מירה רשתי בשיחה עם קציעה עלון על זיכרון ומחיקה, על ספרים וחנויות ספרים כערי מקלט
השיחה התקיימה באפריל 2023 במהלך חודשי המחאה כנגד הרפורמה המשפטית, כשלושה חודשים לפני הסערה בנוגע להחלפת הסמליל של הספרייה הלאומית, וכארבעה חודשים לפני השבר הגדול באוקטובר 2023.
בחיבורו "אני פורק את ספרייתי" כותב ולטר בנימין: כן, אני פורק, הספרים עדיין אינם מונחים על המדפים, ולפי שעה לא דבק בהם שיממונו המתון של הסדר. אינני יכול לצעוד הלוך ושוב בחזית טוריהם כדי לחלוף בסך לעיניהם של קהל צופים אוהד. אל חשש, במקום זה אנא הצטרפו עימי אל אי-הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה. האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר. ללכת עימי בין ערמות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשיכה כדי שתהיו נכונים לחלוק עימי מקצת מן האווירה. היא בלא ספק אינה הלוך נפש אלגי שכן היא יותר קרובה לציפייה אשר הספרים האלה נוסכים באספן של ממש. הדובר אליכם הוא אדם כזה. ובבחינה יותר מדוקדקת מסתבר שהוא מדבר על עצמו בלבד. מה שמעניין אותי באמת הוא לתת לכם מושג כלשהו על היחס בין אספן ספרים לרכושו, על אספנות גופא ולאו דווקא על האוסף.[1]
****
מירה: אני חשבתי קציעה, כי בצל התקופה בה אנו נמצאות בימים של שיבוש ומשבר פוליטי, אי-סדר והתנגדות חברתית, שאני רוצה להזמין אותך לנסות ולפרוק יחד את ספרייתה של 'אדמת ארץ ישראל-פלשתינה'. לצורך ההמחשה, דמייני את האדמה כ'אספנית הספרים' ובבעלותה 'אוסף ספרים', או לפי ולטר בנימין 'רכוש' שהיא אגרה, שימרה וצברה מאז שלהי התקופה העות'מאנית. בדמיוני שלי, העמידה היום אל מול אדמת ארץ ישראל-פלשתינה, היא משל לעמידה מול ספרייה שלמרגלותיה משטח ארגזי ספרים הממתין לפריקה.
בארגזים אפשר למצוא ספרים שטרם מוינו, קוטלגו וסודרו על המדפים באופן שיאפשר לצעוד הלוך וחזור בחזית טוריהם; ספרים שהושחתו ונשדדו מתוך הספרייה המקורית; ניירות, רישומים, פתקאות וקרעי ספרים שלוקטו באי סדר מ'רצפת האדמה' הנגוחה ויש לשוב, למיין ולסדרם על גבי מדפי הספרייה. מה היית מצפה למצוא בארגזי ספריית אדמת ארץ ישראל-פלשתינה?
קציעה: טוב, זה פותח הרבה שאלות. בעצם יש לנו חפץ, חפץ בעולם, שגם זה דיון בפני עצמו איזה סוג של חפץ זה ספר.
מירה: אנחנו ניצבות מול ארגזי הספרים, הכוללים בין השאר זיכרונות של זהות מסוכסכת, פנימית וחיצונית, ומנסות להתחקות אחר עקבות נסתרים שעולים וצצים מפלשתינה. כמו למשל התופעות שליוו את ההפגנות כנגד הרפורמה המשפטית בה חוזרים ומוזכרים מושגים הלקוחים מתוך מגילת העצמאות; או מעיונים מחדש בטקסטים ובעדויות מדיונים שהתקיימו בזמנו בין ברנר, אחד העם ורבים אחרים לגבי אופי הגדרת המדינה היהודית הדמוקרטית. אני מציעה דווקא להתמקד באבק שהצטבר על רצפת אדמת ארץ ישראל-פלשתינה. 'ספרייה' היא אולי הביטוי החומרי ביותר של הרוח, ובהקשר היהודי-ציוני של 'עם הספר' זה מובהק עוד יותר. אני תוהה לגבי התהליך שארע לנו עם השיבה לארץ הקודש וגאולת הקרקע. נראה כי דלתות ארון הספרים היהודי הוסתו, הרוח עצרה בזמן. האם רוח היצירה נכבשה על-ידי גאולת הקרקע? האם העט הוחלפה בחרב?
