסוף עוד מציל את אהובתו ומחלץ את אביה מהכלא. לצד הגמישות האינסופית של קיטון מציעה סממה גם את האפשרות להתקדם אחרת בעיר, לוותר על המנח האנכי ולהתמסר לזה האופקי, שנע לרוחב ומסתכל על העיר בגובה פני השטח. נוכחותו של הגוף, יכולותיו ותכונותיו הם גם נקודת המוצא למסה החזותית של טל אלפרשטיין. אלפרשטיין עוסקת ביחסים שבין גופים ובין הרהיטים שמסביבם. האופן שבו נכסף הגוף החי דווקא כשהוא מנסה להפוך לדומם. כשהתנועה נעצרת והגוף קופא דווקא אז מאמץ השרירים ניכר, מתחילה רעידה לא נשלטת, השרירים מתכווצים, מלא אנרגיה מתבזבזת. השימושיות של הרהיט טבועה בסטטיות שלו ואילו הגוף בשיאו דווקא כשכל המערכות שומרות על הדימניות שלהן.

התנועה והגוף נמצאים גם בטקסט של עלמה כץ העוסק בתפיסת החוסן הישראלית ובאופן שתפיסה זו מתורגמת למערך מורכב של היתרים, מגבלות, הסדרה ושליטה על גופם, תנועתם וחייהם של פלסטינים. אל מול תפיסת החוסן הישראלית המבוססת על תפיסת ישראל את עצמה כמאוימת תמידית מראה כץ את הצד האלים והאגרסיבי של המדינה.  כנגד ההצהרות על חוסן המבוסס על הבחנות קטגוריות בין חוץ ופנים ובין אויב ואזרח ניצבת המציאות הצינית שבה הבחנות אלה קורסות אחת לתוך השנייה, הגבולות נשארים עמומים והקטגוריות גמישות. כך ניתן להמשיך לנצל את כוח העבודה הפלסטיני אך מבלי לאפשר חופש תנועה או תעסוקה, לשמר את הפועל כאויב ולייצר מנופי לחץ על אוכלוסייה שלמה. הטקסט של חן אלון עוסק גם הוא באותו מרחב מקומי, כבוש ואלים אך מנקודת מבט הפוכה, זו המתמקדת בחוסן כפעולת התנגדות של הפלסטינים ושל אקטיביסטים ישראלים לכוחה ואלימותה של המדינה. בטקסט אישי שעוקב אחר חוויות טראומטיות מהאלימות הנלוות להתנגדות מתגלם החוסן באפשרות התיקון והריפוי שפעולות אומנותיות אוטופיות מביאות אל מרחב הפעולה האקטיבסטי.

אין סדר נכון לקרוא את הגיליון, התנועה בין הטקסטים מייצרת חיבורים המרחיבים את משמעות המושגים בהם עסקנו. ההזמנה נשארת פתוחה, לגבש עמדה שיש בה מהגמישות והדינמיות אך מבלי לוותר על הרצון לעמידות ולעמידה איתנה אל מול שלל האתגרים שמביאה עלינו השעה.

חברי הקבוצה: יואב אגוזי, ד״ר חן אלון, טל אלפרשטיין, ד״ר אביטל ברק, ד״ר מיכל גבעוני, איתי דורון, עלמה כץ, הילה לוטן, ד״ר ארז מעיין, מיכל סממה, אמי ספרד, סמירה סרייה וקרן שווץ.