קציעה: אני נזכרת בספר שלי אפשרות שלישית לשירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011), מצאתי שאחד ההבדלים בין מזרחים ואשכנזים בעניין הזה הוא היחס לספרי שירה. בעיני מזרחים רבים, ספר השירה מזוהה עם הקדושה, ומשתייך לארון ספרי הקודש. כלומר ספר שירה נחשב לחפץ שקושרים אותו עם הספרים הקדושים ביותר. את יודעת, בספרים הקדושים ביותר כמו התורה למשל, חל איסור לגעת ביד, מתוך התפיסה הפטריארכלית רק גברים הורשו לקרוא בה, וגם הם מחויבים להשתמש ב'אצבע' – תשמיש קדושה המשמש להצבעה על הטקסט במהלך הקריאה. אין ספק שכשאנחנו הולכות אחורה בזמן אל תקופת האימפריה העות'מנית, המעמד של הספר הוא לא כמו המעמד שיש לו היום. כיום, הספר ירד ממעמדו באופנים שונים, כחפץ בעל מעמד אך גם כמאפיין את מי שרוכש אותו.
מירה: את מתכוונת למי שאוחז בספר ביד, מי שסימנה בו הערה, שהשאירה בו פתק עם רשימת קניות, או כרטיס כניסה מהצגת תיאטרון שביקרה בה בזמן שקראה בספר. שסומנה בו הקדשה אישית אם היה זה ספר שהתקבל במתנה, או הקדשה אנונימית אם הספר נרכש במכירה פומבית, או בחנות יד שנייה על ידי אספן ספרים?
קציעה: מחזיק אותו, או שהיה לו את הכסף לרכוש אותו.
בעבר ולמעשה גם היום, גודל הספרייה של אדם העיד על מעמדו. מצד אחד יש לנו את החפץ עצמו, את הספר, מצד שני יש לנו מרחב גיאוגרפי-פוליטי-זהותי מאוד מסוים – האימפריה העות'מנית. אחד הדברים שאפיינו אותה זה ריבוי התרבויות והשפות, בניגוד לאימפריה הבריטית שהשליטה שפה אחת והומוגניות רחבה.
בטורקיה של היום יש ריבוי של שפות, ריבוי שהתקיים בתקופת האימפריה העות'מאנית לאורך כל שנות שליטתה במרחב. עמים שונים ושפות שונות, כולם התקיימו תחת מסגרת קולקטיבית אחת מנהלתית-תרבותית-זהותית. אחד הדברים שצורמים לי בהוויה הישראלית היום זו הנוסטלגיה למנדט הבריטי, בזמן שהאימפריה העות'מנית עדיין נתפסת כמפגרת, אף אחד לא מתגעגע אליה, כאילו לא היו לה שום הישגים.
מירה: היא נמחקה.
קציעה: נמחקה. ומי בכלל מעלה על דעתו להתגעגע לאימפריה העות'מנית? זה לא משהו שהוא חלק מהרכיב התרבותי היום. אני חושבת שיש בזה מידה רבה של אי-צדק.
מירה: אז לפי מה שאת אומרת, הספרים שהיית מצפה למצוא בספריית ארץ ישראל פלשתינה הם ספרים במגוון שפות? והיום למעשה, היית מצפה לשיחה ולקריאה, ולדיאלוג ספרותי ער בערבית, עברית, אנגלית, רוסית, אמהרית, יידיש. אילו שפות מהלכות על הארגזים של ספריית א"י-פלשתינה?
קציעה: ריבוי של שפות, ריבוי של נקודות מבט, פלורליזם לשוני שמצביע על עושר וגיוון תרבותי.
מירה: את יודעת, נראה כי חנויות ספרים ערביות הופיעו בפלשתינה החל משנות ה-70 של המאה ה-19, וחנויות עבריות צמחו לקראת תחילת המאה ה-20. סקירת חנויות ספרים בירושלים באביב 1934 בעיתון "פלשתין פוסט" למשל הציבה את 'חברת החינוך הפלסטינית' בראש הרשימה כחנות הוותיקה ביותר מבין חנויות הספרים והחנויות שמחוץ לחומה. ייחודה ניכר בצמצום הלשונות שבחנות לערבית ולאנגלית בלבד וייצוגן הבלעדי בחלון הראווה. סוחר הספרים העברי הראשון שהקים חנות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים היה לודביג מאיר שפתח בסוף 1908 בדרך יפו את "בית מסחר ספרים ואמנות כללי" ופרסם אותו כ"הראשון בארץ ישראל". ספר הכתובות למסחר ותעודות בארץ ישראל תרצ״ט (1939) מציין כשבעים חנויות ספרים בבעלויות שונות של יהודים, מוסלמים ונוצרים. שנתיים קודם לכן, ב1937, דיברו על 114 בתי מסחר לספרים, ובכתבה שהתפרסמה במוסף הספרות של הניו יורק טיימס בנובמבר 1950 כתב העיתונאי אלפרד וורנר בעקבות ביקורו בישראל כי: "לפי ההערכה יש בישראל 250 חנויות ספרים כלומר חנות אחת על כל 5000 תושבים.״ וב-48', מאחר שרוב הספריות בבתים הערביים נשרפו, לא נותר תיעוד ועדות לריבוי הלשונות, לספרות ולספרים; לעולם הייחודי השוקק של מוכרי ספרים וחנויות ספרים שהתקיים ברחובות לפחות משלהי התקופה העות'מאנית ועד להקמת מדינת ישראל. בשנות השלושים והארבעים פעלו על אדמת פלשתינה כ-200 חנויות ספרים, בשלוש הערים הגדולות ובמגוון של שפות. היו ספרים באנגלית, היו ספרים בגרמנית, ספרי קודש וספרות תורנית, ספרות ערבית, היו חנויות ספרים ליהודים, למוסלמים ולנוצרים. כל חנות כזו בראה עולם ומלואו, שימרה את הזהויות והתרבויות של ערב רב של נתינים ומהגרים.[2]
קציעה: אין ספק. נכון, אבל אני חושבת שהחנות היא שיקוף של האדם. בעל החנות עצמו היה סובייקט של הנתינות העות'מנית, והסובייקט הזה ידע שפות. הוא היה מסוגל לקרוא את הספרים שהוא הביא לחנות שלו. וגם הקהל שלו ידע שפות. היהודי בן האימפריה העות'מנית ידע מינימום שלוש שפות. עכשיו תראי, היום את מוצאת התנהלות שהיא חד-שפתית, חד-לשונית, וזאת למרות שכשאת חושבת על הסבים שלנו שהגיעו לכאן גם אחרי תקופת שילטון האימפריה העות'מאנית, אפילו הם שלטו בלפחות שלוש שפות. שפה זה לא משהו טכני שאדם לומד אותו, למדתי את השפה וזהו. זה משהו שמשקף ומכתיב לך את ראיית העולם. השפה מכוננת את המציאות. אז בזה שאנשים יודעים מספר שפות, הם יכולים להכיל תרבויות ולדמיין זהויות לעומתיות. הרי היום בישראל בה אנחנו חיים ממש אחד בתוך השני, קיים למעשה ערב רב של קבוצות אתניות, שאין ביניהן כמעט כל קשר, ואני אתייחס כאן רק לשתי השפות המדוברות במרחב המקומי – העברית והערבית – היהודים לא יודעים לדבר ערבית. לא יודעים ערבית.
השפה מאפשרת לך לראות את המציאות מהצד של האחר, מהצד של השני. והאפשרות לריבוי נקודות מבט וריבוי השקפות, המתקיימות במקביל בסובייקט אחד, לחלוטין לא קיימת היום בישראל. כאשר זה משהו שמבחינת האימפריה העות'מנית היה מובן מאליו.
מירה: יותר מזה שהוא לא קיים, הוא נמחק.
קציעה: נכון. ובאלימות.
מירה: החוקרת נגה רותם טוענת כי למרות שהאימפריה העות'מאנית משלה על אדמת ארץ ישראל במשך 400 שנים, מעמדה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי זניח. התקופה הארוכה הזו היא מושא להדחקה ולשכחה. היא בחרה לבחון ארבעה 'מחוזות זיכרון' ישראליים: שימור המורשת הבנויה, ספרי לימוד, ספרי ילדים ומוזיאונים. ומצאה כי רובם המכריע של הייצוגים והדימויים הרווחים מהמורשת העות'מאנית הם בעלי אוריינטציה שלילית. לכן, היא טוענת כי השכחה של האימפריה העות'מאנית מהזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי אינה שכחה טבעית, אלא נובעת מהקשרים פוליטיים מובנים ומשולבים.[3]
הקשר מוכר לך קציעה, הוא הדיכוטומיה האוריינטליסטית שבין מזרח למערב שהלאומיות הישראלית אימצה לה; השכחת האימפריה העות'מאנית כתירוץ להשכחה ומחיקה מהזיכרון את העם הפלסטיני על אדמת ישראל וכחלק משורשי הסכסוך על אדמת הארץ. הקשר נוסף שהיא מציעה הוא ההקשר הציוני והקשר הקדמוני שהציונות מייחסת לעצמה על אדמת ישראל. מה את אומרת "המצאה, 'כוונה מודעת', 'הבניה מכוונת'?
קציעה: הוא נמחק באלימות.
מירה: הספרים קרועים, חלקם הושחתו, אחרים נשרפו. כשאנחנו מנסות להתחקות אחר איזשהי תרבות או איזשהם סממני תרבות, אין לנו במה להיאחז. הספרים, בניגוד לארכיונים, הם חיים שלמים שלא קפאו בזמן. הספר הוא חי, כמו שאת התחלת להגיד. יש מי שכותב את הספר, יש מי שמביא אותו לדפוס, יש מי שעורך אותו, ובעלי המקצוע היו מאוגדים בגילדות בזמן התקופה העות'מנית. במובן הזה אני חושבת שזה שאנחנו לא יכולות היום למצוא ספרים גם בשפה הערבית למשל, ואין לנו נגישות אליהם, זה בעצם עיוות ודיכוי של האנשים החיים על האדמה. או יותר מזה, פגיעה עצמית וניתוק מהמרחב המקומי והתרבות שלו, ואני לא מדברת על 'המדינה' כרגע, לא על ריבונות או משילות ציונית, אני מדברת בעצם מנקודת מבטה של הספרות – לא זו המגויסת וגם לא זו הפואטית, אלא על ההתפתחות התרבותית ושפתם של בני המקום, אובייקט הספר והספרייה.
קציעה: את יודעת, אם בקשר לאי ידיעת הערבית יש רפרטואר של סיבות: סיבות לאומיות, רתיעה נפשית, איסלמופוביה, אזי היית מצפה למצוא אולי "קונטרה" בדמות שגשוג של ספרות מערבית, באנגלית, אולם אפילו זה לא קיים. ספרים שיוצאים במרכזי התרבות העולמיים היום, ספרים שיוצאים בניו יורק, שיוצאים בלונדון, אין לך אפשרות להשיג אותם בירושלים וגם לא בתל אביב-יפו. כלומר יש פה זרם מעמקים, עכור ואפל של הסתגרות מוחלטת. של פרובינציאליות שלא מנסה אפילו לפרוץ קדימה, להתעניין ולהסתקרן במה שקורה בעולם. אפילו המערב, אפילו המערב לא נוכח כאן.
מירה: התכנסות והסתגרות תרבותית. את מצפה לפחות שהספרות תהיה אוניברסלית, ללא מחסומים כמו גבולות ולאומים.
קציעה: זה שלא מבינים שחנות ספרים היא מוסד הכרחי בהוויה של עיר – עיר עולם, עיר משגשגת, עיר תרבותית – שחנות ספרים היא מרכז תרבות ואין שום תמיכה של המדינה בחנויות ספרים. בעל חנות הספרים או המוכר, לא משנה, תמיד ידעו להמליץ, תמיד קראו את הספרים, ניהלו דיאלוג מרתק עם האנשים שבאו לחנות. בעל חנות הספרים היה בעצמו סוכן תרבות מאוד משמעותי.
מירה: אני חושבת על זיכרון. חנות הספרים היא עדות בזמן. זיכרון היסטורי חי. כך למשל אפשר ללמוד שבתקופת המנדט הבריטי, הכיתוב על גבי הסמל של חנות הספרים סטימצקי בירושלים היה בשלוש שפות: בעברית, בערבית ובאנגלית. עם הכרזת המדינה הושמט מהסמל הכיתוב בשפה הערבית.
קציעה: רציתי לצטט משהו שבאמת מחזיר אותנו להישג האדיר של האימפריה העות'מנית, מהפילוסוף עמנואל לוינס, על העניין הזה של רב-תרבותיות ומה הוא פלורליזם מתוך הספר כוליות ואינסוף: "פלורליזם אינו ריבוי מספרי. על מנת שיתממש הפלורליזם כשלעצמו, זה שהלוגיקה הצורנית אינה יודעת לשקף, חייבת להיווצר תנועה עמוקה ממני אל האחר".[4] ואת התנועה העמוקה הזו ממני אל האחר, אני חושבת שישראל לא הצליחה, בכל עשרות שנותיה, לא הצליחה לממש. אני חושבת שיש לנו בעניין הזה בהחלט מה ללמוד מהאימפריה העות'מנית, ואין ספק שספרים, עם כל ירידת המעמד והערך שלהם, הם כלי סופר משמעותי בהיווצרות התנועה הזו.
מירה: לדיאלוג, לתנועה אמיתית ממני אל האחר.
קציעה: כן.
מירה: אני חוזרת אל המחקר של נגה רותם, ועל איך מלמדים אותנו היסטוריה. מהמאמר שלה עולה כי רובם המכריע של הייצוגים והדימויים הרווחים של המורשת העות'מנית הם בעלי אוריינטציה שלילית. היא לא מדברת רק על הכחדה, זאת אומרת רק על שכחה וביטול, כן? היא מדברת ממש על אוריינטציה שלילית, מגויסת. ולטענתה, ההשכחה הזו של האימפריה העות'מנית מהזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי היא לא טבעית, היא נובעת מהקשרים פוליטיים מובנים ומשולבים. השכחת האימפריה העות'מנית כרוכה בהשכחה ובמחיקה מזיכרון בני המקום: ערבים, יהודים ועוד ועוד, וככזו היא אולי חלק מגילום הסכסוך או חלק מהפרקטיקה העכשווית. יש פה בעצם כוונה לטשטוש הזיכרון ההיסטורי. וזה מחזיר אותנו לשיבוש שאנחנו נמצאים בו היום. אני רואה בזה איזושהי עדות לפער ההיסטוריוגרפי העכשווי, למחוזות זיכרון ולתוצרים של תרבות שהביאו אותנו עד היום. וככה רציתי עוד פעם להמשיך ולשאול אותך, איך אנחנו, כשאנחנו באות ורוצות בכל זאת להיזכר, להביא לסדר היום הציבורי את התקופה התרבותית ששקעה – ואנחנו מדברות על תרבות, לא על פוליטיקה כביכול, אלא על תרבות פוליטית אולי – איך אנחנו חוזרות להנכיח או לחשוף את השפעותיה של האימפריה העות'מנית?
קציעה: כן. זה נכון, השאלה באמת איך עושים את השינוי הזה ואת המהפך הזה. זה שינוי שצריך להתחולל בכל הסְפֶרות התרבותיות. גם הלימוד האקדמי שמחלחל, גם אמצעי התקשורת הפופולריים, סדרות טלוויזיה, ספרים, כל תוצר תרבותי שאנחנו מוקפים בו יכול להמשיג אחרת את ההוויה ולהיחלץ ממושגי היסוד האירופוצנטריים שהונחלו לנו- לפעמים בבלי דעת וללא מתן דין וחשבון זוכר על הנחות היסוד הללו.
לפני כמה שנים כתבתי מאמר על אמנות פלסטית, ניסיתי להתבונן דרך הפרספקטיבה החזותית על פרדיגמות המחשבה המכוננות את האומנות המזרחית והאומנות הפלסטינית. טענתי שם ששתיהן יושבות חזק מאוד על קרקע שהיא קרקע אסתטית עות'מנית: יחס לחפצים, השפעה של דגמים, מסורות, צבעים. וכל המחקר שלנו היום על אומנות ישראלית ואומנות פלסטינית, אומנות שנוצרת במרחב הזה, הוא בכלל אחר לחלוטין – מתבוננים בו תמיד דרך המשקפיים של תולדות האומנות המערבית.
מירה: התחושה שנוצרת היא תחושה של הכחשה וניכור אמנותי-תרבותי למקום.
קציעה: נכון. אם אנחנו מסתכלות אפילו ברמת האסתטיקה של הבית. אנחנו מסתכלות על הבתים שבתוכם האומנים האלה חיו, אנחנו יכולות לראות רפרטואר שלם עות'מני שאפילו לא נותנים עליו את הדעת. מן הצורה בה נראה משקוף הדלת והקישוטים לידו או דברים נגד עין הרע, ועד איך נראים ספלי הקפה ובאיזה מקום משמש הקפה בתרבות. וצורות אסתטיות ומודלים וסוג החלונות, מבנה התקרות, הכול, הכול. המשמעות של חפצים, עיטורים, עיטורי חלונות, שערים – כל התבניות האסתטיות שרבים מהם באו מהם הן תבניות אסתטיות שלפעמים מקוטלגות כזולות, פולקלוריסטיות, או בלתי הולמות. את יודעת, זה נטמע בנו הסביבה האסתטית שאנחנו חיים בתוכה ואחר כך יוצא בצורות שונות.
והתוצרים האמנותיים לא פעם נתקלים בשומרי הסף, בפרשנים ונותני החותם והגושפנקה שלא מכירים את המקורות הללו כלל ולא יודעים לקרוא את הארטיפקט. כלומר לפעמים עומד ענף שלם של כל הפרשנים ואנשי השדה מול היוצר. והרבה פעמים מה שקרה בישראל שההתנגשות הזו יצרה אי-הלימה, ולא היו כאן מספיק חוקרים ופרשנים שידעו לקרוא את כל הרפרטואר העשיר הזה ולהבין אותו בכלל. אנחנו רואים את זה בכל השדות, לא רק באומנות הפלסטית, שזה מאוד בולט, גם בארכיטקטורה. במקום להישען על באמת מסורות ארכיטקטוניות מדהימות, כל מי שהיה באיסטנבול נפעם, רואה כיצד אין שום אימוץ של הדברים האלה, שהם גם מאוד מתאימים לאקלים ולסביבה ולאיפה שאנחנו נמצאים, וממש, את יודעת, להפך, תמיד יעדיפו איזשהו משהו ספרדי או איטלקי שהוא הרבה יותר רחוק מאיתנו, ויעתיקו וכאילו ינסו לעשות גזור והדבק. בעוד שכאן המורשת כבר קיימת, האסתטיקה קיימת, רק צריך להצמיח את זה וללכת לכיוונים, בעיניי, הנכונים לנו ולא ככה בראייה אמריקאית ואירופוצנטרית מאוד. וזה בכל תחומי החיים. כל תחומי החיים.
מירה: בואי נגיד שאנחנו דווקא נמצאים בתהליך, אבל השינוי מדגיש ומחדד את הפערים בקונספציה שאת מציעה, ובקיטוב החברתי, הפנימי, אליו אנו עדים היום.
קציעה: כן, אנחנו בתוך השינוי.
אני יכולה להגיד לך בוודאות שהערבים בישראל, הפלסטינים בישראל קשורים לטורקיה ולאיסטנבול של ימינו. חבל לי למשל שכל הסיורים במסגרת כל החוגים האקדמיים וכל הכאילו החצי שנה פה והחצי שנה שם, הרזידנסי וכל מה שעושים, תמיד תמיד תמיד עושים אותם במערב ובאירופה. לא נוסעים לאיסטנבול, לא מציעים רזידנסי באיסטנבול, ואפשר לעשות אפילו טיולון קצר של סוף שבוע כדי להנחיל משהו מהפאר של העיר הזאת.
מירה: מעניין, כן.
קציעה: אתם לא רוצים לנסוע לקהיר, לא רוצים לנסוע לרבת עמון, לא רוצים לנסוע למדינה ערבית? אז תיסעו לפחות לאיסטנבול. המקום הזה שהקשר המיוחד במינו והאמיץ, האמיץ, שיש לישראל, שהייתה פרובינציה עות'מנית, זה קשר שברמה הגלויה הוא מוכחש. הוא מוכחש אבל הוא מתקיים. הוא מתקיים, אין בכלל ספק בכך.
מירה: יש נתק עצום בין ההוויה שלנו להוויה התרבותית-רוחנית-רגשית, אפילו שכלית, שמסביבנו.
קציעה: זה פער עצום, למעשה החבל בימים אלה ממש נקרע.
מירה: זהו תהליך ריפוי ארוך. מסע בשבילים צדדיים של האדמה, ולא רק בשביל ישראל. ואני כולי תקווה שהשינוי או הדרדור הזה שאליו הגענו יהיה ממשי, סוג של התחלה של בנייה. קשה לדמיין ולראות את זה כי אנחנו נמצאים בקרע כל כך גדול כרגע. אם אני רוצה שוב לחזור לדימוי של הספרים, אז אני מרגישה שכל הספרים מפוזרים על האדמה וקרועים. קרועים. אני לא יודעת כמה זמן ייקח כדי להעביר אותם תהליך של ריפוי, ולאחות כל דף ולמצוא את הדפים שמתאימים לספרים הנכונים. זו המשימה בעצם, והיא דיי מסובכת.
קציעה: זו עבודה, עבודה תרבותית.
מירה: גם מצב תעשיית הספרים, כמו שאת יודעת והתחלת להגיד, והמצב בחנויות הספרים. אני מדברת על "חנויות ספרים״, אבל נותרו אולי עשר חנויות ספרים עצמאיות בארץ שבאמת עומדים מאחוריהן איזשהי אג'נדה, איזשהו מסר חברתי, שזה בעצם תפקידה של חנות ספרים. אני שואלת את עצמי האם חנויות הספרים יכולות לשמש כערי מקלט לשימור של ריבוי תרבותי ולשוני היום.
קציעה: אני הייתי רוצה לראות רשת, רשת של חנויות ספרים. שהן גם מרכזי תרבות, בהחלט, למה לא?
מירה: אז אם אני חוזרת רגע לולטר בנימין, שמדבר על הרכוש, הגוף הזה, הגוף של הספרייה. על להיות ליד הספרים, על ההבדל למשל בין הספר המודפס לבין הספר הדיגיטלי זאת אומרת, כי למשל יש אנשים שקוראים את הספר הדיגיטלי והם בכלל לא יודעים איך נראה הספר עצמו. אם בעבר שימשה הספרייה כסממן איכות או סממן תרבות, בעצם היום אנחנו יכולים להגיד גם שיש לה משמעות גופנית, אפשרות להתחבר לעולם הפנימי והדמיוני שלך.
קציעה: נכון.
מירה: היום כשנכנסתי לפה הרגשתי בבית.
קציעה: [צוחקת] עם כל הספרים, כן.
מירה: כי אני עטופה ככה בספרים. בשבילי ספרייה היא עיר מקלט, מקום להיות בו, לפרוק ארגזים ולמיין אותם מידי יום.
קציעה: בטח. אני חושבת שכל מי שעוסק בעולם הספרים, גם בתור כמובן בעל חנות ספרים ומנהל חנות ספרים ובעל הוצאה לאור, התשוקה שלך לדבר הזה היא אדירה, אחרת לא היית בוחר בזה בתור מקצוע. אתה פותח ספר, וואי, מה שספר יכול לתת לנו, שום דבר אחר לא יכול לתת. זה עונג. עונג.
כל הדימויים לקוחים מתוך 'הספרייה המרכזית' ספר אמנית שיצרה דליה גל סברדלין (הוצאה עצמית, 2023). הספר מבוסס על רישומים וציורים מהספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, ומתוך ארכיון של עשרה ספרי סקיצות שנעשו במהלך השנים 2018-2021.
[1] ולטר בנימין, "אני פורק את ספרייתי", על המשמר (1931,(/ 1992) בתרגום: גיורא לשם
[2] חנויות ותוויות – מוכרי ספרים בארץ ישראל 1870 – 1948, צבי ברסקי. עמ' 27, 29, 77, הוצאת מנגד, 2019
[3] 'עם פסנתר אי אפשר לרקוד ריקודי בטן: דימוי האימפריה העות'מאנית במחוזות הזיכרון הישראלי,(2014) נגה רותם, אתר אוניברסיטת בן גוריון.
[4] כוליות ואינסוף, עמנואל לוינס, הוצאת רסלינג, 2010, עמ 62